לשאלה מתי יתיר בית-המשפט פרסום פרטי חשודים, ומתי יאסור את הפרסום, אין תשובה ברורה. שתי פרשות שונות שהגיעו לאחרונה לבתי-המשפט בירושלים, ובהן ביקשו חשודים בביצוע עבירות מין למנוע את פרסום שמותיהם בעיתונות, ממחישות את הבעייתיות.

במקרה הראשון נחקר בחודש פברואר השנה עורך-דין ירושלמי, בחשד שביצע מעשה מגונה בנער בפגישה ביניהם שתואמה באינטרנט. העיתונות המקומית ביקשה לפרסם את המקרה, אך עורך-הדין הוציא צו בבית-משפט השלום שמנע זאת מהם. דוד מינץ, שופט השלום שהוציא את הצו, לא נימק את ההחלטה, אך קבע כי עובר להגשת כתב-אישום לא יפורסם פרטי עורך-הדין החשוד.

בחודש מאי הוגש כתב-אישום בפרשה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ובא-כוחו של עורך-הדין ביקש לשוב ולאסור פרסום פרטים מזהים כלשהם על מרשו. עורך-הדין הסתמך על חוות-דעת של פסיכיאטר שזימן מטעמו, ולפיה אם יפורסמו פרטיו הוא עלול לפגוע בעצמו.

בית-המשפט המחוזי (השופטים צבי סגל, מיכאלה שידלובסקי-אור ומשה גל) עיין בחוות-הדעת ודחה את בקשתו. השופטים קבעו כי לכל חשוד ולכל נאשם צפויה מצוקה קשה עקב פרסום שמו, בעיקר אם הוא בעל מעמד ציבורי (כפי שייחס עורך-הדין לעצמו), אולם יש לצמצם ככל הניתן את הצנזורה.

טענתו של הפרקליט, כי דווקא בעבירות מין יש חשש גדול יותר לבטחון הנאשם עם פרסום השם, נדחתה אף היא, תוך שבית-המשפט מציין שקביעה כזו היה בה כדי ליצור אפליה לטובת נאשמים בעבירות מין.
בית-המשפט אף דחה את הטענה ש"הגנה על בטחונו של בעל דין" כוללת הגנה מפני הפרסום עצמו, אף אם נייחס לעיתונות מציצנות ותוקפנות.
עורך-הדין הצליח לעכב את ביצוע ההחלטה, ובינתיים הורה בית-המשפט העליון על השלמת חוות-דעת של הפסיכיאטר המחוזי, אשר לא שלל אפשרות שעורך-הדין ינהג בצורה אובדנית אם יורשע ושמו יתפרסם.

בית-המשפט המחוזי, שאליו שב הדיון, לא שינה את החלטתו, בקובעו כי האינטרס הציבורי לפרסום הפרשה גובר על האינטרס האישי של הנאשם. אף אם ניתן לפרש את המונח בחוק "בטחונו של בעל דין" כביטחון מפני פגיעת בעל הדין בעצמו. בית-המשפט אף ציין, כי הוא לוקח בחשבון את עקרון השוויון ומשווה את הנאשם לנאשמים אחרים שלא היו חפצים בוודאי בפרסום שמם, ובכל זאת שמם פורסם.

הנאשם לא השלים עם הפסיקה והעביר את הסוגיה להכרעת בג"ץ. בג"ץ קבע, מפי השופטים אליהו מצא, מישאל חשין ודליה דורנר, כי "בנסיבותיו העובדתיות המיוחדות של המקרה יש להשאיר את איסור הפרסום בעינו עד לסיום ההליך לפני בית-המשפט המחוזי". השופטים לא פירטו את הכרעתם.
עורך-הדין נותר אפוא אלמוני, בעוד משפטו מתנהל בימים אלה בבית-המשפט המחוזי.

▪ ▪ ▪

במקרה אחר, בחודש יולי השנה, פרסם המקומון הירושלמי "כל העיר" כתבה נרחבת המייחסת ליונה הופמן, פעיל בקליטת יהודי אתיופיה, חשדות לביצוע מעשים מגונים ומעשי אונס בנשים. העיתון ערך תחקיר בלא להיעזר, ככל הנראה, במקורות משטרתיים, שכן באותו שלב טרם הוגשה תלונה במשטרה נגד הופמן, והוא עדיין לא היה בגדר חשוד. הופמן, שלמד ברגע האחרון על הכוונה לפרסם את הכתבה בעיתון, פנה ערב הפרסום לבית-המשפט השלום בירושלים כדי למנוע אותו. הופמן טען, כמובן, כי הפרסום, שלטענתו אין בו אמת, עלול להכפיש את שמו, אך התייחס גם במקרה זה למצבו הנפשי. בא-כוחו של הופמן טען, כי מרשו מצוי במצב דכאוני והוא עלול לשלוח יד בנפשו אם יפורסמו פרטיו, וצירף מכתב מפסיכיאטר.

נשיא בית-המשפט, אמנון כהן, שמע את הצדדים, אך החליט שלא למנוע את הפרסום, אף שהופמן לא היה עדיין אפילו במעמד של נחקר במשטרה. השופט כהן סבר כי הפרסום עשוי להביא גם קורבנות נוספים להתלונן במשטרה (כמו במקרה של השר לשעבר יצחק מרדכי), ולכן דחה את הבקשה.

השוואת הפסיקות ממחישה את העמימות בכללי פרסום חשודים ונאשמים. מההשוואה עולה האבסורד: במקרה הראשון, שמו של עורך-הדין לא פורסם מתחילת החקירה ואף לא לאחר שהוגש נגדו כתב-אישום חמור בעוון ביצוע מעשים מגונים. זאת ועוד, בעת הדיון בבקשותיו למנוע את הפרסום, בתי-המשפט לא הזכירו כלל את האפשרות שייתכן ובכך נמנעה הגשת תלונות נוספות נגדו שייתכן והיה בהן כדי לבסס את התלונה היחידה שהוגשה. ואילו במקרה השני פורסמה בהרחבה הכתבה על המעשים המיוחסים להופמן, אף שעדיין לא היה באותה שעה בגדר חשוד.

בית-המשפט אף לא דן בשאלה כיצד להתייחס לחוות-דעת פסיכיאטרית מטעם חשוד או נאשם, הגורסת שעצם הפרסום מעורר חשש שהאיש יפגע בעצמו. ייתכן, למשל, מצב שבו מתן משקל לחוות-דעת מעין אלו ייצור אפליה בין עשירים, שידם משגת להשיג חוות-דעת כאלו, לבין עניים.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 29, נובמבר 2000