ישנה תיאוריה במדע המדינה שנקראת "ההתאגדות סביב הדגל", לפיה בעתות משבר הציבור והפוליטיקאים מתאגדים סביב ההנהגה ומגבים את מדיניותה. גם בסבב הלחימה הנוכחי בין ישראל ועזה, ביקורת כלפי נדבך כלשהו בקבלת ההחלטות או המדיניות שהובילה ללחימה הוקעה כלא פטריוטית (נגיד בעדינות) אפילו בין חברי אותה מפלגה (כמו בביקורת שמתח עמיר פרץ על עומר בר-לב).
הנושא הביטחוני-מדיני היה הנושא המרכזי שפוליטיקאים ומפלגות דיברו עליו בקמפיינים בשתי מערכות הבחירות בשנה החולפת, בתחרות מי יותר "בטחוניסט". בצמרת המפלגה הגדולה ביותר מוצבים שלושה רמט"כלים, שר החינוך סוף סוף נעשה שר ביטחון, האיום האיראני ממשיך להדיר שינה מראש ממשלתנו שאם שכחתם לרגע: היה קצין בסיירת מטכ"ל.
מדוע אם כן כשמתקבלת החלטה בנושא הבטחוני-מדיני, שהוא לדעת הכל הכי חשוב וההשפעה שלו על חיי כל כך הרבה אזרחים ותושבים היא חסרת תקדים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במהלך יזום של הממשלה, אין לגיטימציה לבקר אותה? אם זהו הנושא בהא' הידיעה שעליו אנחנו מצביעים בבחירות, איך פתאום יש ציפייה לשתוק לגביו?
הטענה שלפיה ביקורת על החלטות ההנהגה בעת משבר היא לא פטריוטית - מאיימת על הדמוקרטיה, מאחר והיא המדרון החלקלק שעשוי להכשיר פעולות שנשלם עליהן מחיר יקר
תיאוריית "ההתאגדות סביב הדגל" היא לא תיאוריה דטרמיניסטית אלא כזו המתארת נורמה של התנהגות אנושית. אולם במידה רבה הנורמה הזו מקבעת את עצמה, ולא מן הנמנע שהיא משרתת לפחות חלק מהשחקנים במגרש הפוליטי אם לא את כולם. מקבלי ההחלטות נהנים מגיבוי (ועורכים לעצמם מסיבת עיתונאים לטפיחה על השכם), ואילו אנשי האופוזיציה זוכים להזדמנות להצטייר כפטריוטים וכממלכתיים. ייתכן שזה אפילו נח לחלקים גדולים בציבור, כי כך אפשר להשכיח את הדיסוננס הקוגניטיבי שבין דימוי הביטחון של ההנהגה לבין תחושת הביטחון בפועל.
הסכנה שההתאגדות סביב הדגל מציבה בפני הדמוקרטיה טמונה במפגש שלה עם תיאוריה נוספת מתחום היחסים הבינלאומיים, "מלחמות הסחה" (diversionary war theory), לפיה מנהיגים יוזמים משברים או עימותים מול אויב חיצוני על מנת להסיח את דעת הציבור מבעיות הפנים. החיבור בין שתי ההתנהגויות הללו יוצר מצב בו בפועל לא ניתן לבקר כל החלטה של הנהגת המדינה הכוללת יזימת משבר או חיכוך, בגלל "מצב החירום", גם אם המניעים להחלטה אינם כשרים.
כמובן שהמפגש הזה רלוונטי לא רק במשברים יזומים, אלא גם מול כאלה שנכפים על ידי גורם חיצוני. בהקשר זה יש לזכור כי לא כל המשברים חולפים בתוך כמה יממות, כפי שקורה ב"סבבים" או "ימי הקרב" שידעה ישראל בשנים האחרונות. חיכוכים ועימותים צבאיים, בין אם יזומים ובין אם תגובתיים, עשויים להימשך שבועות (מלחמת לבנון השנייה), חודשים ואף שנים, כמו נוכחות ישראל ברצועת הביטחון בדרום לבנון מאז מלחמת שלום הגליל ועד היציאה ב-2000. לפי תיאוריית ההתאגדות סביב הדגל לא אמורה היתה להישמע ביקורת על המדיניות הצבאית לכל אורך המשבר בעוד חיילים נהרגים ונפצעים. אולם, ההיסטוריה מלמדת שהביקורת הציבורית שיחקה תפקיד מפתח בסיום העימותים הללו.
הטענה שלפיה ביקורת על החלטות ההנהגה בעת משבר היא לא פטריוטית - מאיימת על הדמוקרטיה, מאחר והיא המדרון החלקלק שעשוי להכשיר ביצוע פעולות ומהלכים שאזרחי המדינה (וגם בני אדם בצד היריב) צפויים לשלם עליהן מחיר יקר. משהו לחשוב עליו בין הזמנים שבהם לבקר זה לא פטריוטי.