משפט המו"לים (וראש הממשלה)

בעוד יומיים ייפתח משפטם של ראש הממשלה ושני המו"לים הבכירים שרקחו איתו עסקאות סתר. באקלים בריא יותר, שני העיתונים היריבים שנכרכו יחד בפרשת "תיק 2000" כבר מזמן היו עורכים חשבון נפש, מבערים מקרבם את השחיתות ופותחים דף חדש. אבל האקלים התקשורתי בישראל אינו אקלים בריא.

נוני מוזס ובנימין נתניהו אולי הפסיקו לערבב זה את זה מאחורי הקלעים, אך גם היום שני העיתונים שלהם לא מתנהגים כמו כלי תקשורת חופשיים ועצמאיים, אלא כמו עוד אתנן שהוחלק מתחת לשולחן באחת העסקאות שיתבררו כעת בבית-המשפט. פסאדות ריקות של המושג "עיתון" שנוצרו על-ידי צוותים מסורים של אנטי-עיתונאים. הפרטים להלן.

חזית מוזס

ב"ידיעות אחרונות", העיתון של הנאשם נוני מוזס, העמדת הפנים יותר משכנעת. כרגיל. "לפני המשפט: מתקפה", נכתב בגדול בכותרת הראשית לצד דיוקן חמור סבר של ראש הממשלה נתניהו. המסגור נראה ביקורתי, אבל כאמור – זו רק פסאדה. הבוקר היא משרתת שתי מטרות: האחת היא האִתרוג הקבוע של מוזס, שכלל לא מוזכר בשער. המטרה השנייה מורכבת וחמקמקה יותר. ניתן לתמצת אותה כהיענות לצורך האסטרטגי העכשווי של נתניהו.

"ידיעות אחרונות" הוא לא "ישראל היום", שצועק מדי בוקר שנתניהו הוא דמות דגולה וחפה מפשע. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון מתוחכם יותר, ואנשיו יודעים שאפשר לשרת אדם גם באמצעים אחרים. למשל, להגביר את רעשי הרקע שמסיטים את תשומת הלב מהפצע הפעור – אצל נתניהו, אצל מוזס ואצל צבאות הנאמנים של כל אחד מהם. ההתמקדות ב"מתקפה" של נתניהו מדגימה זאת.

מה כוללת ה"מתקפה" של נתניהו? כרגע, לפי הסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות", היא כוללת בעיקר התבטאות רדיופונית של דודי אמסלם (בתוארו החדש: "שר הדיגיטל והסייבר הלאומי"). אמסלם כינה את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, "עבריין לכאורה" – והתניע את המעגל הקבוע של הנהונים וגינויים. נחום ברנע, העיתונאי הבכיר ביותר מבין מקבלי המשכורות של מוזס, קוטף את ההזדמנות ומלהיט את שיח ההפחדה.

בטור שחלק ממנו נדפס בשער מתריע ברנע ש"משפט נתניהו יתנהל ברחוב". תומכיו ועושי דברו של נתניהו, כותב ברנע, תוקפים את מנדלבליט כפעולת הסחה שתכליתה העברת מסר לתובעת ליאת בן-ארי ולשופטים. "המסר פשוט: אם אתם רוצים לישון בשקט, להרגיש בטוח בבתיכם, לא לבדוק כל בוקר את תחתית הרכב שלכם, לא לעבור שיימינג, אתם וילדיכם, ברשתות החברתיות, מוטב לכם למרוח את המשפט".

כשברנע מסיים לעסוק בפרובוקציה של אמסלם הוא עובר לפרובוקציות של יאיר נתניהו. איתן הוא גם חותם את הטור. בשורה התחתונה, המאמר המרכזי ש"ידיעות אחרונות" מגיש לקוראיו לקראת המשפט בכלל לא עוסק במשפט, או בפרשות שבגינן הגענו עד הלום. הוא עוסק בהרעשה הטקטית שמבצעת סביבת נתניהו. המסקנה המתבקשת: גם ברנע נפל קורבן לפעולת הסחה, אם כי במקרה שלו מדובר בנפילה מרצון. ברנע הוא לא פראייר, אלא שועל ותיק ופקוח עיניים שמכרסם ביודעין במוניטין של עצמו. היום הוא נתן עוד נגיסה.

אבל ברנע כשלעצמו אינו חשוב. לא יותר מאחרים. המאמר שלו מהבוקר מכסה על משהו. מלחמה. ברחוב. שיימינג. לישון בשקט. תבדקו את תחתיות הרכבים. אלו מלים עם עוצמה. חייבים לדבר חזק כשרוצים להסיט את תשומת הלב ממשהו שקשה להתיק ממנו את העיניים. וב"ידיעות אחרונות" המשהו הזה הוא נוני מוזס.

מי שיחפש תמונה של נוני מוזס בעיתון של נוני מוזס יומיים לפני שנוני מוזס עומד לדין יישאר עם תאוותו בידו. השם נוני מוזס כלל לא מופיע בכותרת הראשית, וגם לא בכותרות של הדיווחים והמאמרים (הספורים) שעוסקים במשפט. לא מדובר בגליץ' מקרי. גם אתמול עסקה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" במשפט, וגם אתמול לא הוזכר בה כלל חלקו של מוזס בפרשת השחיתות.

