גישת האג'נדה האזרחית
דומה כי הבחירות האלה אבודות. לא במובן הפוליטי, אלא התקשורתי. מלבד כמה כיסי איכות, בעיקר בעיתונות הכלכלית, רוב הסיקור נכנע מראש לסדר היום המוגבל מאוד של המאבק בין המועמדים לבין עצמם. במקום עימות בין עמדות ותפיסות עולם, התקשורת מציעה בעיקר עדכונים ממירוץ הסוסים. מי מוביל, מי מפגר, מי מכשיל את מי ומי צפוי לסיים במקום הראשון (ביבי).
מירוץ הסוסים הפוליטי תפס השבוע תאוצה עם נאומו הפומבי הראשון של בני גנץ: ממצאי סקרי דעת קהל הופכים הבוקר לכותרות ראשיות בעיתונים, והפרשנים הפוליטיים מלהטטים בתסריטים מדומיינים (הכותרת לטורים של יוסי ורטר וסימה קדמון זהה ומטופשת במידה שווה: "בני בום"). סיקור כזה, שמתמקד בתמרונים הפוליטיים במקום במהות, מזיק ומוביל לאובדן האמון בפוליטיקאים, כך עולה משורה של מחקרים שבחנו את הסוגיה בישראל וברחבי העולם. אבל כיצד אפשר לסקר את הבחירות אחרת?
לג'יי רוזן, פרופסור לתקשורת ב-NYU, יש רעיון. לאחרונה שטח אותו בשיחה עם אתר Recode. במקום סיקור בסגנון מירוץ סוסים, רוזן מציע את מה שהוא מכנה "גישת האג'נדה האזרחית".
ראשית, אומר רוזן, יש להגדיר את קהל היעד שאותו כלי התקשורת מבקש לשרת, ואז להפנות אליו שאלה אחת פשוטה: באילו נושאים הייתם רוצים לשמוע את המועמדים מתבטאים כשהם מבקשים לקבל את קולכם? את השאלה הזו, מדגיש רוזן, יש לשאול בנוסחים שונים ובכל הזדמנות, ואת התשובות לה מעבדים לרשימה של נושאים לסיקור. המטרה של כלי התקשורת, מסביר רוזן, היא לגרום למועמדים בבחירות להתייחס לנושאים שברשימה. ברשימה הזו יש להתמקד, תוך עדכון מתמיד בהתאם לשינויים בתשובות המתקבלות.
רוזן מדגיש כי הרעיון שלו, שנוסה בעבר בהצלחה ב"שרלוט אובזרבר" אך מאז נזנח, אינו פתרון פלא או האלטרנטיבה היחידה לסיקור בסגנון מירוץ הסוסים. יש עוד אפשרויות לסיקור שונה של מערכות בחירות. מה שחשוב, הוא אומר, זה לחפש אלטרנטיבה למירוץ הסוסים, כיוון שהסיקור השולט כיום רע ומזיק. רוזן עצמו, אגב, פסימי. הכותרת לראיון עמו התמקדה בהערכתו כי סיקור בחירות 2020 בארצות-הברית יהיה אף גרוע יותר מסיקור בחירות 2016.
מהנעשה בחברה
ככל הידוע, אף כלי תקשורת בישראל לא יצא לבדוק באופן מקיף ועקבי על מה קהל היעד שלו היה רוצה לשמוע את המתמודדים בבחירות מתבטאים. אבל אפשר לנחש שבין התשובות היו סוגיות כמו תחבורה, חינוך ובריאות. בכל הקשור לבריאות – החורף בעיצומו, ועמו הכתבות על העומס במחלקות הפנימיות בבתי-החולים. הבוקר מתפרסמות שלוש כאלה.
הבולטת ביותר לעין מתפרסמת מיד מתחת לקפל שבשער "הארץ". "שמונה בחדר או מיטה במסדרון: אנחנו החולים שמצטופפים במחלקות הפנימיות", לשון הכותרת. עידו אפרתי, נעה שפיגל ואלמוג בן-זכרי מביאים את קולותיהם של מאושפזים במחלקות פנימיות בבתי-החולים שיבא, בילינסון, סורוקה, רמב"ם והעמק. התיאורים קשים: השפלה, אובדן פרטיות, הזנחה, עלבון.
"העומס במחלקות לרפואה פנימית בישראל מופיע בכמה גרסאות", הם כותבים. "המוחשית ביותר היא גרסת 'החולה במסדרון', שדוגלת בלספק מיטה לכמה שיותר מטופלים וכמה שיותר מהר. האחרת דוגלת בתפיסת ה'אצלנו במחלקה אין חולים במסדרון', שתרגומה המעשי הוא: 'אצלנו נהוג לייבש את המטופל במיון שעות ארוכות בהמתנה למיטה במחלקה', או לחלופין: 'אצלנו המסדרון פנוי אבל החולים דחוסים שלושה בחדר'.
