תקשורת הספורט לא הוכתה בהלם כשאחד מחלוציה, יחיאל ארזי, הלך לעולמו בגיל 82. ביום שישי האחרון צעדו בהלווייתו קומץ עיתונאים מהדור שפעל כאן הרבה לפני עידן הטלוויזיה. רוב עיתונאי הספורט של היום לא יודעים מי זה יחיאל ארזי, וזה בסדר. ארזי לא היה מקבל לעיתון שלו 90% מהם.
האיש, שגידל כמה דורות של עיתונאים, קיבל אותם לעבודה רק אחרי שהשתכנע שלא באו לבלבל לו במוח: שהם מבינים בספורט, יודעים לכתוב, הגונים ואמינים. בתקופתם של ארזי ושל דור מייסדי עיתונות הספורט, המלחמה היתה על פרסום תוצאות אמת. היום מתכתשים מי פירסם ראשון. הדור של אז התמקד בספורטאים, היום הנשים שלהם מעניינות יותר.
ב-20 השנים האחרונות ארזי כבר לא היה חלק מעיתונות הספורט. כגמלאי הוא הביט בתיעוב הולך וגובר על עיתוני הספורט המצהיבים והמתבהמים. עד לחודשים האחרונים עוד היה מנוי על "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". את הספורט באינטרנט לא הכיר ולא רצה להכיר. האכזבה העיקרית שלו היתה מחוסר האמינות הגובר.
סיפורו של יחיאל ארזי הוא סיפורה של עיתונות הספורט בישראל. הוא נכנס למקצוע עוד כשלמד בגאולה, תיכון למסחר בתל-אביב, אז נהג לתלות בבית-הספר דף שבועי בכתב ידו, עם עדכוני ספורט מהארץ ומהעולם. זה היה מעט לפני קום המדינה.
אחרי שירותו הצבאי הקים שבועון בשם "ספורט ישראל", שפעל חמש שנים עד שהתאחד עם "ספורט לעם" והפך ב-1954 ל"חדשות הספורט", תחילה כשבועון ובהמשך כיומון. על המלאכה היו אמונים שבעה עיתונאים, שהפכו לשותפים: אלכסנדר אלכסנדרוני, נחמיה בן-אברהם, יהודה גבאי, יזהר ברנר, ישראל פז, יעקב אפלויג וארזי.
יחיאל ארזי ז"ל
"הדרג של ארזי ושל הדור שלנו היה עיתונאי ספורט. עיתונאים – לא כותבי רכילות", אומר יהודה גבאי, האחרון שנותר מאותה שביעייה מופלאה. גבאי עצמו הגיע מתחום הספורט: הוא היה אצן ה-100 מטר הראשון בישראל שירד מ-11 שניות, "על מסלולים של כורכר וחול".
"חדשות הספורט" היה עיתון מדהים במושגים של אז. 24 עמודים שהקיפו עולם ומלואו, עיתון ספורט שגם כיום נחשב לטוב ביותר שיצא לאור בישראל. מוצר מבוקש מאוד, האורים והתומים בתחומו. בשיאו, בשנות ה-70, מכר קרוב ל-50 אלף גליונות – בתקופה שהאוכלוסייה בארץ מנתה פחות ממחצית ממספרה כיום. הוא זה שהחל בחלוקת ציונים לשחקנים, בפרשנויות למשחקים ובסיקור רחב היקף של ליגת הכדורגל. משחק בליגה הראשונה היה זוכה לכ-1,000 מלה. המערכת בתל-אביב, ברחוב תושיה פינת שונצינו, היתה מוקד עלייה לקוראים מורעבים שהיו מגיעים בלילה כדי לקבל עיתון חם מהדפוס. הגליונות היו אוזלים מהקיוסקים כבר בצהריים.
על גבאי מספרים שבמערכת הוא היה הפרוע יותר. מתחכם עם כותרות, מגדיל אותן, משחק עם מלים (גבאי: "לא רוצה לדבר על עצמי יותר מדי, את מה שעשיתי יספרו בהלוויה שלי"). ארזי, לעומתו, היה המתון. "יחיאל היה צנוע, זהיר, אמין. צוק של שמרנות ושל יושר. היום מי שצועק יותר חזק, מתפרסם יותר מהר. הוא היה ההפך הגמור מזה".
גבאי, שתפקידו בכוח היה מזכיר המערכת, נזכר: "במוצאי שבת היינו עובדים נגד השעון. היו לנו כתבניות שהקלידו כמו אש, כל החומר היה הולך לדפוס העופרת, וב-12 בלילה היו מחכים למטה עשרות רבות של אוהדים, שממש היו צרים על המערכת. היו פעמים שהיינו צריכים לקרוא למשטרה. אני זוכר פעם את אורי זוהר ופשנל עולים למערכת, זוהר תפס אותי בצווארון ודרש עיתון. היתה לי ברירה?".
אלה היו ימי הזוהר של "חדשות הספורט", עם כותרות מדויקות ומרהיבות, ששברו את השמרנות של מדורי הספורט בעיתונים הארציים. "הבה נליגה", למשל, לרגל פתיחת העונה, כותרת שמגלמת בתמצית את סיפור ההצלחה. עיתון שהונע בלהט של עיתונאים אוהבי ספורט, עם חדוות יצירה, והפך ללהיט ענק. ארזי היה האיש הדומיננטי במערכת המשומנת. מאחוריו קריירה מרשימה של סיקור עשרות אירועי שיא – אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות עולם.
