"הבהרה", נכתב השבוע בהודעה שהתפרסמה במסגרת שחורה במהדורה המודפסת של "הארץ": "הכינוי 'ילדה' שייחסה ח"כ סתיו שפיר ליוסי ורטר במאמרה 'שלב ראשון: לאחד את המחנה' ('הארץ', 19.7), אינו נכון ולא נכתב על-ידו". ובכן, הבהרה: ההבהרה של "הארץ" שגויה. יוסי ורטר כן כינה את שפיר ילדה, ולא סתם ילדה אלא ילדה שובבה. היא זכתה לכך יחד עם מרב מיכאלי בטור שפירסם ב-2012 ("מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה").
ורטר, אולי יחד עם נחום ברנע, הוא הסדין הכי אדום עבור המבקרים הפמיניסטים (והמבקרות הפמיניסטיות כמובן). דווקא משום שהוא כותב בעיתון הנחשב נאור, פליטות פה מכוונות מסוג "הילדות השובבות" קוממו עליו לא פעם את הקוראים (והקוראות). הנה למשל מה שכתב על כך בזמנו אורי ניב באתר "הגדה השמאלית":
כתיבתו של ורטר מושחזת תמיד, והוא מכיר היטב את כוחן של מלים. אני תוהה לעצמי אם שם לב לקונוטציות של המלים בהן בחר לתאר את מושאות כתיבתו: 'יחימוביצ'ים קטנים', 'ילדות' – שבאו להמעיט בערכן, להקטינן ולהקניטן. ברובד סמוי יותר שוכנים הקשרים מיניים ואפילו פורנוגרפיים: מרב מיכאלי וסתיו שפיר אינן סתם 'ילדות', הן 'ילדות שובבות'. הראשונה אוכלת בידיים, יושבת על שולחנו של הבוס (ראש הממשלה, כמובן) וחושפת חזייה. השנייה, קטנטונת שכמותה, היא 'ג'ינג'ית וזה אומר הכל' (מה, לעזאזל, זה אומר?). השתיים אינן רק פעוטות. הן חצופות, והדיבור על אודותיהן מתייחס לאופן החצוף בו הן עושות שימוש בגופן – ורומז למשמעויות המיניות הכמוסות בשימוש זה. לפני כשנתיים כתב עיתונאי ותיק אחר (מיותר לציין, גבר) על האופן החושפני בו הצטלמה שלי יחימוביץ' לעיתון. תחת הכותרת 'יש להן כוח' פירט ברנע על בגד חושפני 'שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט'. יש קרבה תרבותית בין שתי הכתבות, של ורטר ושל ברנע, ולאו דווקא בשל ההשתייכות המפלגתית של הנשים המתוארות בהן. ברנע וורטר בוחרים לכתוב על חיצוניותן של הפוליטיקאיות, וממנה לגזור מסקנות על כוונותיהן, יכולותיהן, עמדתן".
האם אסור לעיתונאי לכנות פוליטיקאי בתואר "ילד", או "ילד שובב"? לטעמי, מדובר בביקורת לגיטימית לגמרי. עיתונות חופשית קיימת בין השאר בשביל להזכיר לנו שאף אחד לא קדוש, לא פוליטיקאים, לא רבנים ולא עיתונאים, ובטח ובטח שלא סתיו שפיר. נכון שאצל ורטר הביטוי הזה מצטרף לשלל אמירות אחרות שמציעות כי הוא אכן סובל מחוסר עדכון עם רוח הזמן, אבל לי נראה שהבעיה האמיתית עם יוסי ורטר אינה שקרא לסתיו שפיר "ילדה", אלא היחס שלו לקוראים כאילו היו ילדים. הראשון נגזר מהשני, ולא להפך.
ורטר, בדיוק כמו עמיתיו ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"ישראל היום", זוכה לכבוד והבלטה לפי מיטב המסורת של העיתונות הישראלית, שמעלה לראש התורן את הסיקור הפוליטי. ובדיוק כמו עמיתיו, גם הוא מפקיר את התחום שהופקד עליו ובמקום לעסוק בעשייה הפרלמנטרית של נבחרי הציבור שלנו, במקום לעזור לציבור להבין מי מהפוליטיקאים עושה את עבודתו נאמנה ומי לא, במקום זה ורטר והקולגות, מקדמון ועד כספית, מטריחים אותנו מדי שבוע בתלי תלים של מלים על תככים, מזימות, אנקדוטות וקוריוזים, עטופים בספין של ספק הרכילות התורן (המעוניינים מוזמנים לקרוא את מסקנות פרויקט "מדד הבחירות" שערכנו בבחירות האחרונות).
אם ורטר היה מתמקד במה הפוליטיקאים עושים בכנסת, ממילא היה נחסך ממנו העיסוק במראה החיצוני שלהם, והיתה נמנעת הגלישה משם למחוזות העליבות של ההבהרה השגויה שפורסמה השבוע ב"הארץ"
אם ורטר היה מתייחס בכבוד לקוראיו ומעוניין לשרת אותם ולא לבדר אותם, הוא לא היה נגרר להשתמש בביטויים בעלי ניחוח סקסיסטי או מיזוגני. אם ורטר היה מתמקד במה הפוליטיקאים עושים בכנסת, ממילא היה נחסך ממנו העיסוק במראה החיצוני שלהם, והיתה נמנעת הגלישה משם למחוזות העליבות של ההבהרה השגויה שפורסמה השבוע ב"הארץ".
ורטר, אגב, מקדיש השבוע חלק גדול מטורו לניגוח של שפיר וחזרה על הטענה כי לא קרא לה ילדה (ורטר מעדיף לצטט טור אחר שלו, שבו כינה את שפיר ושמולי "ילדים"). "במרוצת השנים היו שהתרעמו וטענו לאי-הגינות בכתיבתי. אף אחת לא האשימה אותי, מעולם, בשנאת נשים", הוא קובע. גם זה לא נכון – גיגול קצר יעלה תגובות כמו זו שציטטתי למעלה (שגם התפרסמה בנוסח מקוצר כמכתב למערכת ב"הארץ"), שמאשימות את ורטר בסקסיזם ושוביניזם. אבל כאמור, זה לא העיקר – העיקר הוא שגם השבוע, הטור הפוליטי המוביל של העיתון לאנשים חושבים עוסק, מלבד באגו הפגוע של המחבר, בסיפורי רכילות ובדיחות קרש.