במקביל לסיום מערכת הבחירות לכנסת ה-15 נתנו בתי-המשפט שני פסקי-דין בתיקים הקשורים לחופש הביטוי הפוליטי, שתחילתם ב-1996, בסמוך או בקשר לבחירות הקודמות לכנסת ולראשות הממשלה:
▪ בבית-משפט השלום בירושלים נפסק כי על מפלגת יהדות-התורה לפצות את ירון בן-אבו בגין הוצאת לשון הרע נגדו.
במסגרת הכנת משדרי התעמולה של המפלגה צולם נוער חילוני, בחורים צעירים ארוכי שיער ענודים עגילים ונזמים, ביניהם בן-אבו, ועל רקע הקרנת תמונתו בערוצי הטלוויזיה הוקרא טקסט בדבר "נר היהדות", אשר "רוחות זעם" מאיימות לכבותו, באשר "התרבות הישראלית החדשה הזרה בחרה בחושך. המסורת במדינת ישראל כמעט נותקה... הדור הבא אולי כבר לא יהיה שייך אם לא נפעל מהר". על רקע זה קראה המפלגה לחזק את נר היהדות ולהצביע לו בקלפי.
התובע הגיש תביעת לשון הרע נגד המפלגה, כשהוא טוען שהוא בן למשפחה מסורתית, שהתשדיר פגע בו והציג אותו באור שלילי, עד כי החליט לקצר את מחלפות ראשו ולהסיר את עגיליו, מה עוד שצולם ללא הסכמתו.
טענתה העיקרית של מפלגת יהדות-התורה היתה שהצילומים לא התמקדו באדם זה או אחר, אלא בתופעה הכללית שהתובע, בלבושו ומראהו, ייצג באותה עת. המפלגה טענה, כי בתשדירים רק ביקשה להמחיש את ההבדל בין מראם של אנשים מסוגו של התובע לבין מראה החרדים, המצביעים לה, וכי כל צופה סביר מבין כי אין כל כוונה לפגוע בתובע עצמו, אלא להאיר את התופעה שהוא מייצג.
השופט אהרן פרקש דחה את טענות יהדות-התורה. הוא קבע כי תשדירי התעמולה חיוניים לדמוקרטיה, אולם אין לעבור במסגרתם על הכללים הרגילים של איסור פגיעה בשמו הטוב של אדם. השופט קבע כי במקרה הנדון עברה הנתבעת על כללים אלה, והצופה בליל התשדירים קיבל מסר כאילו מר בן-אבו וחבריו הם המנתקים את המסורת היהודית, ולא רק כאילו יש כאן התקפה על "תופעה חברתית" כללית.
השופט פרקש מצא כי הוטל כתם בבן-אבו מבלי לשאול לדעתו האישית, ופירט: "בציבור הרחב ישנם רבים הלבושים כך או אחרת, אך קשורים לדת וליהדות בצורה חזקה. לא ניתן להטיל על אדם תווית מסוימת בשל הופעתו החיצונית ובמיוחד לא בנושא בעייתי כל-כך – השתייכות ליהדות ולדת זו – שעיקרי ביטוייה הם באמונה, בלבב פנימה. לא כל הלובש שחורים וחובש כיפה, או עגילים לאוזניו ושיערו ארוך, מוציא עצמו מכלל היהודים והיהדות".
לכן נדחו כל טענות המפלגה, שטענה כי מדובר בלשון הרע על "ציבור" (שאינו מהווה עילה לתביעה אזרחית), ולחלופין כי מדובר בהבעת דעה כשרה על מעשיו או דעותיו של בן-אבו.
בית-המשפט הסתפק בפסיקת פיצוי של 20 אלף שקל, בעיקר משום שהתשדירים אושרו מלכתחילה על-ידי ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת ה-14, וכן משום שכאשר פנו בני נוער נוספים שצולמו בתשדירים ללא הסכמתם וביקשו להסירם מהמרקע לא הוסיפה המפלגה לשדרם. נקבע כי יהדות-התורה נהגה ברשלנות ולא בזדון.
▪ בבג"ץ ניתן לאחרונה פסק דין בעתירה שהגישו תושבי שכונה בבאר-שבע ביולי 1996.
העותרים רצו למחות על ההזנחה בשכונתם ותלו על מרפסת בתיהם כרזות ובהן דברי ביקורת ומחאה נגד עיריית באר-שבע וראש העירייה דאז, יצחק רגר.
למחרת הופיעו בשכונה פקחי עירייה, הודיעו לתושבים כי הכרזות נתלו שלא כחוק ותלשו אותן. הפקחים ידעו להבדיל בין כרזה לכרזה: כרזות שהביעו ביקורת כללית על הזנחת השכונה לא נתלשו; כרזות שנגעו לתעמולת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, שהסתיימה זמן קצר קודם לכן, נותרו במקומן אף הן. רק כרזות שמתחו ביקורת אישית על ראש העירייה הוסרו.
העירייה טענה כי תלשה את השלטים לפי חוק עזר עירוני, שאוסר על אדם להציג או לפרסם שלט או מודעה ללא רישיון מראש העיר.
השופט יצחק זמיר בדק ומצא כי חוק העזר התיר אך ורק הסרת שלטים המיועדים ל"פרסומת" וקבע כי מודעות פוליטיות אינן מיועדות ל"פרסומת" ולא למטרה מסחרית כלשהי. בעיקר קבע השופט זמיר, כי אם יפורש חוק העזר בצורה רחבה מדי, תחול כתוצאה מכך פגיעה קשה בחופש הביטוי הפוליטי, פגיעה ש"ריח צנזורה" נודף ממנה.