השם מוזס מופיע היום ב"ידיעות אחרונות" רק פעמיים: פעם אחת בראש עמוד השער, בתיבת הקרדיטים שמזכירה מדי בוקר ש"ארנון מוזס" הוא "העורך האחראי"; ופעם נוספת בידיעת הכל-בו שבה מתערבבים דבריו של אמסלם עם הפרטים הטכניים על המשפט וסידורי הקורונה. הכתבים, יובל קרני, יעל פרידסון ומורן אזולאי, מתמקדים בנתניהו, ואגב כך מונים גם את "הנאשמים האחרים – שאול ואיריס אלוביץ' ונוני מוזס". לקוראים לא נמסר ש"נוני מוזס" מבית-המשפט הוא "ארנון מוזס" מבוקסת הקרדיטים. הסיבות שבגינן הוא עומד לדין לא מוזכרות, ואפילו לא המלים "תיק 2000".

גם השטח שמוקדש למשפט מוגבל: פחות מעמוד. מי שיחפש הרחבות במוספים, או לפחות טור דעה, לא ימצא כמעט כלום. הטורים של ברנע ועמית סגל לא מופיעים היום. סימה קדמון מקדישה למשפט קטע קצרצר ומבולבל שגם בו אין זכר למוזס. רוב הטור שלה עוסק בתככים הפוליטיים השגרתיים, כאילו מדובר בעוד סוף שבוע רגיל.

התופעה הזאת חוזרת על עצמה גם ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי של מוזס. בשער מהדורת סוף השבוע של "כלכליסט", שהופצה אתמול, המשפט כלל לא הוזכר. העיסוק בו הסתכם בקריקטורה (מוצלחת) של יונתן וקסמן וטור קצר של משה גורלי במוסף: "לראשונה בהיסטוריה של ישראל, ראש ממשלה מכהן עומד למשפט פלילי. לראשונה, אנחנו עדים לתהליך מבהיל שבו הנאשם מגייס את כל כוחו ומעמדו כראש ממשלה כדי להחריב את מערכת המשפט ש'העזה' להעמידו לדין", כתב גורלי. השם "מוזס" כלל לא הוזכר.

כתבת השער של "המוסף לשבת" היא ראיון עם יו"ר הכנסת החדש, יריב לוין. המראיינים (יובל קרני, מורן אזולאי ועמיחי אתאלי) משוחחים איתו באריכות על שלל נושאים וסוגיות, אבל לא שואלים אותו כלום על "תיק 2000". לוין – עד מס' 292 ברשימת עדי התביעה – נחקר בתיק וסיפק לחוקרים עדות תמוהה למדי. כתבי "ידיעות אחרונות" שואלים את לוין על משפט נתניהו, אבל בשום שלב לא מציינים שהמרואיין קשור אישית להליך המשפטי. הם לא חוקרים אותו על הדברים שאמר בעדותו, ואפילו לא מציגים לו שאלת סרק כדי לצאת ידי חובה ("אתה מתרגש לקראת האפשרות שתיקרא להעיד?").

לוין מנצל את רפיסות המראיינים כדי להביע אמונים לנתניהו ולדבר על "תיק סרק" ו"פייק תיקים" עם "טענות שלא הוגש בגינן כתב אישום נגד אף אדם באף דמוקרטיה אף פעם". זה כמובן לא נכון, אלא אם כן לוין סבור שמדינת ישראל אינה דמוקרטיה, אבל כתבי "ידיעות אחרונות" כלל לא טורחים להזכיר זאת. למה להעיר שדים.

סיקור המשפט ב"ידיעות אחרונות" מעורר מבוכה ומציג את העורך הנוכחי, נטע ליבנה, כבובה של העורך האחראי מוזס. במשך שנים נשבעו בעיתון שלמוזס אין נגיעה ישירה בתוכן. גם אם היום, במקרה, לא היתה לו נגיעה בתוכן, זה לא באמת משנה. מוזס יודע לבחור את העורכים והמנהלים הבכירים שלו בהתאם לכשרונם להתיישר (או שמא להתכופף) עם רוח המפקד. וכשהמפקד עומד בפני משפט שעלול לשלוח אותו לשנים בכלא, לא צריך חזאי כדי לדעת לאן הרוח הזאת נושבת.

חזית אדלסון

ב"ישראל היום" מסקרים את המשפט מאותה זווית כמו "ידיעות אחרונות", עם כותרות כמו "הקרבות שלפני המשפט" ו"קרבות בדרך למשפט נתניהו". בחינמון אין בושה או העמדות פנים: זהו היומון היחיד שלא מקדיש הבוקר את הכותרת הראשית שלו למשפט. ההבדל העיקרי בסיקור החדשותי של שני העיתונים הנפוצים בישראל הוא שב"ישראל היום" מציינים במפורש שמוזס הוא בעל השליטה ב"ידיעות אחרונות".

