מי סבור שה"ניו-יורק טיימס" מוטה בסיקור מערכת הבחירות שלו? שאל לפני ימים אחדים קלארק הויט קבוצה של קוראי העיתון בעיר מונטקלייר בניו-ג'רזי. יותר ממחצית הנוכחים הרימו את ידיהם. הויט, נציב תלונות הציבור ("העורך הציבורי", בתוארו הרשמי) של העיתון, לא הופתע. בחודשים האחרונים, כך דיווח לאחרונה, הגיעו לשולחנו אלפי מכתבי תלונה על כך שהעיתון אינו אובייקטיבי, אינו נוהג בהגינות ומוטה בכל הקשור למירוץ לבית הלבן ובכלל.
תגובת הקוראים אכן היתה צפויה: ה"טיימס" נחשב כבר שנים רבות כעיתון עם נטייה ליברלית (בעברית: שמאלנית) ותמיכה מסורתית במועמדים דמוקרטיים, ושורה של אירועים בשנה האחרונה רק חיזקה את הדימוי הזה בציבור האמריקאי. איש לא הופתע בסוף השבוע, כאשר הכריז העיתון במאמר מערכת על תמיכתו במועמדותו של אובמה. הוא עשה זאת בהתאם למסורת רבת שנים, שעל-פיה כמעט כל עיתון מפרסם מאמרי תמיכה במועמדים לתפקידים שונים. בינואר השנה, בעיצומן של הבחירות המקדימות, תמך ה"טיימס" בהילרי קלינטון במחנה הדמוקרטי ובג'ון מקיין בין הרפובליקאים, לאכזבתו של אחד ממתחריו, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר רודולף ג'וליאני. ימים אחדים לפני פרסום מאמר התמיכה כתב הויט: "יהיה זה הלם מוחלט אם ה'טיימס' לא יתמוך באובמה".
בפגישה בניו-ג'רזי ביקש הויט לשמוע מדוע מואשם העיתון בהטיית הסיקור. גבר, שהציג עצמו כרפובליקאי שמרן, קם להסביר. אתם מבליטים ידיעות על שערוריות הנוגעות לרפובליקאים, אמר, אבל מקפידים לקבור סקנדלים על פוליטיקאים דמוקרטים. מבחינת הויט, זה היה כדור מצוין להנחתה. הזכרתי לו, כתב לפני ימים אחדים בטורו ב"טיימס", שאנחנו חשפנו את שערוריית מושל מדינת ניו-יורק אליוט שפיצר, שנאלץ להתפטר במרץ השנה לאחר שהתברר שהיה לקוח קבוע של רשת זונות. שפיצר הוא איש המפלגה הדמוקרטית, וכך גם חבר בית-הנבחרים צ'רלס רנגל, שה"טיימס" פירסם סדרת תחקירים מביכה על אודותיו. "זאת עיתונות טובה", הודה הקורא מן המפלגה היריבה.
נהרות של מלים כבר נכתבו השנה על טענות הרפובליקאים בדבר הטיה עוינת בעמודי ה"טיימס" בעד ברק אובמה ונגד ג'ון מקיין, שהחריפה עם בחירתה של שרה פיילין כמועמדת לסגנית הנשיא. אין דבר חביב על מועמדים מן הימין מאשר לתקוף את התקשורת השמאלנית, לא רק באמריקה. אם העיתונאים תוקפים אותך, סימן שאתה איש ימין אמיתי, פטריוט. תסמונת התקשורת העוינת לא נולדה ביש"ע. אחד השיאים נשבר בחודש שעבר, כאשר סטיב שמידט, יועצו של מקיין, הכריז שה"טיימס" "איננו יכול להיקרא, על-פי כל אמת מידה, ארגון עיתונאי", שכן הוא מצדד ב-150% במחנהו של המועמד הדמוקרטי.
הויט מנסה בטורו להתמודד עם הטענות הללו, וחוזר לסוגיה העקרונית שבה עוסקים במקביל עיתונאים וחוקרי תקשורת מאז שנות העשרים של המאה הקודמת: האם עיתונאים בכלל מסוגלים להיות לא-מוטים, או "אובייקטיביים", מונח שכבר שנים ממעטים להשתמש בו. הטקסט של הויט מעורר עניין מיוחד בעיקר משום שה"ניו-יורק טיימס" הוא העיתון שמניף – מאז נרכש בידי אדולף אוקס ב-1896 – את דגל "העיתונות האובייקטיבית", ומתמודד משום כך עם טענות חוזרות ונשנות של חוקרי תקשורת שטוענים שמדובר ביומרה שלא ניתן לממשה.