השופט זמיר פסק שיש מקום להגנה על כל ביטוי, אך אין לשכוח את מעמד הבכורה של חופש הביטוי הפוליטי, שעליו חלות כל ההצדקות של חופש הביטוי. הוא חיווה דעתו נגד האופן הסלקטיבי שבו הוסרו המודעות – פעולה שהבחינה בין מודעות שתקפו אישית את ראש העיר למודעות אחרות. נקבע, פה אחד, בהסכמת השופטות דליה דורנר וטובה שטרסבורג-כהן, כי מדובר בפגיעה בשוויון בפני החוק, וכי הורדת הכרזות היתה שלא כדין.
עם זאת, הובהר על-ידי השופטים, ובמיוחד על-ידי השופטת שטרסברג-כהן, כי אין לפרש את פסק הדין כהיתר להשחית ולכער את פני הרחוב, וכי בעיקרון ניתן לחוקק חוקים וחוקי עזר שימנעו כיעורם של בתים משותפים ויגבילו את החופש להציף את מבני העיר ורחובותיה במודעות בחירות כראות עיני התושבים.
במהלך הדיון הודיע שר הפנים לבית-המשפט כי בכוונת משרדו לפרסם חוק עזר עירוני לדוגמה, שיקבע את האיזון הנכון בין חופש הביטוי בכלל (וחופש הביטוי הפוליטי בפרט) לבין החובה לשמור על איכות הסביבה ונקיון העיר, ובג"ץ בירך על צעד עתידי זה.
איור: מיכל בוננו
גבולות צנעת הפרט
בבית-משפט השלום בכפר-סבא ניתן לאחרונה פסק הדין הדוחה את תביעתם של אנשים פרטיים שהתפרסמו שלא ברצונם.
פסק הדין ניתן בתביעתה של משפחת בדראן מהכפר עין-א-סהלה, שתינוקה נולד בשנת 1973 בבית-החולים ליולדות בבקה-אלגרבייה והוחלף באופן טראגי עם תינוקה של משפחת אגבריה מאום-אלפחם.
בפברואר 1996 שודרה כתבה בחדשות ערוץ 2 על סיפור חייהם של שני הילדים, שגדלו במשפחות שאינן משפחותיהם הביולוגיות. זאת בעקבות תביעה שהגיש אחד הילדים ה"מוחלפים", אברהים אגבריה, נגד משרד הבריאות.
בני משפחתו הביולוגית של אגבריה, משפחת בדראן, שנחשפו בעקבות הכתבה, וכן הילד הביולוגי של משפחת אגבריה, שגדל במשפחת בדראן בשם נאסר בדראן, הגישו תביעה נגד ערוץ 2, בטענה שפרסום הכתבה גרם להם לבושה ולביזוי אצל חבריהם ותושבי הכפרים, ושרק בעקבות הפרסום נודע לנאסר כי המשפחה שגידלה אותו כל השנים אינה משפחתו הביולוגית.
בית-המשפט דחה את התביעה.
עובדתית נקבע, כי נאסר ידע על הטעות הטראגית שאירעה ב-1973 גם לפני פרסום הכתבה. יותר מכך, נקבע כי בדראן הסכימה, למעשה, לפרסום הכתבה, לאחר שהבינה שעקב העניין הציבורי בפרשה אין הצדקה להתנגד לשידור, ואף הרבתה להתראיין על המקרה בימים שלאחר הפרסום בערוץ 2.
אולם, השופט יהודה פרגו הרחיק לכת וקבע כי גם לו היתה המשפחה מתנגדת לפרסום, היה מקום לשידור הכתבה, כולל שמותיהם של כל המעורבים בה, והיתה אפילו חובה(!) לעשות כן.
הזכות לפרטיות אינה מוחלטת, וכאשר קיים "עניין ציבורי" הוא יכול להצדיק פרסום הפוגע בפרטיות. השופט קבע כי "עניין ציבורי" מתייחס לא רק לאפשרות פגיעה בפרטיות של אישיות ציבורית, אשר יש לו השפעה על הציבור, אלא אפילו לפגיעה בפרטיות של אדם פרטי לחלוטין. זאת כאשר יש "עניין ציבורי" כה חשוב, המצדיק את הפרסום ואת החדירה לצנעת חייהם של המתפרסמים באונס.
נסיבות כאלו היו במקרה שלפנינו, קבע השופט פרגו, וזאת משני טעמים.
ראשית, התקיים אינטרס ציבורי לחשוף את הפרשה על מנת להתריע מפני הישנות מחדל טראגי דומה בבתי-חולים ובבתי-יולדות. בהקשר זה חשוב לחשוף את זהות קורבנות הטעות, קבע השופט, כיוון שהתייחסות "מעורפלת" היתה יוצרת אי-בהירויות במי מדובר (עם זאת, תמונות בני משפחת בדראן לא פורסמו בכתבה, לבקשתם). שנית, משפחתו הביולוגית של אברהים אגבריה התנכרה לו למרות תוצאות בדיקת הדי.אן.איי, וגם המשפחה שגידלה אותו סירבה להכיר בתוצאות הבדיקה. בית-המשפט קבע כי זכותו היסודית של כל אדם היא להביא לידיעת הציבור את "זהותו" האמיתית, וכאשר סביבתו הטבעית מתנכרת לו, אמצעי התקשורת יכולים לסייע בכך.
בנוסף לא נמצא בכתבה, שערכה אושרת קוטלר, כל פגם, גם משום שהיא התבססה על תביעה שהוגשה ימים ספורים קודם לכן לבית-המשפט, תביעה שלא הוטל עליה כל חיסיון או כל צו איסור פרסום, ולפיכך ניתן היה לפרסמה.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 22, ספטמבר 1999