גם בחינמון לא מרחיבים על תוכן כתב האישום והשלכותיו האפשריות. במקום זה מביאים שם בהרחבה את הפולמוס הציבורי שעוררו דבריו של אמסלם. בדיוק כמו "ידיעות אחרונות". לצד זה, המערכת ממשיכה לתדלק את תיאוריית הקונספירציה שבלעדיה היתה קורסת תפיסת המציאות של העיתונאים, שנשבעו אמונים לנתניהו ונדהמו לגלות שהאיש היה מוכן למכור אותם בשביל הודנא עם מוזס.

מה שפעם היה נחלת השוליים ההזויים של סביבת נתניהו הוא כעת האג'נדה המוצהרת של העיתון הנפוץ במדינה (לפי סקר חשיפה). מחולל הפובליציסטיקה חיים שיין תורם היום עוד טור על "פייק פרשנים וכאילו עיתונאים" ש"בשיתוף פעולה עם גורמים במערכת אכיפת החוק התגייסו כדי להפיל את שלטון הימין".

שיין יוצא נגד העיסוק התקשורתי בתיקי נתניהו ומגייס לשם כך את סעיף הסוביודיצה המיושן והלא-דמוקרטי, אות מתה שמשום מה מסרבת להימחק מספר החוקים הישראלי ("לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית-המשפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו"). כדי להדגים לקוראים על מה הוא מדבר, שיין נאלץ לנדוד לימי ברל כצנלסון ורצח ארלוזורוב.

אבל שיין הוא רק מתאבן. המנות העיקריות מוגשות במוסף. על עמוד השער של "ישראל השבוע" נדפס תצלום של נתניהו מן העורף. הסאבטקסט: סכין בגב. "המשפט הזה הוא אירוע פוליטי, שיא חדש ברדיפה נגד הימין. פעם זה היה פנקס אדום, הפעם זה מתנהל במרחב ההזוי שבין משטרה, פרקליטות ועיתונאי השמאל. אבל לא רק את נתניהו הם מחפשים", נכתב שם בגדול בהפניה הראשית, שמובילה לטורו של אראל סג"ל.

סג"ל משתף את הקוראים בתהליך שגרם לו להבין שנתניהו הוא קורבן של קנוניה זדונית. "זה היה בוקר יום ראשון יפה בנובמבר 2017. השמש זרחה, השמיים היו כחולים וישבתי בקפה עלמה ביפו, לקפה של שחרית עם עמיתי לשידור התוכנית בגל"צ, העיתונאי חיים לוינסון, איש 'הארץ'", הוא כותב.

"שוחחנו על הא ודא, ריכלנו, פטפטנו – ואז, כמשׂיח לפי תומו, סיפר לוינסון כי המפכ"ל רוני אלשיך טוען בתדרוכים סגורים לעיתונאים שראש הממשלה שולח חוקרים פרטיים אחר חוקרי להב 433, ושלדברי אלשיך, ראש הממשלה עומד מאחורי בישול התלונה על הטרדה מינית מצד רפ"ק צ' נגד מפקד להב 433, ניצב רוני ריטמן. [...] היום אני יודע, בדיעבד, שהשיחה עם לוינסון היתה רגע מכונן בדרך שהלכתי בה בארבע השנים האחרונות.

"השיחה שם בקפה עלמה סגרה לי את הפינה. הבנתי שאני לא משוגע. שזו לא קונספירציה הזויה. הבנתי שמה שאני רואה מול העיניים אינו מאבק נגד השחיתות אלא נסיון פוטש. הדיפ סטייט רוצה את ראשו של ראש הממשלה בכל מחיר. [...] בחורף 2017 נפל לי האסימון: חקירות נתניהו הן אירוע פוליטי שמתנהל במרחב הזוי שבין אנשי משטרה, פרקליטות ועיתונאים של השמאל. התחוור לי שאין מדובר באירוע פלילי אלא באירוע פוליטי, שבו חברו גורמי שמאל חזקים בתקשורת לגורמי אכיפת החוק, כדי להפיל את נתניהו מהשלטון באמצעות אישום תקדימי".

סג"ל מעוניין לגייס את הקוראים, וזה טבעי. הוא כותב מלים כמו "סזון" ו"פנקס אדום", וכנהוג בפופוליזם גם מתחנף למושאי ההסתה, גם אם באופן מגושם משהו: "הציבור שהצביע לימין לא מטומטם. כשהמציאות תוקעת לו גרעפס בפנים, הוא מריח את הסירחון".

אבל כמו הטור של חיים שיין, גם בטור של סג"ל יש חורים. גם אם יפלו ויתנפצו כל אישומי ה"סיקור אוהד", כפי שמכנים אותם סג"ל ונתניהו, ראש הממשלה עדיין יצטרך לתת תשובות בנוגע להחלטתו לאשר את מיזוג בזק ו-yes, מהלך שהערך שלו עבור אלוביץ' נאמד בקרוב למיליארד שקל. לנתניהו, כזכור, היה אסור לעסוק בכך בשל חברותו עם אלוביץ' והסכם ניגוד העניינים שעליו חתם – ולא רק בגלל הבחישה ב"וואלה". שלא לדבר על המתנות בשווי מאות אלפי שקלים שקיבל מג'יימס פאקר וארנון מילצ'ן. סג"ל מדלג על החולשות הללו, ודבק בחלקי הפאזל שמהם קל יותר לרקוח את הדמגוגיה.