הויט מודה לפחות בטעות אחת של ה"טיימס", שפירסם כתבה שבה נטען, ללא הוכחה מספקת, כי למקיין היה קשר רומנטי עם לוביסטית. עמוד המאמרים של העיתון, הפועל באופן נפרד ממערכת החדשות, החריף לדבריו את הבעיה כאשר פירסם מאמר של אובמה בעניין זה, בלי להבטיח שיהיה בידיו מאמר של המתחרה הרפובליקאי. כאשר מקיין שיגר מאמר תגובה, דרשה המערכת להכניס בו תיקונים. מקיין סירב והאשים את ה"טיימס" בכך שנהג באופן בלתי הוגן. מעבר לכך, כותב הויט, "לדעתי הסיקור החדשותי לאורך מערכת הבחירות היה טוב יותר והוגן יותר מכפי שהמבקרים מוכנים להודות".
העורך האחראי לסיקור הקמפיין, ריצ'רד סטיבנסון, אמר להויט כי הכתבים והעורכים מודעים לכך שהם נמצאים תחת זכוכית מגדלת של המבקרים, ועושים כל מאמץ לעקור כל הטיה מן הטקסטים. "אין ספק שלפעמים איננו עומדים בכך", מודה סטיבנסון, אבל הוא מכחיש, כצפוי, טענות כאילו מערכת ה"טיימס" משקיעה מאמץ מתוכנן כדי לסייע למועמד זה או אחר.
לפעמים, מתברר, נשמעות גם טענות כאילו ה"טיימס" פועל בשירות הרפובליקאים. הויט מספר כי כאשר קרא לאחרונה את דיווחו של הכתב פטריק היילי, שנלווה למשך כמה ימים לשרה פיילין, חשש מגל מכתבי זעם של קוראים על ההטיה הדמוקרטית הרגילה, אבל הופתע שכל הפניות הגיעו דווקא מתומכי אובמה. הם התקשו לקרוא שפיילין מצטיירת בעיני הכתב כ"נואמת המחשמלת ביותר" וכי היא מעוררת "התלהבות עצומה" באסיפות שבהן היא נואמת. נפלתם קורבן למניפולציה מתוחכמת, טען אחד הקוראים, הפכתם בלי דעת למקדמי מכירות של פיילין.
הטיה, כותב הויט, היא עניין פתלתל. מבחינות רבות, הכל הוא בעצם בעיני המתבונן: "איש מאיתנו (הקוראים; ר"מ) אינננו אובייקטיבי. אנחנו אוהבים חדשות שמחזקות את דעותינו, ושונאים כאלו שמאתגרות אותן. אנחנו נוטים לפרק לגורמים כל מאמר, מלה במלה, ושוכחים שהוא רק חלק מנהר של מידע, שממנו ניתן לשלוף פרטים שיתמכו בנקודות מבט רבות". וגם: אנחנו נוטים להעצים את מה שמרגיז אותנו ולגמד את מה שאנחנו אוהבים.
הויט אינו היחיד שמשוכנע שהבעיה היא בדמיונם של צרכני התקשורת. ה"וושינגטון פוסט" פירסם לפני שנים אחדות פרטים על מחקר שמחזק את הטענה הזו: אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוקרנו לפני 144 אמריקאים משתי קבוצות – פרו-ערבים ופרו-ישראלים – שש כתבות טלוויזיה על המלחמה. אחרי הצפייה בכתבות דיווחו אנשי הקבוצה הראשונה כי מצאו בהן 42 התבטאויות או תמונות שביטאו תמיכה בישראל ו-26 שהיו ביקורתיות עליה. לעומת זאת, חברי הקבוצה השנייה, זו של אוהדי ישראל, היו משוכנעים שבכתבות היו רק 16 פריטים חיוביים מבחינת ישראל ו-57 מרכיבים שהציגו את התנהלותה באור שלילי. התקשורת, מסתבר, תמיד עוינת.