"כך או כך, מה שלא רואה ומספרת העין – מספרים הנתונים היבשים, שמראים שהמחלקות הפנימיות בישראל הן תחנת רכבת, ומנהלי המחלקות הם הסדרנים. הם משקיעים חלק ניכר מזמנם בזירוז פרוצדורות ושחרור מטופלים – כדי לפנות מקום למטופלים הבאים. וחוזר חלילה. בתוך עשור וחצי ירד משך האשפוז הממוצע בישראל משבעה לארבעה ימים. זה לא שהישראלים חולים פחות, פשוט אין מקום לחלות".
כתבה דומה, מאת רותם אליזרע ואיתן גליקמן, מתפרסמת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". שם ארוזים הטקסטים של המאושפזים כמונולוגים. זו הכתבה הפחות מומלצת לקריאה מבין השלוש. מטבע הדברים, אין בכתבת מונולוגים מקום להקשר רחב, תיאור בעיות מערכתיות ופתרונות אפשריים.
הכתבה הראויה ביותר לקריאה, מאת דרור פויר, רואה אור במוסף "G" של "גלובס" תחת הכותרת "זו לא עוד כתבה על העומס בבתי-החולים". על-פי מסגור הכתבה, הבידול שלה הוא בכך שהיא מציעה גם פתרונות ("שבעה רופאים בכירים מסבירים מה אפשר לעשות ואיך לא מאבדים תקווה"), ואכן יש בה גם חלקים המוקדשים לניתוח הבעיות המהותיות של מערכת הבריאות הקורסת והדרך לפתור אותן.
אך הבידול המרכזי של הכתבה משתי האחרות נטוע בעיקר בסגנון הכתיבה החווייתי של פויר על המוות והחיים שנגלים בפניו במחלקות הפנימיות: "אני פותח את דלת הכניסה לפנימית ב‘ וכמעט מתנגש במיטה שנמצאת במסדרון. פוסע בשתיקה בין המראות המביכים של חוסר בושה ואובדן כבוד עצמי. אשה זקנה מחליפה תחתונים על המיטה במסדרון, לא רחוק ממנה גונח גבר מבוגר בכאבים. ברי המזל ששוכבים בחדרים לא נראים הרבה יותר טוב. אני מנסה להרגיש כמו אסטרונאוט שהולך על הירח, עטוף בחליפת חלל שאמורה לאטום רגשות. אבל יש דליפה. אני מרגיש יותר מדי".
ובהמשך: "אני עובר בין החדרים. לא כולם בוכים לבד. אני צופה בגילויים מפעימים של אהבה וחמלה, תקווה ואמונה. אני רואה נשים שמלטפות גברים חסרי הכרה וגברים שמחפשים נואשות מבט אוהב של אשה בתוך עיניים ריקות. אני רואה ילדים על סף יתמות והורים על סף שכול נאחזים בחיים שאוזלים מולם ולא מוכנים לוותר. הכל כל-כך בלתי נמנע, וזה כמעט בלתי נסבל מרוב שזה יפה ועצוב. אני שוטף ידיים בסבון החיטוי".
ד“ר רונית זיידנשטיין, מנהלת מחלקה פנימית א' באסף הרופא, מצביעה בפני פויר על זווית תקשורתית מעניינת: "מדי חורף מתפרסמות הכתבות האלה על הצפיפות, אבל אני חייבת לומר לך שהעונות בוטלו ויש לנו חורף תמידי. גם בקיץ. רק הכתבות הן בחורף".
פרופ' אבישי אליס, יו"ר איגוד הרופאים הפנימיים, מחרה מחזיק אחריה: "העומס בחורף זו אגדה אורבנית והזקנה במסדרון זה כבר משנת 90'", הוא אומר לפויר. "מה שחדש זה שאנחנו לא רק מציפים בעיה, אלא מציעים פתרון – יש לנו מערכת שלמה של צעדים. אל תעשה עוד כתבת קיטורים, הקשיים מובנים. הפתרון הוא לא 'תנו עוד תקן או שניים ועוד יום חופש‘. צריך טיפול שורש עמוק. יש לנו הצעות. שבו איתנו".
מהנעשה בכיבוש
"חמישה חיילים מואשמים שאילצו פלסטיני לצפות כיצד הם מכים את אביו", נכתב הבוקר בכותרת במעלה שער "הארץ". יניב קובוביץ מדווח כי התביעה הצבאית הגישה אתמול כתב אישום נגד חמישה חיילים מגדוד נצח-יהודה שבחטיבת כפיר, ולפיו התעללו בשני עצורים פלסטינים. "מצבו של אחד משני העצורים שהוכו היה כה קשה עד שלא ניתן היה לחקור אותו בעקבות התקרית", הוא כותב. "השניים פונו לבית-החולים שערי-צדק בירושלים, ואחד מהם אושפז שם במשך שלושה ימים".