מדינת העומק צצה גם בטורו של אמנון לורד, האיש שהנביט אותה מעל דפי המוסף כשאחרים עוד היו בטוחים שלא יהיה כלום, כי אין כלום. היום מתערבבים בה קציני צבא, עיתונאים ופקידים שמאלנים שמבצעים "התלכדות" ו"סימביוזה" חוצת פלטפורמות. הכינוי שלורד מדביק להם הפעם הוא "הממשלה הקבועה". כלומר זו שנשארת גם כשהפוליטיקאים מתחלפים. את הקושרים הבכירים ביותר הוא מכנה בשמות הקוד "פינושה" ו"מקארתור" ("או שמא מקריסטל"), אבל לא מבאר. הראשון הוא כנראה אהוד ברק, השני יאיר גולן.

בחודשים האחרונים, ככל שמתקרב מועד המשפט, הכתיבה של לורד נעשית קודרת מבעבר. "ישראל היא עכשיו חברה 'חולנית'. משפטו של 'היצור' המשפטי הזה שהוא גם ראש ממשלה וגם חבר-כנסת וגם יש לו תאום שהוא ראש ממשלה חליפי הוא גילוי בולט של התופעה", הוא כותב היום. לורד מקדיש גם כמה מלים למוזס: "מי שמסתכל על 'תיק 2000' רואה בשורה התחתונה מו"ל של עיתון נפוץ ביותר, 'ידיעות אחרונות', המושל ורודה בקבוצה גדולה של שרים וחברי-כנסת. כל מה שמעבר לזה, כלומר תמלילי השיחות ש'תחקירנים' מטעם מפרסמים, הוא זריית חול בעיניים".

באופן ראוי לציון, השם "מוזס" כלל לא מוזכר בטור של לורד. גם לא אצל סג"ל או שיין. גם בעמודי החדשות של "ישראל היום" לא מרחיבים על תפקידו של מוזס או על נסיבות העמדתו לדין. תמונתו נעדרת. וזה לא מובן מאליו. בשנים האחרונות, אחרי פרוץ החקירות, נכתב כאן לא מעט על תהליך הריכוך שעבר "ידיעות אחרונות" ביחס לנתניהו. אחרי סיקור עוין ואגרסיבי שלא הצליח להנחיל לו מפלה בבחירות, העיתונאים של מוזס זיהו את האינטרס המשותף של ראש הממשלה ובעל הבית והנמיכו את הלהבות. במקביל, גם ב"ישראל היום" החלו להניח את כלי הנשק.

העיתון שבעבר פרסם מדור קבוע תחת הכותרת "אימפריית הרשע של נוני מוזס" הפסיק לתקוף את מוזס דווקא כשנראה שהוא סוף-סוף יעמוד למשפט ויידרש לתת הסברים. מוזס כיום פגיע מאי פעם, ובכל זאת – בחינמון לא עטו על ההזדמנות לדחוק אותו לקרן זווית ולנעוץ את הכידונים. בלי טורי שמחה לאיד על העמדתו לדין, בלי הדהודים חסרי פרופורציה של פרסומים על שיטות העבודה וקשרי המחשכים שלו. יכול להיות שב"ישראל היום" עדיין מאמינים שמוזס הוא אדם מסוכן שלא צריך להחזיק עיתון; אבל עכשיו הוא בצד של הטובים. כשצו השעה התחלף, מוזס נשכח.

המסקנה ברורה: בעלי הבית שלדון ומרים אדלסון, בדיוק כמו העורך בועז ביסמוט וקודמו עמוס רגב, לא באמת מתעניינים בעיתונות מושחתת ובצורך למגר אותה. האדלסונים והעורכים שהציבו בראש העיתון שלהם הם חלק אינטגרלי מביצת השחיתות שמבעבעת בשמורה הקטנה והמזוהמת של התקשורת הישראלית. הם יודעים שבתרחיש אחר, הם אלו שהיו עומדים כעת לדין לצד נתניהו. לא מוגזם להניח שהפחד שלהם מפני המשפט קשור גם לאפשרות שזה עוד יקרה.

שאר העיתונים

ההתמקדות בהרעשה של נתניהו כובשת גם את שער "מעריב", עם הכותרת "המערכה על התודעה". את הצד של נתניהו מייצגים השרים אמסלם ומירי רגב, עם ציטוט שמשחזר את אחד המסרים מהמאמר של סג"ל ("נתניהו לא יעמוד לבדו בבית-המשפט"), שזכור גם כסלוגן של הליכוד ממערכת הבחירות האחרונה. את הצד של כל היתר מייצג בן כספית, שמנסה לשכנע את הקוראים שהמערכה כבר הוכרעה ונתניהו הפסיד.

"ביום ראשון אחר-הצהריים יתחיל הקרב על התמונה. לראשונה זה זמן רב יאבד ראש הממשלה בנימין נתניהו את שליטתו האבסולוטית בשדה הקרב", כותב כספית. "הוא ישקיע מאמצים רבים למנוע או לדחות את השגתה של התמונה, אבל הסיכויים שנתניהו יצלח את יום ראשון בלי תמונתו ההיסטורית של ראש ממשלה יושב על ספסל הנאשמים, אינם גבוהים. הוא יודע שזו תהיה אחת התמונות הנצפות ביותר בהיסטוריה. הוא יודע שזו תמונה שתיצרב בתודעתם של מיליונים".

