סוף-סוף, אחרי שנתיים של ניסוי כלים, צירף אליו פרויקט "'הארץ' של הסופרים" גם את מדור הספורט של העיתון. גם בימים כתיקונם המוסף מגיש לקוראיו תמהיל יוצא דופן ובלתי עממי במפגיע של "עולם הספורט הישראלי". מין סושי מתוחכם לאנינים (ועשירים) של כדורגל, גולף, בדמינגטון, אתלטיקה ופעלולי אווירובטיקה בשחקים. הוא מועמד מתבקש לפרויקט מהסוג הזה, ובכל זאת חיכה בנימוס שנתיים.

התוצאה לא בלתי מעניינת, אבל לוקה בבנאליה ובעיקר בבעיית ליהוק קשה של העיתונאים-לרגע. החמישייה הזוכה – עמיחי שלו, אסף גברון, אלון אלטרס, דורית רביניאן ואודי שרבני – סיפקה שעטנז שנע מהחביב והסנטימנטלי לסתמי והמרגיז.

כשעל הספורט משתלטים אנשים שכתיבתם היא אמנותם, ולאו דווקא יכולת טכנית או כישורי ליקוק למקורות, מותר לצפות לחגיגה. לספורט "הארץ" יכולת מוכחת בהנפקת טקסטים ברמה גבוהה, שמגיעה לשיאה בדרך כלל במוספים מיוחדים. לא הפעם.

בכתבה המרכזית נשלח עמיחי שלו לקריית-שמונה, לפגישה עם איזי שרצקי, הבעלים של הקבוצה המקומית. שרצקי הוא פילנתרופ גדול של הקבוצה ושל העיר, והכתבה האדירה את פועלו. זה בסדר, כשמגיע – מגיע. אבל שלו לא הביא את עצמו ואת יכולותיו הספרותיות למגרש. תחת זאת יצר סיפור בנאלי מהסוג שכל כתב מתחיל מסוגל להביא, לאחר שמילא בקפדנות את הוראות העורך ועבר שכתוב ועריכה.

שלו לא הצליח לחלץ משרצקי, שעברו גדוש בעיתונות מתחנפת, שום ציטוט או תובנה שקוראי הספורט לא נתקלו בהם בעבר. הוא שאל שאלות טריוויאליות (מה היית עושה כיו"ר ההתאחדות לכדורגל? מה המטרה הבאה שלך?), קיבל את הקלישאות המתבקשות וחזר הביתה בשלום. החמצה משוועת.

אסף גברון, עיתונאי לשעבר, נשלח לסקר טורניר כדורעף חופים בירושלים. מהרגע הראשון לא טרח להסתיר את אי-שביעות רצונו מהמשימה. הוא שונא חול, והמשחק עצמו זכה ממנו ליחס מנוכר. הוא טרח לפרט את חוקי המשחק הבסיסיים, תוך שהוא מפספס את קהל היעד, שמן הסתם לא זקוק לכך. פה ושם תרם בקמצנות "תיאורים ספרותיים" ("שריר זרוע מתארך, יד נמתחת, בהונות רגליים מתחפרים בחול וקרסוליים נכפפים"), כידרר עם קלישאת העל-מה-לא-כותבים-במדור-ספורט-ואני-בכל-זאת-לא-מתאפק, ודחף כמתבקש את ענייניה הבוערים של ירושלים ותובנות שחוקות על תל-אביביות זחוחה.

המאמץ של גברון להפגין אינטליגנציה לא היטיב עם הקוראים ולא היה נדיב איתם. בסך-הכל הוא נקרא כסוג של חוצן משועמם שנקלע לאיזה משחק של כדור, רשת ובנות, ניסה לגמד את הכל ואיכשהו צלח 800 מלים מייגעות בלי שום ערך מוסף.

דורית רביניאן השתדלה יותר בתיאור אימון של נבחרת הנשים בכדורסל. היא מילאה בלי תקלות מיוחדות את שליחותה ככתבת מדווחת, ומדי פעם הבליחה בתיאורים טובים של האווירה ("האולם מתמלא ברחש הצמיגי הדחוס של כדורים קשיחים, מנתרים וחוזרים. בהד צרצור הגומי של נעלי הספורט מחריקות על רצפת הפארקט. מתמלא אנקות מאמץ, התנשמויות והתנשפויות, קללות פה ושם"). גם היא לא ויתרה על הווידוי האישי, ומיד בהתחלה, "מה לי, בקושי מטר חמישים וחמש, ולכדורסל?", והבנאליה השתלטה על ההמשך. עוד פוטנציאל שבוזבז.

את הפרויקט הציל אלון אלטרס, בזכות היותו כדורסלן עבר בקבוצת נוער, שניצל את שליחותו כדי לסגור מעגל אישי. אלטרס חזר למחוזות ילדותו, לבלאטות של מגרש מכבי רמת-גן ולמפגש עם מי שהיה מאמנו, אפי בירנבוים. אלטרס היטיב לתאר את שנות ה-70 דרך מבטו של ילד שבחר לאהוד דווקא את הקבוצה הפחות אהודה בעירו.