לפי כתב האישום, החיילים עצרו אב ובנו בחשד שסייעו למחבל לבצע פיגוע שבו נהרגו שני חיילים מהגדוד שלהם, אף כי מובהר שהפלסטינים לא היו מעורבים בצורה ישירה בתכנון או בביצוע הפיגוע.
"לאחר המעצר, בדרכם לבסיס בבית-אל, היכו החיילים את שני הפלסטינים, שהיו אזוקים ומכוסי עיניים, באגרופים, בבעיטות ובחפצים קהים, וגרמו להם לחבלות קשות", כותב קובוביץ. "החיילים גם הורידו את הכיסוי מעיניו של הבן בשלב מסוים ואילצו אותו לצפות בהם מכים את אביו, עד ששברו לו את הצלעות והאף וגרמו לחבלות קשות בראשו". לפי הידיעה, "החיילים תיעדו את ההתעללות בסמארטפון של אחד מהם והשמיעו במהלכה 'קריאות שמחה והתפארות'".
באופן חריג, גם ב"ידיעות אחרונות" מתעניינים הבוקר בנעשה בכיבוש. קורין אלבז-אלוש מדווחת בראש עמוד 5 של העיתון על כתב האישום שהוגש נגד חיילי נצח-יהודה תחת הכותרת "היכו את האב ואילצו את בנו לצפות". לידיעה נלווה תצלום שבו נראים שניים מהנאשמים מסתירים את פניהם בבית-הדין הצבאי, באופן שמבליט למצלמה את היותם חבושי כיפה.
בטור צד בעמוד 12 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה מאת לילך שובל תחת הכותרת "כתב אישום נגד חמישה לוחמים: היכו פלשתינים". הידיעה הזו דווקא אינה כוללת את הטענה כי החיילים אילצו את הבן לצפות כיצד הם מכים את אביו. עוד נעדר מהידיעה ב"ישראל היום" הפרט שלפיו החיילים תיעדו את המעשה ואף קראו קריאות עידוד במהלכו.
מהנעשה במירוץ (לפי הכותרות הראשיות)
"המשחק נפתח", נכתב הבוקר בדבר הקרוב ביותר לכותרת ראשית שמופיע בשער "הארץ". המשחק הוא הבחירות, כמובן, והוא נפתח כעת משום שגנץ צלח בהצלחה את נאומו הפומבי הראשון. תמצית טורו של יוסי ורטר, שמתפרסמת בראש השער, מתמקדת בתסריט היפותטי, קטלני מבחינת ראש הממשלה, בנימין נתניהו: גנץ ויאיר לפיד, אולי יחד עם גבי אשכנזי, מתאחדים רגע לפני הגשת הרשימות ולא מותירים לנתניהו די זמן לכנס את מרכז הליכוד ולאשר מיזוג משל עצמו.
בני גנץ באירוע פתיחת הקמפיין של מפלגת חוסן-לישראל, 29.1.2019 (צילום: הדס פרוש)
"הליכוד 28, גנץ 19, לפיד 9, לבני בחוץ", היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" – ממצאים של סקר שערך העיתון בשיתוף עם ערוץ i24News. הסקר של "ישראל היום" חריג בכך שבחלוקת המנדטים מצאו לנכון לקחת בחשבון גם את המפלגות שנמצאות מתחת לאחוז החסימה ולא אמורות להיכנס לכנסת. במקום למחוק את המנדטים שלהן ולחלק מחדש לפי שיקולים סטטיסטיים, הסקר מציג את תשובות המשיבים לכל המפלגות.
"היות שמספר רב של מפלגות נמצאות בטווח אחוז החסימה, כלומר בטווח טעות הדגימה, אי-אפשר להתעלם מהמפלגות שעל-פי הסקר אינן עוברות", מסביר מתי טוכפלד בידיעה הנלווית לסקר. "הסיבה: ההתעלמות תעוות את התוצאה של שאר המפלגות. לכן נספרו כל המפלגות המתמודדות בבחירות למניין המנדטים, וזאת כדי להציג תמונה נכונה יותר".
נתון מעניין שעולה מהסקר הוא שבניגוד לקו העיקרי בתעמולת הליכוד נגד גנץ ("הוא שמאל"), אחוז גדול יותר של משיבים רואים אותו כאיש מרכז (39%) מאשר שמאל (22%). הנתון הזה מתפרסם בפסקה האחרונה של הידיעה ב"ישראל היום", בלי לתת לה דגש בשער, בכותרת או בכותרת המשנה. נתון מעניין נוסף עולה מהשאלה שבדקה מהו הנושא שיכריע את הבחירות. אמנם 32% השיבו "המצב הבטחוני", אולם 23% השיבו "חקירות נתניהו" ו-21% השיבו "יוקר המחיה". נתונים אלה מופיעים רק באינפוגרפיקה הנלווית לידיעה על הסקר, ולא מוזכרים כלל בטקסט של טוכפלד.