מי שימשיך לדפדף ב"מעריב" ימצא תגובת נגד מוכמנת לטור של כספית. "בעולם המעוות של פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל, שלום האומה נגזר מהתודעה של קהל המצביעים, לא בהכרח מהעובדות והאמת. מכאן האימה מהצילום על הספסל", כותב נדב העצני.

ב"מעריב" לא מאמצים את הביקורת של העצני. רוב הסיקור שם מזכיר היום יותר את בית היוצר של כספית. המידע דל וממוחזר ונראה כמו סטנוגרמה של מה שאמרו הפוליטיקאים אתמול ברדיו וברשתות החברתיות. לקוראים לא מוגשת תמצית של האישומים, שלא לדבר על טור פרשנות. פסקה קצרה בסוף הידיעה הראשית מוסרת מידע יבש על הדיון הצפוי. שלושת הנאשמים שאינם נתניהו – מוזס ובני הזוג אלוביץ' – אינם מוזכרים כלל, גם לא אצל בעלי הטור שעוסקים במשפט. גם תמונותיהם נעדרות.

ב"מקור ראשון", השבועון הדתי-לאומי של בני הזוג אדלסון, בחרו אחרת. בידיעה שעוסקת במשפט נדפסות תמונותיהם של מוזס ואלוביץ', והמחבר אריאל שנבל מתעכב על נקודות ששאר העיתונים בחרו לפסוח עליהן. "בעוד העיסוק התקשורתי והציבורי לקראת תחילת המשפט מתמקד בתיק 4000, באופן אולי מפתיע אין כמעט התייחסות ציבורית לתיק 1000 ו-2000", הוא כותב.

"ההסבר הראשון הוא חומרת האישומים: בשני התיקים הללו ראש הממשלה מואשם בסעיפי מרמה והפרת אמונים, הנחשבים קלים יותר במדרג הפלילי מאישום בשוחד, אך בפרשת 4000 השוחד תופס מקום מרכזי. ההסבר השני קשור לכסף: תיק 1000 עוסק במתנות שלכאורה נתנו לנתניהו אנשי העסקים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, בשווי כולל של כ-690 אלף שקלים. לתיק 2000, שעוסק בעסקאות לכאורה בין נתניהו למו"ל 'ידיעות אחרונות' במטרה להחליש את מתחרהו הגדול 'ישראל היום', יש כמובן השלכות כלכליות, אך סכומים ספציפיים אינם נקובים בו. בשני התיקים הראשונים הפרטים העובדתיים, הנפשות הפועלות והראיות הקשיחות מעטים, ידועים, ואין עליהם כמעט מחלוקת.

"המחלוקת היא בעיקר על הפרשנות החוקית והפלילית בעניינם. הסיבה העיקרית לכך שהפרשה השלישית ניצבת במוקד הדיון הציבורי, בעיקר מצד תומכי נתניהו הטוענים כי נעשה לו עוול, היא שתיק 4000 מלא פרטים כרימון. הוא מכיל פרוטוקולים ארוכים, עדים ודמויות אינספור, ובהתאם גם אינטרסים רבים המשולבים זה בזה. קל מאוד לאבד בו את הידיים והרגליים".

ב"גלובס" מנסים להתמודד עם המצב הזה. הרציונל: טכני. "'גלובס' עושה סדר וממפה את כל מה שצריך לדעת על ההליך", מוסבר בשער, לצד הפניה לפרויקט שהכין הפרשן והעורך המשפטי חן מענית. מעל ההפניה נדפסים בגדול איורים של שלושת הנאשמים המרכזיים: נתניהו מקדימה, מוזס ואלוביץ' מאחור. המאייר, גיל ג'יבלי, הלביש את שלושתם בחליפות ובארשת פנים ניטרלית. מוזס ונתניהו מביטים למרחק, אלוביץ' מגניב מבט אל הקוראים.

העיתון היחיד שמנסה לרענן ולחשוף דבר מה חדש על הפרשות הוא "הארץ". כמו בשלושת הטבלואידים, גם ב"הארץ" מבליטים את העיסוק במלחמה שתתחולל מחוץ לכותלי בית-המשפט. אבל בניגוד לשלושת הטבלואידים, ב"הארץ" מדפיסים גם מאמר ארוך של גידי וייץ שמתאר לעומק את הפרשות, עם כמה פרטים שטרם פורסמו על התיקים ועל האווירה בסביבת ראש הממשלה.

"'הם לא נבחרו במקרה', אמר נתניהו באחרונה על השופטים שמולם יתייצב ביום ראשון", כותב וייץ. את החוקרים והתובעים, לדבריו, נתניהו מכנה "חבורה מושחתת שאני אחשוף אחד-אחד". "לאחד השרים אמר כי אחרי שיקלף את המסכות מפניהם של אלה שהביאו להעמדתו לדין, היחס של הציבור אליהם יהיה דומה ליחס אל ראשי הכנסייה הקתולית אחרי שנחשף היקף הטיוח של פרשות ההתעללות המינית בתוכה. בצמרת משרד המשפטים יש מי שסבורים כי ראש הממשלה אימץ טקטיקות של ראש ארגון פשיעה".