הויט מגייס לעזרתו את חוקר התקשורת והרטוריקה האמריקאי פרופ' אנדרו קליין מאוניברסיטת מיזורי-סטייט, שכתב כי אין זה מציאותי לצפות שבכתבה אחת יוכל עיתונאי לסקר אירוע בדרך שכל מי שמעורבים בו יחושו שהם מוצגים בטקסט באופן הוגן. הגינות, כתב קליין, ניתן לשפוט רק לאורך זמן. על-פי קליין, כל העבודה העיתונאית רוויה הטיות: הטיה מסחרית המחייבת את העיתונים למשוך תשומת לב, בין היתר על-ידי העדפת סיפורים שיש בהם קונפליקט, שהרי "הרמוניה משעממת", ומאותה סיבה גם להדגיש חדשות רעות על פני טובות; הטיה ויזואלית, בעיקר בטלוויזיה אך גם בעיתונים, המעניקה עדיפות לאירועים המפיקים תמונות טובות; וגם הטיה של סטטוס-קוו, המשמרת את צורת השלטון באמריקה ומבנה החברה, וממעטת על כן לתת במה לתפיסות אלטרנטיביות.
הויט מסתמך על הטיה נוספת שמאבחן קליין: הטיה של זמן, המעניקה תמיד עדיפות לסיפור הטרי על פני הישן. כשאובמה היה מועמד חדש, נברנו בעברו בתקיפות, הוא כותב, אבל זה היה מזמן ונשכח. עכשיו החידוש הוא פיילין, ואנחנו עוסקים בה, וזה קרוב לבחירות – ולכן תומכיה קופצים וטוענים שאנחנו נטפלים אליה, אבל מעניקים לאובמה כרטיס פתוח.
ביל קלר, העורך הראשי של ה"טיימס", שכבר שנים מגן על יכולתו המקצועית של העיתון לממש את האתוס המקצועי שלו, שכולל הפרדה בין ידיעות לדעות ובירור קפדני של העובדות, אמר להויט כי אחריותם של העיתונאים היא להניח בצד את נטיותיהם האישיות כאשר הם כותבים ידיעה או כתבה. עליהם לגשת לחדשות "עם ראש פתוח וספקני, ולהציג בפני הקוראים את המידע הנדרש כדי שאלה יוכלו לגבש את דעתם", אמר קלר. לדבריו, יש במערכת שיחות רבות על הדרכים לסנן את ההטיות מסיקור הבחירות. אף שהאשמה הנפוצה היא שה"טיימס" מכור לאובמה, לדברי קלר, בראשית הקמפיין הוא חשש דווקא מפני התלהבות יתר של כתביו מן המועמד הרפובליקאי, שהקסים את העיתונאים שנלוו אליו בפתיחותו הרבה ובסגנונו הבלתי אמצעי. אבל כאשר יועציו של מקיין הרחיקו ממנו את הכתבים והחלה עליו ביקורת, היה צורך להבטיח שהעיתון לא ייטה בהפרזה לצד השני.
מדוע אם כן, שואל הויט, סופג ה"טיימס" אש בלתי פוסקת מן הימין? ההסבר הראשון, לדבריו, נעוץ בכך שהעיתון נוקט במערכת הבחירות הנוכחית קו תקיף, בוחן בדקדקנות את דבריהם של המועמדים, ונקלע משום כך לעימותים עימם.
שנית, באחרונה הוגדל מספר הפרשנויות המשולבות בעמודי החדשות, ובאלה רבה הסכנה להטיה מאשר בידיעות ובכתבות. עקרונית, מזכיר הויט, המקום להבעת דעה הוא בעמודי הדעות של העיתון, ושם אין כל ספק שרוב כותבי המאמרים ומאמרי המערכת מעדיפים את אובמה. אבל עמודי החדשות הם עניין אחר: שם, לדבריו, עושה העיתון מאמץ לשמור על דיווח בלתי מוטה.
ושלישית, מקיין הגביר את התקפותיו על העיתון ככל שהחריף המשבר הכלכלי וככל שהורע מצבו בסקרים. מעבר לכך, משוכנע נציב הקבילות, הבעיה העיקרית היא בעיניהם של הקוראים. צרכני חדשות רבים, ולפחות כמה מקוראי ה"טיימס", מתקשים להתמודד עם מידע הנוגד את תפיסת עולמם. וזו, כותב הויט, מציאות קשה שכל אמצעי תקשורת חייב להתמודד איתה.