ועוד הערה בנוגע לסקר "ישראל היום": זהו פרי ראשון לשיתוף הפעולה בין העיתון המחולק חינם הנפוץ ביותר בישראל לבין ערוץ החדשות הבינלאומי של פטריק דרהי, i24News. על שיתוף הפעולה הוכרז השבוע. ביום שישי שעבר פורסם במוסף הפוליטי של "ישראל היום" ראיון מחמיא עם מנכ"ל הערוץ פרנק מלול, בלי כל רמז לכך ששני כלי התקשורת עומדים לשתף פעולה בסיקור הבחירות. ניחא. השאלה המעניינת יותר היא איזו השפעה תהיה לאג'נדה של שלדון אדלסון בסיקור הבחירות בערוץ של דרהי.
לפי הדיווח שעלה באתר הערוץ על ממצאי הסקר, התשובה היא השפעה שולית בלבד. כותרת הדיווח ב-i24News מתמקדת בעובדה ש-23% מהמשיבים טענו כי חקירות נתניהו יכריעו את הבחירות. עם זאת, לפי ההודעה על שיתוף הפעולה, עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט צפוי להופיע בשתי מהדורות חדשות שבועיות שיוקדשו לסיקור הבחירות, האחת באנגלית והאחרת בצרפתית.
"רשימות הליכוד", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, ארבעה ימים לפני הבחירות המקדימות במפלגת השלטון. "הפעם הקרב על מקום ברשימת הליכוד לכנסת קשה במיוחד", כותבת מורן אזולאי בכפולה הפותחת. 30 חברי-הכנסת המכהנים חייבים להתמודד ברשימה הארצית, שם ניתן לסמן הפעם רק תריסר שמות. כיוון שכך, התלות בפוקדים הגדולים חזקה במיוחד. אזולאי מונה את הפוקדים המרכזיים, ומציינת בין היתר את תנועת קבלה-לעם, שפקדה אלפים מחבריה לליכוד במטרה להכניס לכנסת את המועמד אביהו סופר.
"פרסום ההחלטה בתיקי נתניהו – לפני הבחירות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", בהמשך לדיווח שהופיע אתמול במהדורות חדשות 12 וחדשות 13. גם ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לדיווח דומה מקום של כבוד בשער ובכפולה הפותחת. ב"מעריב" מזכירים מהם "תיק 4000" ו"תיק 2000". ב"ידיעות אחרונות" מוותרים הפעם על התענוג להתייחס לפרשות שבאחת מהן מככבים גם המו"ל ארנון (נוני) מוזס ו"ידיעות אחרונות" עצמו.
מהנעשה במירוץ (מאחורי הכותרות)
רכש מדיה. דמותו של ח"כ מיקי זוהר מתנוססת הבוקר בתחתית שערי 400 אלף עותקי "ישראל היום", במודעה שרכש המועמד בבחירות המקדימות בליכוד. גם חלק נכבד מעמוד 7 בעיתון מוקדש למודעה שלו. ל"מעריב" יש הרבה פחות עותקים מודפסים, אולם גם בתחתית שעריהם מופיעה מודעה של ח"כ זוהר, שרכש גם את כל עמוד 9 בעיתון. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה המודעה של זוהר על פני רוב עמוד 5 בעיתון (גרסת הסדין). זהו בליץ פרסומי שמותיר אחריו בפער עצום את כל יתר המתמודדים בבחירות המקדימות, ובוודאי עלה למועמד זוהר סכום ניכר.
כסף זר מנסה להתערב בבחירות ולהפיל ראש ממשלה נבחר! "גנץ מפוצץ בכסף", כותב בן כספית ב"מעריב", כך לפי "כמה מאנשיו" של יו"ר מפלגת חוסן-לישראל. "לא מה שהוא מגייס עכשיו מהציבור, שנמדד במאות אלפי שקלים", מבהיר כספית. "כסף במיליונים. בדולרים. כסף שנאסף מתורמים בתקופת הביניים. לא חסרים לגנץ תומכים בעלי הון, בארץ ובחו"ל. בניו-יורק, למשל, הוא נראה צמוד כמה פעמים לאחד, רונלד לאודר".
ריאל-פוליטיק. עורך "בשבע" עמנואל שילה מסיים את טורו השבועי בקריאה לשריין לפחות מקום אחד לאשה ברשימת הבית-היהודי. לא מטעמים פמיניסטיים חלילה. "אינני מהתומכים בהבטחת ייצוג לנשים מתוך סיבות עקרוניות", הוא כותב. "באופן עקרוני אני סבור שהנושא המגדרי הוא שולי, גם בקידום בעבודה וגם בפוליטיקה". אלא שלדבריו, "אם תרצו ואם לא, הרוח הפמיניסטית קנתה שביתה רחבה גם בציבור הדתי-לאומי, ורשימה בלי אשה במקום ריאלי עלולה לאבד לא מעט קולות".