קרולינה לנדסמן, במדור המאמרים, טוענת שנתניהו אימץ טקטיקות מאפיוזיות כבר בשנות התשעים. "נתניהו מחפש נאמנות אישית. אחת השיטות – תשאלו כל מאפיונר – היא למנות אנשים 'גבוליים', שיידעו שבהינף אצבע תימצא אמתלה להיפטר מהם. סביב המינוי של מנדלבליט היו 'דגלים אדומים', ונתניהו ודאי היה ער להם. ובכל זאת, הוא התעקש על מינוי מנדלבליט, שנחשב לאיש אמונו". כך עשה לדבריה גם כשניסה למנות לתפקיד את רוני בר-און ב-1997.

"במינוי הגבולי הזה [של מנדלבליט] יש סממנים של 'שיטת נתניהו'", כותבת לנדסמן. "זה מתיישב גם עם העוקץ שניסה לדבריו לעשות למו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס, שאותו הקליט באותה עסקת ספק-שוחד שעליה הם עומדים לדין, וכרך את גורלותיהם. כמו מוזס, גם נתניהו יודע שניתן לאחוז במידע על אנשים, ואז לקרבם אליך".

גידי וייץ ממשיך את הקו הזה: נתניהו, לדבריו, "אמנם לא שולח את חייליו להטמין מטעני נפץ מתחת למכוניותיהם של אוכפי החוק, אבל הוא מפעיל את זרועותיו הפוליטיות ואת שלוחותיו בתקשורת כדי לקעקע את הדימוי הציבורי שלהם, למרר את חייהם ולהלך עליהם אימים. 'מה שהוא עושה מאז הוגש כתב האישום נגדו גרוע מהעבירות שעבר בתיקי האלפים', אומר אדם המעורה בנבכי התיקים. 'בעיני היועץ המשפטי לממשלה, ניהול התיקים עד שימוצו הוא מלחמה על דמות המדינה והדמוקרטיה, שלא נהפוך לפולין או להונגריה'".

וייץ כותב גם על הנסיונות של נתניהו לכבוש עוד מאחזים בתקשורת, בין השאר באמצעות שידול ג'יימס פאקר "לקנות במאות מיליוני דולרים כלי תקשורת, שאותו יוכל להפוך לגרסה משוכללת של 'ישראל היום'". לדבריו, נתניהו ביקש מפאקר להיפגש לשיחות גישוש עם מוזס ועם אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" בתקופת "תיק 4000".

"כשהעסקה עם מוזס עלתה על שרטון, העלה נתניהו הילוך במערכת היחסים האינטרסנטית שהחל לרקום עוד קודם עם בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ'", מוסיף וייץ. "לפי הנרטיב של התביעה, הוא שאף להפוך את אתר 'וואלה' הפופולרי, הזרוע העיתונאית של החברה, לגרסה האינטרנטית של 'ישראל היום', קונטרה ל-ynet של מוזס. 'נתחרה בנוני דרך 'וואלה'', הסביר מילצ'ן את הלך המחשבה של ראש הממשלה".

אלוביץ', כותב וייץ, התייחס למוזס ב"תערובת של קנאה ופחד". "'הרבה פעמים שאול ביקש ממני להוריד דברים שפוגעים בנוני כי הוא פחד ממנו', סיפר ישועה. איריס אלוביץ' הזהירה את המנכ"ל שעם מוזס 'לא פותחים חזית אף פעם'".

בשולי החדשות

"כוחות מנגנוני הביטחון [הפלסטיניים] החלו לסגת משטחי B ו-C כחלק מהפסקת התיאום", מדווחים ב"הארץ" בהתבסס על "מקורות פלסטיניים". "הכוחות נסוגו מכמה מחסומים שבהם היו ממוקמים בתיאום עם ישראל, באזור בית-לחם ומזרח ירושלים", מציין הכתב, ג'קי חורי.

"כלכליסט" חוזר בתשובה

כתבת השער של "מוסף כלכליסט" עוסקת בטייקון הקורס יצחק תשובה. הסנטימנט: בלי רחמים. באיור מרהיב של דניאל גולדפרב מוצג תשובה כפסל אבן עצום. תשובה המאובן שרוי בעיצומו של תהליך התפוררות. הוא מתבקע: שברי אבנים נושרים מקודקודו, ושליש מגולגלתו כבר מפוצלח. מהחלל שנוצר איפה שפעם היה ראשו בוקעת אסדת קידוח, ומאחור שוקעת השמש. עם הלחיים העגלגלות והמבט האדיש הוא מזכיר דמות מחבורת הזבל ("יצחק מפורק"?).

השער הזה, עם האיור חסר הרחמים, הוא איתות: תשובה, בעבר מקורב של בעל הבית נוני מוזס, איבד עוד מאחז. כעת מרשה לעצמה המערכת לתאר את הקריסה. זה קרה באיחור. "דה-מרקר" ו"גלובס" עשו את זה כבר לפני חודשיים. כנהוג בממלכת מוזס, את הטייקונים הגדולים של המשק (ומנהליהם הבכירים) מכים כשהם כבר מוטלים על הרצפה.

