איזה מהפך אדיר! סאגת שידור המשחק המרכזי של ליגת-העל בכדורגל באה לידי סיום מפתיע. חודשיים וחצי שכב המוצר הזה על המדף, ואף אחד לא רצה לקנות. ערוץ 10, שיצא בתחילת הקיץ מהמשחק בגלל העלויות הגבוהות וטענות לרייטינג נמוך, הותיר את הבמה לערוץ הספורט. שבועות ארוכים נמשך המשא-ומתן המייגע עם ההתאחדות לכדורגל, משא-ומתן שלו היו שותפים גם ערוצי הכבלים והלוויין הוט ויס, שחשקו בזכויות השידור, אבל ניסו להשיג מחיר רצפה.
בשלב מסוים נכנס ערוץ 2 לתמונה, ונראה היה שהזכויות נמצאות בדרך לשתי הזכייניות, למרות הבעייתיות הנובעת מהעובדה שבינואר הן מחליפות ביניהן את ימי השידורים. האתר ONE הגיח במפתיע עם הצעה שלא נלקחה ברצינות, ערוץ הספורט שוב נכנס חזק לעניינים, ואז משום מקום צץ הערוץ הממלכתי, הנידח, העני(?), הלא נחשב, ובבעיטת פצצה לחיבורים הותיר את כולם מאחור.
נכון ליום שלישי בצהריים, אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, ישודר המשחק המרכזי של ליגת-העל אצל החברים ברוממה. ביום שני בערב חגג ערוץ 1 את הסיפתח: שלוש שעות נטו של כדורגל. משלמי האגרה הוותיקים, לאו דווקא חובבי ספורט, בוודאי נאנחו לרווחה לרגל סיום שידורי אליפות העולם באתלטיקה בפריים-טיים, רק כדי לחטוף הלם מהבומבה הספורטיבית החדשה. נראה כאילו המערכון "לה-מרמור" של קבוצת לול חזר אליהם בהפוכה: במקום תוכנית דוקומנטרית או שידור אופרה, הם קיבלו את בית"ר ירושלים והפועל תל-אביב. צדק היסטורי.
מחלקת הספורט הדלה של הערוץ הציבורי, שאיבדה העונה את תוכנית סיכום המחזור במוצ"ש ועמדה להיכנס לחצי תרדמת, קיבלה פתאום מנת אדרנלין אדירה. גם הנהלת רשות השידור הפתיעה והביעה נכונות להשקיע, למרות הרפורמות הכואבות. כך קיבלנו ביום ראשון פתיח של חצי שעה לקראת המשחק, קפיצה ל"מבט" וחזרה לשעתיים וחצי של תוכן נטו. רק ביום חמישי האחרון אמר השדר עמית הורסקי בתוכנית הסאטירה בספורט וואלה, "בראש ובראשונה", כי הכדורגל הישראלי הוא מוצר רע. הוא לא האמין שכעבור שלושה ימים יישב במרומי טדי וישדר את השיאים של אותו מוצר. הורסקי לא חזר כמובן על דבריו הקשים. תחת זאת אפשר היה לשמוע ממנו "איזה כיף לחזור למגרשים", "יש לי הרגשה שנראה כדורגל טוב" ו"לכל מי שהספיד את הכדורגל הישראלי, בואו נחכה ונראה".
(צילום מסך: הערוץ הראשון)
בסך-הכל השידור הארוך עבר היטב. גם התקלות המועטות נסלחות. הורסקי והפרשן שלצדו, דני נוימן, הם אנטיתזה של עמיתיהם בערוץ 10, יורם ארבל ואייל ברקוביץ', ששידרו בעונה שעברה את המשחק המרכזי; קורקטיות לעומת סערת רגשות. הורסקי הוא שדר צעיר יחסית, רהוט ומעביר שידור ישיר ללא תקלות. מה שנקרא, בסדר כזה.
הקריירה השידורית של יורם ארבל בירידה, הוא מרבה בשנים האחרונות לטעות בזיהוי שחקנים, אבל הוא עדיין אוטוריטה ספורטיבית מהסוג של חיים יבין בחדשות. הבעיה של ארבל היא שהוא נגרר אחרי הפרשן שלו, אייל ברקוביץ', ולא פעם משתטה ברמות מביכות. ברקוביץ', ברברן בלתי נלאה, יודע לתת שואו, לא מהסס להיכנס בכל מה שזז, ואף שהוא נחשב ל"פרשן שכונה" ומעורר אנטגוניזם, הוא מספק עניין. נוימן, לעומת זאת, הוא מופת של יבשושיות: לא מספק בדרך כלל ערך מוסף, מעורר לפעמים אי-נחת או גיחוך, אבל לערוץ הממלכתי הוא מתאים כמו כפפה ליד: מחליק בקלות אל גלריית אנשי הספורט לדורותיהם, ששימשו השראה לסאטירות ומערכונים.
ערוץ 1 מנצח את ערוץ 10 בנוק-אאוט בקטיגוריית זמן שידור. הוא העביר משחק נטו, ללא כל אותן פרסומות שלא נגמרות. אנשי רוממה הכינו פתיח של חצי שעה, שידרו גם בכל מהלך המחצית, ובסיום לא מיהרו להחזיר את השידור לאולפן, כמו בערוץ 10, אלא סיכמו בנחת את המשחק במשך 20 דקות תמימות. תענוג. לערוץ 1 היתה גם הזדמנות לרענן את דמותו של אבי רצון, שאמור לחזור בשבוע הבא בתוכנית פאנל חדשה בסיום המשחק המרכזי ("רצון חופשי"). רצון הופיע לצד בוני גינצבורג כמנחה המשדר כולו.