סיאנס. "אין לי ספק כלל שיצחק בן-אהרן וחבריו ז"ל, שראו את ליל המהפך ההיסטורי כאפילה מוחלטת, היו משתאים ומהללים אילו זכו לראות את הישגיה של מדינת ישראל בימי שלטון הימין", כותב פובליציסט "ישראל היום" חיים שיין במאמר שנפרש על פני כל עמוד 5 בעיתון. "שחר של יום חדש הפציע אז, והוא ממשיך להאיר את חיינו במולדת. ירושלים מאוחדת, ארץ ישראל נבנית, רוב גדול מהישראלים מרוצים מהחיים, והעושר החומרי מיטיב עם רבים. ראשי אומות מכל העולם נוהרים לישראל ודלתות נפתחות בכל יבשת".
מדור חיפוש קרובים. לקראת הבחירות פתחו ב"ידיעות אחרונות" מדור קבוע בשם "מנת היו"ר". העיתונאי יובל קרני נפגש עם ראשי מפלגות במטבח שלהם ומדבר על מתכונים ופוליטיקה. בשבועות הראשונים למדור הופיעו בו אריה דרעי, תמר זנדברג, אביגדור ליברמן, אחמד טיבי, ציפי לבני ונפתלי בנט. כולם מזוהים עם הרשימה הלבנה של מוזס (למעט זנדברג, אף שגם היא זכתה בעיתון לסיקור חם לעומת קודמתה בתפקיד).
ב"ישראל היום" הלכו על קונספט של טרמפים. הכתב עדי רובינשטיין נפגש מדי שבוע עם ח"כ אחר. בניגוד ל"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" יש גם מקום לאופוזיציה לקו הרשמי. לצד חברי-הכנסת יובל שטייניץ ודודי אמסלם הופיעה במדור גם ח"כ סתיו שפיר, והבוקר מתארחת בו ח"כ עאידה תומא-סלימאן.
הונאה. ב"בשבע" שוב מתפרסמת מודעת תעמולה הנחזית לאייטם חדשותי ללא כל גילוי נאות. הפעם לטובת דוידי בן-ציון, המתמודד ברשימת הבית-היהודי.
ח"כ סתיו שפיר, 23.1.2019 (צילום: יונתן זינדל)
בין סתיו שפיר לבנימין נתניהו. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת כתבה מאת חן שליטא, שהתלוותה לסתיו שפיר ומרב מיכאלי לקראת הבחירות המקדימות במפלגת העבודה. שליטא מבקשת לשמוע את תגובתה של שפיר להתבטאות של ח"כ מיקי רוזנטל, שטען כי שפיר לא עצרה העברות תקציבים בוועדת הכספים כפי שהיא טוענת. שפיר משיבה כי זו סתם רכילות, וכששליטא תוהה האם כל שאלה שלא תמצא חן בעיניה היא תפטור כרכילות אומרת לה שפיר: "למה את לא שואלת אותי על ההישגים שלי?".
עץ או פלי. "עכשיו אתם מפלגת ימין או שמאל?", שואלת אריאלה רינגל-הופמן את משה יעלון, שהצטרף למפלגת חוסן-לישראל, בראיון המתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "זו שאלה מכשילה", משיב יעלון. "מה שמדאיג אותי היום זה לא מה שקורה בצפון עם חיזבאללה בלבנון או עם האיראנים בסוריה, גם לא מה שקורה עם הפלסטינים, ואפילו לא מה שקורה מול איראן, מה שמדאיג אותי זה הכרסום בתוך הבית. כל התיוג הזה הוא מגוחך וגם מסוכן. זה קמפיין שדופק לאנשים את הראש, שאומר להם שמאל שווה בוגד, ומי שעושה את זה זה ביבי, ישירות או באמצעות אנשיו".
"ובכל זאת", היא מתעקשת, "אתה שמאל או ימין?". "במושגים של פעם אני ימין ממלכתי", אומר יעלון. "פעם החלוקה היתה בעיקר כלכלית. אחדות העבודה היתה ימין מדיני, אבל שמאל כלכלי. היום זה רק פוליטי. ואני מגדיר את עצמי נץ מדיני. כמו בני בגין, אם את רוצה, או דן מרידור".
מהנעשה במירוץ (הפרשנים)
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נוקב נחום ברנע בתאריך: "היועץ המשפטי לממשלה אמור להודיע ב-15 בפברואר על החלטתו בתיקי נתניהו".