הצלחת העיתון היתה לא רק בהיקפו, אלא גם בזכות העובדה שלא היו לו מתחרים. הוא הקדים את כולם – אפשר היה לקנות אותו כבר בשש בבוקר, שעות רבות לפני הופעת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות הגדולה היתה להקדים את "על המשמר", שגם כך יצא עם מדור ספורט מצומצם.
הבעיה הגדולה של "חדשות הספורט" היתה כלכלית. שבעת העיתונאים שכתבו אותו לא עסקו בצד המסחרי. למרות הצלחתו הגדולה, הוא סבל ברוב 30 שנותיו ממצוקה כספית, התקיים בעיקר ממכירות ומכמה מודעות ספורות. המצב הזה אילץ את עיתונאיו לעבוד לפרנסתם גם במקומות אחרים, במקביל: ארזי ערך את ספורט "הארץ", בן-אברהם ואלכסנדרוני כתבו ב"מעריב" ובהמשך הפכו לשדרנים בקול-ישראל, גבאי ב"ידיעות אחרונות", פז ב"על המשמר" וברנר ב"למרחב".
"יחיאל מעולם לא פגע בספורטאי או במאמן", מספר ישעיהו פורת, מי שהיה עורך ספורט "מעריב" במשך 17 שנה וליווה בשנתיים האחרונות את ארזי ודאג לו. "הביקורת שלו היתה תמיד תרבותית ועניינית. הוא העשיר מאוד את שפת הכתיבה של הספורט. הוא עשה עיתון פרינט ללקק את האצבעות". פורת זוכר איך כמה ימים לפני שטס לאחת האולימפיאדות, ארזי כבר העביר כתבה פארודית למערכת "הארץ": "הוא הכין ראיון עם נהג המונית שייקח אותו משדה התעופה למלון. זה התפרסם ביום שישי במוסף 'הארץ' והיה משהו אדיר. כל מה שנותר היה רק להסתכל עליו, ללמוד ולעשות".
תחילת שנות ה-80, התקופה שבה "ידיעות" ו"מעריב" החלו להקדים את זמני הופעתם ולהגדיל את מדורי הספורט שלהם, סימנה את קצו של "חדשות הספורט". ארזי המשיך כעורך ספורט "הארץ", תפקיד שמילא כ-45 שנה, עד 1994. אופיו והתנהלותו התאימו לעיתון הסולידי. כשבשוקן ביקשו להגדיל את שכרו, ארזי אמר שהוא מוותר וביקש במקום זאת עוד נסיעה לחו"ל, רצוי לאנגליה – לראות את מנצ'סטר יונייטד מול ליברפול.
שנותיו האחרונות היו קשות. בתוך זמן קצר הוא איבד את בתו, מיטל, שנפטרה בגיל 46 ממחלת הסרטן, ואת אשתו, אלה, מאותה סיבה. הוא שקע בחובות, נכנס לדיכאון והפך לצל של עצמו. ביום חמישי האחרון נפטר. קומץ עיתונאי ספורט מדור המוהיקנים ומספר מצומצם של צעירים יותר, שארזי חנך אותם, ליוו אותו בדרכו האחרונה. "הוא היה חבר טוב שלי", אומר גבאי בעצב, "עכשיו אני כמו יתום".
במובן מסוים, גם עיתונות הספורט כמו יתומה, אלא שהיא יתומה כבר זמן רב, ולא כי אבא מת, אלא כי האלוהים המקצועי שלה ירד מגדולתו, והיא המליכה אלוהים אחרים על פניו. ארזי הוא סמל לתקופה שבה לעיתונות היה אבא. לאבא הזה קראו יושרה מקצועית, כבוד לאינטליגנציה של הקורא, אמון עמוק בכוחה של המלה הכתובה, מחויבות לעובדות, לסיקור הגון, ובעיקר עיתונאות נטולת ציניות. ובמקרה של ארזי וחבריו – גם עיתונאות כמעט ללא מטרות רווח. עיתונאות של תשוקה אמיתית לדבר עצמו.
סוג העיתונות הזה לא מת, רק ירד מנכסיו, הפך סמל לתמימות לא מעודכנת. יש לכך סיבות רבות, ופה ושם עוד אפשר למצוא עיתונאים ששומרים לאבא ההוא חסד נעורים, אבל לרוב מי שעומד בראש המשפחה היא דווקא האם החורגת, מחלקת המודעות, ואת הכיסא המכובד ביותר בשולחן המשפחתי מאייש הדוד העשיר, שמרשרש באיום בשקיק הפרוטות שלו בכל פעם שמי מבני המשפחה מעז לשכוח למי הוא חייב את עצם קיומו.
4 קטנות
יניב טוכמן, "מעריב", כתב שברק יצחקי עצבני ומאוכזב במכבי תל-אביב. השחקן הגיב מיד: איך שהתעורר בבוקר צייץ לכולם שמה שפורסם הוא שטויות ושהעיתונאים מחפשים רק את הרע. זה נגמר בראיון מפרגן של עמוד וחצי אצל טוכמן.
בחדשות ערוץ 2 פירסמו את האייטם על שיבוץ הקבוצות הישראליות בליגה האירופית על רקע לוגו ליגת האלופות. אולי זה מעלה להם את הרייטינג.
אתר "הארץ" קבע שאלופת ליטא, שמולה שיחקה הפועל תל-אביב ביום חמישי האחרון, היא דווקא מוואדוז.
אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר-שבע, הפכה ב"מעריב" לאלון.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il