בהמשך לכלכלונים המתחרים, גם הכתבה הזאת משרטטת את קריסת תשובה שלב אחר שלב – אך כמצופה מהמוסף המושקע, והכתבת דיאנה בחור-ניר, התוצאה של "מוסף כלכליסט" מקיפה, נהירה ועשירה בפרטים ומרואיינים. גם הדגשים בה מעט שונים.

כמו ב"דה-מרקר" ו"גלובס", גם ב"כלכליסט" מפנים אצבע מאשימה לתשובה ולנטייתו להימורים ומינופים מסוכנים. "הדירקטור תשובה הוא הרוח החיה בקבוצת דלק", כותבת בחור-ניר. "בעל השליטה הוא איש עסקים דומיננטי במיוחד, אמביציוזי, כריזמטי, כוחני לא פעם בהתנהלותו הציבורית ועם נטייה ליטול סיכונים עסקיים. על שמו רשומות ההצלחות הגדולות של החברה והתרחבותה במשך השנים, כמו גם כשלונותיה".

חוץ מתשובה, ב"כלכליסט" מטילים חלק ניכר מהאשמה גם על הדירקטוריון. בחור-ניר מונה את הדירקטורים בשמותיהם, ומדגישה את חלקו של היו"ר, גבי לסט. "הדירקטוריון בדלק אוהד מדי לתשובה", טוען מקור אנונימי שנושא את התואר העמום "גורם במגזר העסקי". "חסר בו אדם עם צירוף של הבנה בתחום, ניסיון ויכולת לתת משקל מאזן לבעל השליטה", הוא מסביר. "אני בעד דירקטוריונים ענייניים שבודקים דברים לעומק ואינם נמנעים מלהביע דעה, גם כשזה לא נוח", אומר גורם אנונימי אחר. "ספק אם אפשר לומר זאת על הדירקטוריון הזה".

גורם נוסף, שמוגדר כ"מנהל שעבד בעבר לצד תשובה", אומר ש"דלק היא חברה ציבורית גדולה, אבל בדירקטוריון יש גם אנשים שאינם אנשי מקצוע מתאימים". הגורם מתייחס גם לעידן וולס, עוזרו האישי של תשובה שהפך השנה למנכ"ל דלק: "הוא הבודד שראיתי אומר לתשובה את דעתו גם כשזה לא היה בתלם, אבל האם הוא ידע לדפוק על השולחן כשמשהו שחשוב לתשובה לא נראה לו? ולא רק הם, אף אחד, כולל הבנקים שהעמידו לתשובה מימון לעסקה [עסקת שברון הכושלת, הקטליזטור לקריסה], לא התנגד בסופו של דבר".

אם כך, לפי "כלכליסט", מי אשם בקריסת תשובה והנזק החמור שנגרם לחסכונות של הציבור? קודם כל תשובה. זה ברור. ושנית כל הדירקטוריון. מי לא אשם? כל אלו שלקחו את הכסף של הציבור והעמידו אותו לרשות תשובה. הבנקים ובתי-ההשקעות.

המשפט האחרון של הגורם האנונימי שדיבר עם "כלכליסט", זה שמזכיר את חלקם של "הבנקים", הוא פחות או יותר הרמז היחיד לשותפים השקטים של הטייקון. בעיתון אפילו לא נוקבים בשמותיהם של כל הגופים הללו, שצפויים להחזיק במה שיישאר מקבוצת דלק וימשיכו להניח לחם על שולחנם של מוזס ו"כלכליסט" יום אחר יום, גם הרבה אחרי שתשובה יסיים להתפורר ויתפוגג מהמפה. ככה זה. טייקונים קמים ונופלים, אבל יש דברים שלעולם לא משתנים.

מדד הכסת"ח

"השר לשעבר בצלאל סמוטריץ' במתקפה חריפה על נתניהו: 'בגד באמון שהימין נתן בו, נחכה ליום שאחריו כדי לשקם את היחסים עם הליכוד", מודיעה הפניית שער ב"ישראל היום", המובילה לראיון עם סמוטריץ' שערך יהודה שלזינגר. אורן פרסיקו, בסקירה של השבוע שעבר, הרחיב על משקלם של מהלכי הכסתו"ח של הביביתון ועל הסיבה שהם מבצבצים שם דווקא עכשיו.

מחוזות האבסורד

בעיית זיכרון. אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים, מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" ל"בגידתם הסיטונאית של חברי-הכנסת בבוחרים", ש"מהווה נקודת שפל חסרת תקדים בפוליטיקה הישראלית".

המעשה של בני גנץ ועמיתיו אמנם עורר אכזבה עמוקה והלם אצל רבים ממצביעיהם, אבל כל קורא שאינו על הספקטרום הדמנטי ודאי זוכר נקודת שפל עמוקה יותר, והרבה יותר חסרת תקדים. נקודת שפל שקשורה בפוליטיקאי בכיר (השם מתחרז עם "סמולמרט") שלקח שוחד ובכך "בגד באמון הציבור", כפי שחרץ השופט שדן אותו למאסר. זוכרים? כל הכבוד. כי אולמרט ו"מעריב" כבר שכחו.