סימה קדמון כותבת באותו עיתון כי אחד מחברי-הכנסת של יש-עתיד טען שהכותרת הראשית ב"חינמון הבית של ראש הממשלה" אתמול, שלפיה בכירים במפלגה טוענים כי "אם גנץ לא יחבור אלינו – נחסל אותו פוליטית", אינה אלא "ספין של ביבי". ב"ישראל היום" נותנים ביטוי להכחשה הרשמית של יאיר לפיד, אך משחילים לידיעה גם את הטענה שלפיה נראה כי לפיד "אכן מבין שהדברים נאמרו על-ידי מי מאנשיו", וזאת משום שההכחשה שלו כללה את המשפט "מי שמדבר כך, אין מקומו ביש-עתיד".
עיקר הטור של קדמון מוקדש לגנץ, בעקבות הנאום שנשא. לפי קדמון, את הנאום חיבר חילי טרופר. באופן מפתיע, ציטוט ישיר מפי טרופר אפשר למצוא הבוקר דווקא ב"ישראל היום". "הביטחון הוא בראש סדר העדיפויות, אבל אם אכן אחליט להיכנס לפוליטיקה, הדבר הראשון שארצה לעסוק בו הוא חינוך", אומר טרופר ללילך שובל, הכתבת הצבאית של העיתון. "ישראל היום" אינו ממסגר באופן שלילי את האייטם עם טרופר, מהקרובים ביותר למתמודד העיקרי כיום נגד נתניהו. במה שנראה כקו מערכתי, אחרי הפרופיל המפרגן לגנץ בשישי שעבר.
שר התחבורה ישראל כץ באתר עבודות על הרכבת הקלה בתל-אביב, 19.2.17 (צילום: פלאש 90)
במסגרת מדורו הקבוע במוסף הפוליטי של "ישראל היום" משוחח מתי טוכפלד עם שר התחבורה ישראל כץ. כץ, כותב טוכפלד, הוא מועמד מוביל למקום הראשון בבחירות המקדימות בליכוד, שכן הוא "נהנה מתמיכה גדולה על עשייתו בתחום התחבורה". כץ עצמו מסכים. "חיברנו את המדינה", הוא מעיד על עשייתו במשרד, וטוען כי "התגובות מדהימות". אמנם "התקשורת מנגחת", הוא אומר, "אבל הציבור יודע את האמת".
בין היתר משוחח טוכפלד עם כץ על בני גנץ. "אני והוא נולדנו וגדלנו באותו מקום", אומר לו כץ, "אני מכיר את המשפחה שלו מילדות. הם אנשי שמאל מובהקים. לא רק מדיני אלא גם כלכלי. אבא שלו עמד מול אנשי הליכוד. כך היה וכך נשאר. אנשים לא משתנים אחרי גיל חמישים. אדם הוא תבנית נוף מולדתו. עכשיו יש לו אולי אינטרס להציג את הדברים אחרת כי הציבור הוא ימני, אבל שום תחפושת לא תשנה את העובדה הזאת".
דברים דומים אמר השבוע כץ בראיון לגלי-צה"ל. בעקבותיהם כותב הבוקר סמי פרץ ב"דה-מרקר": "לא בטוח שכ"ץ עקב אחרי מסלול הקריירה של גנץ לאחר שזה השתחרר משירותו הצבאי, אבל תפקידו האחרון היה יו"ר של חברת הייטק בשם הממד-החמישי, שקרסה כמו מאות חברות הייטק אחרות בשנים האחרונות. הייטק זה הרבה דברים, אבל שמאל כלכלי? יש בכלל דבר כזה בישראל 2019?", תוהה פרץ.
עדות מומחה
במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר דעה מאת חיים רמון, היוצא נגד מה שהוא מגדיר "הניסיון של הפוליטיקאים להפילו [את נתניהו] באמצעים משפטיים".
לפי רמון, "ההסתערות הפוליטית על נתניהו, בעיקר בפרשות שבהן הוא חשוד בשוחד במסגרת נסיונותיו לזכות ביחס תקשורתי מפרגן, חושפת צביעות. למרבה האירוניה, הצווחה הגדולה ביותר המושמעת נגד נתניהו בוקעת דווקא מפוליטיקאים ומעיתונאים, שהפרקטיקה היומיומית של עיסוקם בנויה בדיוק על אותו חטא שהם מייחסים בזעם קדוש לנתניהו: הפרקטיקה של תן-וקח. כאשר ברוך קרא וחבריו מדקלמים בסמכותיות הודעות שהם מלקטים מן המקורות שלהם במשטרה, בפרקליטות ובמשרד המשפטים, הם מביאים אל הצופה תוצר המגלם את ההיגיון הסימביוטי של יחסי ממשל-עיתונות".