[עדכון, 26.8: בערוץ הראשון החליטו לוותר על תוכניתו של אבי רצון בשל העלויות הכרוכות בשידור ומשום ששידור המשחק המרכזי יצור בעיה בלוח השידורים]
אי-נחת מסוימת גרם הפסטיבל שערוץ 1 עשה סביב גומא אגייאר, הספונסור של בית"ר. הכרכור סביבו היה מוגזם מאוד. זה נראה כאילו כל ההפקה של אמש – רקדניות, טקסים וזיקוקים – היתה לכבוד הגביר החדש. אגייאר כיכב לפני המשחק, במחצית ובסיום, כולל אייטם קצר ב"מבט". אם יתמחרו את דקות השידור שקיבל במהלך המשדר, שזכה ל-11.9 אחוזי רייטינג, התוצאה תהיה ודאי סכום כסף נאה. אבל ביום חגו של ערוץ 1 לא נהיה קטנוניים. שתהיה להם עונה מוצלחת, ובעיקר שלא ישכחו את קבוצות הפריפריה, שעידן הרייטינג דפק אותן. ערוץ ציבורי או לא ערוץ ציבורי?
סקס מוכר
הרשו לי להמליץ על איש השיווק של החודש בעיתונים. קוראים לו איתן סגל, והוא מנהל המכירות של "ישראל היום". כמו שזה נראה, הוא האיש החזק בעיתון. סגל קינא כנראה בעמיתיו מ"מעריב", שהצליחו לאחרונה להשחיל לעמודי החדשות תצלום מטקס הפתיחה חברת מטבחים, והחליט שגם הוא רוצה שהקולגות בענף ידברו בהערכה על פועלו.
כך הביא סגל את פטנט המודעה בילט-אין. מדובר במוצר פרסומי שמשתלב כחלק אינטגרלי בכתבה מערכתית. לא סתם מודעה שוכבת או עומדת של חצי עמוד שתקועה בצד, אלא כזו שמככבת ממש באמצע הכתבה. היא הוויז'ואל, היא תשומת הלב, היא המרכז.
ביום חמישי שעבר השחיל סגל מודעה של טוטו-וינר בתוך כתבה על אליפות העולם באתלטיקה. הטוטו מקדם את הספורט והוא גם לקוח מעולה של העיתון, לא מגיע לו נתח פרסומי בתוך הכתבות? בטח שמגיע. ביום ראשון הגיע לקוח חדש: יבואן של קרם לעיסוי אינטימי לגבר. אמנם לא מתחום הספורט, אבל גם כאן הראש היהודי של שרוליק עקף את הבעיה באלגנטיות. המודעה עוצבה בצורת עיגול, כלומר כדור, ובתוכו הושתל כדורגל שהטקסט בו דיווח על מבצע קיץ מיוחד. כדי להסביר בכל זאת לקורא הנבוך מה עושה מודעה כזו בתוך סיקור מחזור השבת, נוסחה המודעה בלשון ספורטיבית למהדרין: "הכנס את מקסודום למיטה – ותבין מה זה שחקן חיזוק!".
מי שפתח את עמ' 53 בשרוליק של יום ראשון לא יכול היה להחמיץ את המודעה, שהעמידה בצל את אירועי המחזור בשבת. לא אתפלא אם אחרי קריאתה אנשים ויתרו על הכתבה והתפנו לדבר האמיתי.
המסחור המואץ שעוברים כלי התקשורת מוליד בכל פעם הפתעה נוספת, הדוחקת את העיתונות לשולי הדרך. הגבולות לא סתם היטשטשו: יותר ויותר מודעות פולשות לאייטמים מערכתיים. מבחן הגבולות הסביר הוא הרגע שבו הקורא אינו מבדיל בין כתבה למודעה. במחלקת המודעות של "ישראל היום" יכולים להתגאות במוצר המשודרג שהמציאו, שלוקח בהליכה גם את הכאוס המשתולל במקומונים נחותים.
העובדה שמדור הספורט נאלץ לספוג את ההנחתה הברוטלית הזו מעידה גם על מעמדו וכוחו בתוך העיתון. היא מעידה גם על כוחו של העורך הראשי מול מחלקת המודעות: עוקפים אותו עם רגל קשורה לאחור. מעניין אם בעתיד נראה את המודעות הללו מככבות בעמודי החדשות, בתוך ידיעות על בנימין נתניהו.
שתי קטנות
יום ראשון הגדול. מברוק ל"ידיעות אחרונות", ששיפרו את סיקור משחקי הכדורגל בימי ראשון: בוקסת ציונים בולטת עם פירוט על כל שחקן, בכירי הכותבים שמסקרים משחק (ב"מעריב" זה נהוג כבר חמש שנים), דבר האוהדים וגם עיצוב מרענן יותר. לאט ובהתמדה, ספורט "ידיעות" מחלץ את עצמו ממי האפסיים שבהם רבץ שנים רבות.
לא רק קטסטרופה שיפוטית. עמיר פלג מ"ידיעות אחרונות" לעג לאיגוד השופטים על השערורייה במשחק בין מכבי תל-אביב לסכנין, שבה פסל השופט שער, חזר בו ושוב פסל. בין היתר כתב פלג: "השופטים נראו קטסטרופה, ואחרי חודשיים חופש זקוקים לעוד איזה שלושה-ארבעה חודשי מנוחה".
המצחיק הוא שדווקא במשבצת של סיכום המשחק הוענק בטעות השער השלישי של מכבי תל-אביב לאותו כובש ששערו נפסל. השגיאה אינה של פלג, אלא של איש המערכת המרכז את הציונים ושל עורך העמוד, כך שנראה שלא רק השופטים זקוקים למנוחה של שלושה-ארבעה חודשים.
לתגובות: yegerm9@gmail.com