1. התוכנית הוקלטה ביום נהדר

את מהדורת החדשות של ערוץ 2 ביום 12.12.04 פתחה יונית לוי בקול האסונות שלה, בהודעה על עוד פיגוע–מנהרות ברפיח. בסיומה של אותה מהדורה, שוב בקול האסונות שלה, הבהירה יונית לוי כי "התוכנית 'ארץ נהדרת' שתשודר מיד הוקלטה לפני הפיגוע ברפיח", לאותם אזרחים רגישים שלא הספיקו לקלוט את האזהרה הונפקה בזריזות רצועת טקסט עם מסר זהה, אשר שודרה מיד עם תחילת התוכנית, ופעם אחת לקראת סיומה. לתכני המערכונים המשודרים באותו יום לא היה כל קשר לפיגוע ברפיח.

מהו המסר המובלע מאחורי מסר הכיסוי–תחת–מוסרי? כשאנשים נהרגים אסור לצחוק? לא מנומס להיות סאטיריים ביום עצוב? ואולי לא נאה להרוויח ברייטינג (מול הערוץ הממלכתי המתהגן בערב שירותרום לילדים רעבים)? אז מה עושים? זורקים לפח פצצת מדרג? אל דאגה! הראש היהודי, שכבר המציא פטנטים כמו פלטה חשמלית המאפשרת לבשל מזון גם בשבת בלי לחללה, ובעקבותיו את כתובית "צולם ביום חול", שלף את "התוכנית צולמה לפני הפיגוע ב(השלם את החסר)".

בעתיד יוכל הערוץ המתחשב להרחיב את שירותיו ולהריץ, במהלך "ארץ נהדרת" או כל תוכנית אחרת שיש עמה סיכון של פגיעה ברגשות הציבור הרגיש, כתובית התנצלות קולקטיבית, אפשר גם הפניה לקו–תמיכה–נפשית–טלפונית, או, בתשלום נוסף, כתובית אישית; זו גם יכולה להפוך למתנת חתונות פופולרית ("להדס ואורן, סליחה על שידור תכנים עגומים ביום נישואיכם, ומזל טוב, מהחברים האוהבים"). הכל, ורק אל תיעלבו ותעזבו את המסך; הישארו עמנו גם לאחר הפרסומות.

2. שאלה הלכתית

הרצתן של כתוביות בגוף תוכנית היא מדיום המזמין קריאה סאטירית - גם ב"ארץ נהדרת" עושים בה שימוש תדיר. שנו חכמינו, כיצד נבחין בין כתובית "טכנית" כשרה לאחותה הסאטירית?
פשוט מאוד, נועצים ברבנית יונית.

3. תקנות הגנה לשעת חירום לח"כ/שר לשעת היתקלות - חזיתית - בכוח סאטירי

(בעקבות התקלת חברי כנסת בוועידת הליכוד בתואם עוזי כהן, ב"ארץ נהדרת", 12.12.04)

א. נתקלת בכוח סאטירי חמוש במצלמה ובמיקרופון - חייך חיוך רחב, נינוח, חברמני. אל תסגיר פאניקה.
ב. הפגן חוש הומור אם יש לך כזה. אם אין לך, פשוט צחקק - העם אוהב את זה.
ג. אתה נבוך? נפלא! פוליטיקאי נבוך הוא אנושי.
ד. אם באפשרותך להעביר לציבור מסר שיוכל לקדם אותך (או לפגוע באחד מאויביך בפוליטיקה/תקשורת) - עשה זאת ללא היסוס (קח דוגמה מרוחמה אברהם ומלחמתה באסף הראל).
ה. זהו בדיוק המקום להוציא דברים מהקשרם.
ו. סרבן? אל תנסה אפילו להימנע משת"פ עם הכוח הסאטירי. זכור! המסרב לשתף פעולה לא קיים! (על רצפות חדרי העריכה, שם הם מתגוללים, כל אלה שחשבו עצמם לחכמים גדולים).

4. על היקפה הדל של תופעת סרבנות–התקשורת

נראה כי הכוח לסרב להשתתף במהתלות תקשורתיות מצוי בידי מעטים. אמנם עדיין מהלכות בינינו אגדות זצ"ל חנוך לוין שהיה בעה"מ (בעל הומור מעולה) ועם זאת נזיר–תקשורת אדוק. כיום קשה למצוא אדם שימצא בלבו את העוז לסרב לבקשה לשחק בתפקיד עצמו (ובכך להוכיח לכל איזה קול ומקסים הוא) במסגרת פרודיה טלוויזיונית/רדיופונית זו או אחרת. בתוכנית זו של "ארץ אחרת", נוסף על כל חברי הכנסת שהותקלו, נרשמו שתי הופעות אורח, של אילנה ברקוביץ', בפרודיה (מבוצעת היטב) על תפקידה ב"פרויקט Y", ושל צחי בוקששתר, שף–טלוויזיה, בהופעה מלאכותית וחסרת חן, ממש נראה סובל מכל רגע - אבל מי בימינו משוגע לוותר על עוד דקת חינם של חשיפה?

5. בעיות הלכתית נוספות

בצדק מעורר השעטנז הזה אי נחת בצופה המתקשה להפריד בין שימוש סאטירי מבריק בדבר עצמו (עקרון המציאות הסאטירית מכל סאטירה) לבין מנגנון ייצור האהבה לטלוויזיה ולכוכביה (וגם למדינה שהיא הטלוויזיה). ומה בעצם מבדיל בין הופעתו של צחי בוקששתר אצל "אומלטה" ("ארץ נהדרת") לבין התארחותו בתוכנית בישול כמו "שום, פלפל ושמן זית"? ומה ההבדל בין ההצגה הכמו–מרושעת שעורכת אילנה ברקוביץ', של "פרויקט מוסקונה" ("ארץ נהדרת"), להצגה הכמו–מרושעת של אילנה ברקוביץ' ב"פרויקט Y"? האם זכינו כאן לאיזה ממד פרשני, או להזדמנות נוספת להיקסם מאילנה, מתרשעת בצורה כה מקסימה?

6. תיק הופ קטנטנים

בתי, תלמידת כיתה ב', היא מעריצה מושבעת של "ארץ נהדרת" - למעשה, זו התוכנית היחידה שבה היא צופה בקביעות. ידוע לי כי התוכנית זוכה לפופולריות רבה גם בין חבריה לכיתה. היא מפיקה ממנה פרצי צחוק מתגלגלים. אני, לרוב, רק מחייכת פה ושם (ומתפעלת מכשרונם האדיר של שחקניה). וכמו בכל שעת צפייה משותפת בתוכנית, אני חוזרת ותוהה, למה תוכנית המיועדת להצחקת מבוגרים, מתגלה כאפקטיבית פי כמה על ילדים? נכון, להם אין היכולת להבין את האירוניה שמאחורי הטקסטים, אך הם גם לא חשים בחסרונה כשהיא נעדרת, או נרמסת מתחת לסלפסטיק - משובח ככל שיהיה.

גיליון 54, ינואר 2005