חיים רמון, 2012 (צילום: אורי לנץ)
בהמשך כותב רמון: "הפרקטיקה של יחסי ממשל-תקשורת אמנם לא מריחה טוב, אך היא נשמת אפה של הפוליטיקה הדמוקרטית ברחבי העולם כולו. אפשר לסתום את האף, אך אסור להתחסד ולייחס לנתניהו את המצאתה של השיטה. מי שמחויב לערכים של אמת והגינות ואינו מוכן להישאב אוטומטית אל גל השנאה וההיסטריה נגד נתניהו חייב להשיב: מה ההבדל העקרוני בין מאמצי נתניהו להשיג עיתונות מפרגנת לבין התנהלותו של פקיד זוטר המקיים קשר עם עיתונאי? בחינה כנה תגלה שהדינמיקה זהה. העיקרון דומה. מתנהל כאן סחר של תן-וקח בין הממשל לתקשורת. ההבדל הוא רק בהיקף המשאבים העוברים מיד ליד בעסקה".
רמון מתואר בשורת הקרדיט שמתחת למאמר כמשנה לראש הממשלה ושר המשפטים לשעבר, אך ראוי להרחיב מעט על יחסי רמון-תקשורת כדי להבין מנין מגיע השר לשעבר לכתיבת הטור הנוכחי. בתקופה שרמון נחקר והועמד לדין על המעשה שבגינו הורשע בסופו של דבר בעבירת מין הוא זכה ליחס טוב במיוחד מ"ידיעות אחרונות", שהעומד בראשו ארנון (נוני) מוזס נחשב למקורבו. כתב הפלילים בעיתון באותה תקופה, איציק סבן, סיפר כי שמו גויס למאבק שניהל העיתון למען רמון, כשלדבריו עורכי "ידיעות אחרונות" החתימו אותו בשנת 2006 על ידיעה שלא כתב ואשר נועדה לסייע לרמון.
סימנייה
במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם תחקיר מאת יאיר אשכנזי על "היחסים האסורים והחמורים שחצו גבולות" בסניף של בית-הספר ניסן נתיב בירושלים, זאת בהמשך לתחקיר קודם שלו על הנעשה בסניף הראשי בתל-אביב.
עוד כותרת
"השבת – יומא דהילולא של הגה"ק בעל ה'בן גרזני' זי"ע גאב"ד באלאשא-יארמוט", נכתב בראש ידיעה בלתי חתומה המופיעה בעיתון החרדי "המודיע".
עושים לביתם
מוסף "יום המשפחה", במימון תנובה. "ידיעות אחרונות", 1.2.19
מי שרכש הבוקר את גליון "ידיעות אחרונות" במחיר הנקוב של 16 שקלים קיבל בנוסף לחבילת סוף השבוע הרגילה גם מוסף לרגל יום המשפחה שאינו אלא פרסומת אחת גדולה ומוסווית לחברת תנובה. גדולה, משום שהמוסף מחזיק 16 עמודים. מוסווית, משום שהגילוי הבלתי נאות במוסף מבהיר כי הוא נעשה "בשיתוף תנובה".
מחקר אחר מחקר הראה שרוב מוחלט מהציבור אינו מבחין בין תוכן מערכתי לפרסומת הנחזית לתוכן מערכתי גם כשמופיע מה שמתיימר להיות "גילוי נאות". במסגרת דיון משפטי בבקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד הזרוע המקוונת של "ידיעות אחרונות" הבהיר היועץ המשפטי לממשלה כי הסתפקות בגילוי הנאות בדמות המלה "בשיתוף" היא הפרה של חוק הגנת הצרכן.
במוסף מתפרסמים טקסטים מאת כתבי "ידיעות אחרונות", כמקובל במיזמים הפרסומיים של העיתון, והוא כולל מתכונים, עצות דיאטה ושעשועוני גבינה. המוסף מעוצב כך שיקדם את הזיהוי בין המותג תנובה למושגים "בית" ו"משפחה", שמופיעים גם בסיסמה העדכנית של המותג "לגדול בבית ישראל". הסיסמה באה לעולם בשנת 2010, כשנתיים לאחר שהשליטה בחברה נמכרה לקרן זרה (מאז נמכרה שוב לתאגיד סיני). בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מודעה המפנה את הקוראים למוסף הפרסומי.
ובינתיים, ב"מעריב", מופיעים המדור הקבוע במימון תנובה ("סנדוויצ'ולוגיה"), לצד המדורים הקבועים במימון אסם ("ביקור משפחתי") ובנק הפועלים ("מתכננים פנסיה").
וב"גלריה" שוב מכרו את השער.