הוא הפיח חיים בפכי זכרונות קטנים, שאותם תיאר בחינניות כובשת, משל היה אותו קמיל דירקס, השחקן האגדי של רמת-גן דאז, שהגיע לקבוצה מצויד ב"אופל ספורט עם פנסים מתהפכים וחתיכה בלגית מדהימה". לשיאו הגיע אלטרס כשביקש לשמוע ממאמנו לשעבר, אחרי 33 שנה, איך היה בתור שחקן, ונענה ב"היית נמוך מדי, היו לך רגליים כמו של כדורגלן".

אלטרס לא נעלב: "לא כעסתי, אני מחייך אליו [...] והיה לי ברור אז, כמו שברור לי אף היום, שהנוער של מכבי רמת-גן, תחת הדרכתו של בירנבוים, היא הקבוצה הטובה ביותר שבה אשחק בחיי". זה בדיוק מה שקוראי ספורט מצפים לקרוא בפרויקט כזה: אישי, מרגש, כתוב היטב, בגובה העיניים ובלי מניירות.

האורח החמישי של הפרויקט היה בחירה מעניינת, אם כי קצת מתחמקת. אודי שרבני, שזכה לפני שלוש שנים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", הוא כתב טורים קבוע במדור הספורט של העיתון. ניחן בסגנון ציני ומשעשע, אבל רשמית עוד לא נכנס לחבורת הסופרים. ספר הביכורים שלו ייצא לאור בקרוב. לפרויקט הוא תרם טור עשוי היטב, שעידכן את הקוראים בחדשות האתמול, ובכך גם הפך את פרויקט הספרות למעט רלבנטי.

בסך-הכל, התוצאה לא מחמיאה לפרויקט מושקע כזה. כשמכניסים ספרות למקום לא טבעי כמו עיתון, כשהופכים סופרים לעיתונאים ושולחים אותם לסקר תחום שאין להם מושג בו, התוצרת אינה לעניין. תיאורים בספר יושבים במקומם הטבעי, אבל כשמתפייטים איתם במדור ספורט, הספרות יוצאת מיופייפת על גבול הנלעגת.

עורך לא יכול לומר לסופרים מה לכתוב, אבל הוא יכול להנחות אותם. אל תשוררו לי ותספרו על תלאותיכם – תביאו את המשחק עצמו. הבעיה היתה בליהוק של כמה מהסופרים, שאין להם היכרות עם ספורט או זיקה אליו. שיגור אורחים לרגע לסקר אירועים, שנקראים על ידי אוהדי הספורט בעין בוחנת ובלתי מתפשרת, כמוה כהצבת ברווזים במטווח.

2 קטנות

באיחור של 15 יום, הצטרף סוף-סוף ב"ידיעות אחרונות" לסיפור שהסעיר בשבועיים האחרונים את בצת הספורט – הסכסוך בין כוכבי מכבי חיפה, שהחל בעקבות ראיון ב"מעריב". גם ב"מעריב" הולכים בעקבות "ידיעות" ומעמידים את עצמם מעל הסיפור. הפתיח לידיעה ביום חמישי על דילמת קיזוז הנקודות בליגת-העל התחיל במלים האלמותיות "כפי שפורסם לראשונה ב-nrgמעריב".

"רק בזכות החולצה של נעמה שפיר אנחנו זוכים להתייחסות", אמר אלי רבי, מאמן נבחרת הנשים בכדורסל, שתפתח בשבת את משחקיה באליפות אירופה בפולין, ביחס לתגובות להודעה של שפיר כי לא תלבש גופייה מטעמי צניעות. רבי התכוון מן הסתם גם לספורט "ידיעות אחרונות", שביום שני התייחס לקבוצה בשער שלו, אבל הקדיש הרבה פחות להכנות הנבחרת. "מעריב", "ישראל היום" ובמיוחד "הארץ" (שער ושני העמודים הפותחים) הבליטו את סיפור הנבחרת ביום חמישי, בעוד שב"ידיעות" הנמיכו פרופיל בכל הקשור לנושא המקצועי. ללמדך שהעיסוק בהסתעפות שולית וסנסציונית מעניין כנראה יותר את קוראיהם.

התיקונים

ה"בלעדי" הזה בוואלה נראה יפה, רק חבל שאינו מדויק: רוני לוי התראיין בימים האחרונים לכל עיתונאי שטילפן אליו. העובדה שכתב וואלה טרח ונסע לביתו של המאמן וישב איתו שעה ארוכה לא מצדיקה את ההתפארות על רקע כחול.

קדחת הפרסומים הראשונים לוהטת בימים אלה ב-ONE ובערוץ הספורט. בתצלום הזה מציע ערוץ הספורט שלושה במחיר מוזל, כולם בנושאים לא סגורים: אחד על סף סיכום, אחד קרוב מאוד ואחד שיציע הצעה.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il