שר הבצבוצים. ניר גונטז', ב"מוסף הארץ", מגיש לקוראים תיעוד מילולי של נסיונותיו לשוחח בטלפון עם גורם כלשהו בלשכת השר למודיעין ולהבין מה בדיוק עושים במשרד בעל הניחוח הבִיוני. "באתר האינטרנט הרשמי שלהם כתוב שהשר החדש אלי כהן, שלא יהיה אחראי, לא על המוסד, לא על השב"כ, לא על אמ"ן, ולא על כלום מלבד הלשכה שלו, יהיה אחראי על זיהוי של 'אותות חלשים' ו'מגמות מבצבצות'. אני מנסה להבין מה יעשה השר לענייני 'אותות חלשים' ו'מגמות מבצבצות'", הוא אומר לטלפנית חסרת האונים. ספוילר: אף אחד שם לא מצליח להסביר והשר עצמו, אלי כהן, מנתק לגונטז' בפרצוף.

פרנויה ללא הוכחות. "איך שלא תסתכלו על זה, מותו של השגריר הסיני דו ווי ימים אחדים אחרי ביקור מזכיר המדינה האמריקני נראה כמו פרק בסדרת מתח טלוויזיונית. 'האמריקנים' פינת 'הומלנד'", כותב אמנון לורד בקצה טורו השבועי ב"ישראל היום".

לורד חולק עם קוראיו תרגיל בהגמשת שרירי הקנוניה (חפשו אותם בחלל שבין האוזן הפנימית למוח הקטן): "המתיחות במשולש ישראל-ארה"ב-סין מזמינה טיפול של 'אקטיב מאז'רס' (פעולות ממריצות). זו שיטה קלאסית של השירותים הרוסיים. החריגה מהז'אנר היא שמות השגריר הסיני אירע במיטתו, בביתו. מה שמתאים לשיטה זה שבתפקידו האחרון שימש שגריר באוקראינה, שהיא בריכת חמצון לתככים במשולש רוסיה-אוקראינה וממשל טראמפ. יש חשודים ברמה הבינלאומית, אבל בינתיים זו רק פרנויה ללא הוכחות".

התיקונים (1)

"בהיסטוריה של בית-המשפט העליון לא זכור משפטן שהחליט לפרוש בגיל 65 מהכיסא הרם, היוקרתי והמשפיע ביותר בזירה הציבורית בכלל ובעולם המשפט בפרט", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר", בטור שעוסק בשופט בדימוס יורם דנציגר. כפי שציינו שני צייצנים בטוויטר, השופט בנימין הלוי פרש מהכס בגיל צעיר יותר, ורק לפני שלוש שנים פרש מהעליון השופט צבי זילברטל. הוא עשה זאת חמישה ימים לאחר יום הולדתו ה-65.

התיקונים (2)

מתי טוכפלד, במוסף הפוליטי של "ישראל היום", מכנה את המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות-הברית ג'ון ביידן.

ענייני תקשורת

מרתון. ב"מוסף הארץ" מראיין צח יוקד את איירה גלאס, השדרן הראשון שזכה בפוליצר. גלאס, אמן הסיפור האנושי, מתבקש להתייחס לסבלנות המתקצרת של דור הצייצנים ומשיב באיפכא מסתברא: "אם תבחן מהי התופעה התרבותית הפופולרית ביותר כיום בארצות-הברית, בישראל או בכל מדינה מערבית אחרת, הרי שאלו אותן סדרות שאנשים יושבים במשך 20 או 30 שעות וצופים בהן מההתחלה ועד הסוף. אני חושב שאם מדובר בסיפור טוב, אנשים מוכנים להשקיע בו המון זמן והם נהנים מזה".

"וואלה". בידיעה חדשותית שמתפרסמת ב"מעריב" מסכם אלי ציפורי את ההפסדים שספג אתר "וואלה" בארבע השנים האחרונות: 108 מיליון שקל. לפי הנתונים, שמבוססים על הדו"חות השנתיים של החברה האם בזק (האחרון שבהם פורסם לפני חודשיים), בשנת 2019 חלה ירידה חדה בהיקף הפסדים, והם הסתכמו ב-15 מיליון שקל. שנה קודם לכן הפסידה החברה 44 מיליון שקל.

גוזמאות. "בני גנץ התראיין השבוע אצל המראיינת הקבועה שלו אילנה דיין. היא לא עשתה לו הנחות ושאלה הכל", טוען בן כספית ב"מעריב". כדרכו, כספית מגזים, שלא לומר טועה לגמרי.

האביב של שכניק. ב"7 לילות", מוסף הבידור והתרבות של "ידיעות אחרונות", רז שכניק שוב מראיין את אביב גפן באמתלה קלושה (וכעת: "איך נולדו הקלאסיקות"). בשנים האחרונות עלה גפן למדרגת שלמה ארצי מבחינת תדירות הקידומים והחנופות בין דפי העיתון. בקרוב הטור?

חוב. ב"ישראל היום" מתפרסמת מודעה שגרתית על ישראלים שנפתח להם תיק הוצאה לפועל. באופן לא שגרתי, בין מאות השמות שמופיעים שם משובץ שמה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות". לפי המודעה, מוזס חייבת לבית-החולים איכילוב 997 שקל ועשר אגורות.