"שער" מוסף "גלריה", 1.2.2019
ענייני תקשורת
TGI. בעבר נהג "ישראל היום" להתפאר בהישגיו בסקר TGI, להקדיש לדיווחים על אודות תוצאות הסקר כותרות מרכזיות ועמודים ראשונים. הבוקר, אחרי שעוד סקר קבע כי "ישראל היום" נהנה משיעורי החשיפה הגדולים ביותר בישראל (תהא משמעות הביטוי אשר תהא) בעיתון מצניעים את הדיווח. לא כמו את הדיווח על כתב האישום נגד חיילים שהיכו פלסטינים והתעללו בהם, אבל מצניעים: ידיעה בינונית בגודלה, בתחתית עמוד 13. לאחרונה פורסם כי העיתון יפרוש מהסקר ויחדל לממן את חלקו בו, זאת לאחר שאיבד אמון בממצאיו. סקר TGI, כדאי לציין, מלמד על ירידה בחשיפה לעיתון זו השנה השלישית.
העורך הראשי: אלשיך. אמנון לורד, פרשן "ישראל היום", טוען כי "אנשי המשטרה – אולי בעזרת הפרקליטות – הם העורכים החשובים בחדרי החדשות המקומיים". לורד מסיק זאת מהתבטאות טרייה של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך שלפיה יש מקום להגיש כתב אישום נגד נתניהו באשמת שוחד.
לפי לורד, "ההדלפות של קטעי שיחות, של תמלילים, של יומני יוזף – מדי ערב – מלמדות שעורכי המהדורות חדלו לחשוב. הם מופעלים בלחיצת כפתור. רק אל תגידו 'רייטינג'. זה לא רייטינג. בסופו של דבר מישהו במשטרה מכתיב את המשימות העיקריות של מערכת חברת החדשות או התאגיד. זה תפקיד ההדלפות".
שמתם לב מה לורד עשה? אם לא, קראו את הפסקה שנית. לורד כותב בין היתר על הדלפות של "יומני יוזף". הכוונה, כך נראה, ליומנים של ניר חפץ. אבל מיהו יוזף? לא ברור. אולי זהו יוזף גבלס, שהקפיד לתעד מעשיו ביומן. אולי יוזף מנגלה, שאף הוא הותיר אחריו יומנים. אפשר, כמובן, שלורד השווה בין חפץ לפרץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, אף כי הוא דווקא אחד היוזפים שאינו ידוע כמי שהותיר אחריו יומנים.
תיק 0.004. ב"גלובס" מקדיש אלי ציפורי את טורו למקרה שאירע באוניברסיטת תל-אביב, בקורס דירקטורים: המרצה, פרופ' יוסף גרוס, התייחס אל המועצה לשידורי כבלים ולוויין ואל העומדת בראשה כאל "פושעים קטנים", כיוון שאישרו את עסקת בזק-yes, בלי לדעת שמולו בכיתה נמצאת ד"ר יפעת בן-חי-שגב, יו"ר המועצה לשעבר, המתמודדת בימים אלה על תפקיד מנכ"לית תאגיד השידור הישראלי. ציפורי רואה בפליטת הפה של פרופ' גרוס עדות עד כמה "הפוליטיקה חדרה לאקדמיה".
קרדיט. "ולסיום", כותבת ליאורה גולדנברג-שטרן בסוף מדור הרכילות של "מעריב", "ליאורה מבקשת מהקוראת יעל דן ומהעורכת שלה לא להתקשר אליה יותר ולבקש פרטים כדי לעשות פולו-אפים לפרסומים הבלעדיים שלה בלי לתת קרדיט. בפעם הבאה שאתן רוצות אייטם על הרב יונה מצגר, לכו לכלא לשאוב ממנו פרטים, ואולי גם תישארו שם. גניבה זו גניבה".
בידור עד מוות. "אומרים לי לפעמים שהתוכנית שלנו מזכירה את המעגל של דן שילון, נערת ליווי לצד יצחק רבין ז"ל", אומרת אופירה אסייג בראיון לרז שכניק הרואה אור במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
להשאיר חותם. עורך מוסף "ספרים" לשעבר בני מר מגלה בראיון ליוני ליבנה, הרואה אור במדור הספרות שבמוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", כי מאז שעזב את המוסף, והוחלף בידי ליסה פרץ, לא קרא אותו. "תפסו שאני לא באמת יודע לעשות את סוג העיתונות שליסה פרץ עושה", הוא אומר. "אני לא יודע, וגם לא רוצה לעשות. עוד בשנה לפני העזיבה היתה תחושה שלא מרוצים ממני, שמצפים ממני למשהו אחר. זה היה עלבון רציני, אבל גם הקלה. מצד שני, הייתי עורך של מוסף 'ספרים' ארבע שנים, אז אי-אפשר לקחת ברצינות מוחלטת את הדימוי שלי כנטע זר, כמתחזה, כמי שמעדיף לא להיות בחזית. עשיתי את תפקידי באמונה, ובדרכי כן נהניתי ממנו. אבל אני נהנה יותר לתרגם".
בהמשך מספר מר כי בספרו החדש הוא "דורש את הזכות להשאיר חותם בזכותם של אנשים שהם לא המניפולטורים הגדולים של הספרות והעיתונות. לאפשר גם להם להשפיע, להתבטא".