"ידיעות אחרונות" לא הותיר ספקות אצל קוראי גליון יום שישי, 25 במרץ. הכותרת הראשית וכותרות המשנה בישרו ששגריר ארה"ב, דן קרצר, אמר שהממשלה תיפול אחרי ההתנתקות, שאין כל הבנה בין ישראל לממשל האמריקאי בנוגע לגורל גושי ההתיישבות הגדולים, ושלשכת שרון לא מבינה את מה שאומרים לה האמריקאים. הדיווח מאת הכתב והפרשן המדיני, שמעון שיפר, התבסס על דברים שנשא השגריר בפני צוערי משרד החוץ וכלל, בין יתר ההתבטאויות החריגות של השגריר, גם תלונה צינית על כך שבכל פגישה עם האמריקאים חוזרים הישראלים על המנטרה של ירושלים–בירתנו–הנצחית–המאוחדת. באופן טבעי גרר הדיווח המרעיש תגובת שרשרת טרנס–אטלנטית. האיומים להפלת הממשלה בישראל, וההכרח המיידי לפרסם הכחשות והבהרות באמריקה, גררו את בכירי המדינאים בשני הצדדים לתקשורת, כדי להתמודד עם הפרסום. הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" לא רק קבע את סדר–היום המדיני, אלא כמעט הפך אותו על פיו.
בתוך זמן קצר התברר שלא את כולם שכנע הדיווח ההחלטי. הכתבים והפרשנים המדיניים האחרים התייחסו לדיווח לגופו של עניין, ולגבי מידת הדיוק בחלקו התעוררו השגות. חמתם של עורך "מעריב" אמנון דנקנר ושל הפרשן המדיני בן כספית בערה בהם להשחית והם פרסמו מאמרים אגרסיביים, שכללו ציונים לגנאי לשיפר ולעיתונו.
כמה שאלות חשובות ניתן לברר מסיפור שיפר-קרצר: חלוקת העבודה והאחריות בין הכתב לדסק, סוגיית האבחנה שבין ידיעה לפרשנות, כללי הציטוט המקובלים, אינטרס המקור ועיתוי הפרסום. גם שאלה כללית יותר, על דרך ארץ, תהיה במקומה.
הכותרת הראשית בעמוד הראשון, כאמור, ייחסה לשגריר האמריקאי את האמירה שהממשלה תיפול אחרי ההתנתקות. המלים האלה לא מופיעות בפרוטוקול ולכן יש להניח שלא נאמרו. מה שקרצר אכן אמר מופיע בכותרת המשנה של הידיעה בעמוד 2. שם, במרכאות, מתקן העיתון ומייחס לקרצר אמירה שונה. "הממשלה לא תסיים את הקדנציה". בין "אחרי ההתנתקות", כלומר אוגוסט–ספטמבר 2005, ל"סוף הקדנציה", כלומר יוני 2006, לא מפרידים רק סתיו, חורף וחצי אביב, אלא גם הערכה נמוכה יותר של השגריר את חוסנה של הממשלה. זהו אי–דיוק לא שולי שמטרתו להציג את קרצר באור חצוף יותר, למרות שבכל מקרה ראה העיתון בהתבטאות הזו התערבות לא ראויה של השגריר בעניינים לא לו. על זה, בספסל הגינה הציבורית אחר–הצהריים, אומרת הטרחנית לרכלנית שהסיפור מספיק עסיסי גם ככה וחבל לקלקל אותו בהגזמות נוספות. ב"ידיעות אחרונות" זוכרים את קרצר כתוחב חוטם סדרתי בענייניה הפנימיים של ישראל, החל מנעוריו, שבהם הוגדר על–ידי יוסי בן–אהרון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי יצחק שמיר, לכינוי "היהודון של בייקר", וכלה בבגרותו, אז קרא לסטודנטים בגבעת חביבה להפגין נגד מדיניות הממשלה. כך או כך, אי הדיוק רשום לחובתו של העורך בדסק, המנסח את הכותרות, ולא לחובת שיפר, שבטקסט שהעביר דייק בציטוט.
אמירה נוספת שיוחסה בכותרת המשנה לשגריר היתה לגבי אי ההסכמה בין ישראל לארה"ב על גורל גושי ההתיישבות. גם המלים האלה לא מופיעות בפרוטוקול, שכן קרצר אמר שאין הבנה לגבי תוואי הגדר סביב גושי ההתיישבות, ואלה, לכאורה, שני עניינים שונים. ההבדל בין האמירה המיוחסת לבין שאר האמירות נעוץ במשמעותה המדינית הכבדה. זו אינה עוד החלקה לא דיפלומטית. אם אכן מכחיש השגריר האמריקאי הסכמה על גושי ההתיישבות, כי אז משקר שרון לעם כבר שנה שלמה. ב–14 באפריל בשנה שעברה התקבל מכתב ההתחייבות של בוש לשרון, והוצג על–ידי אנשי שרון כהישג מדיני ישראלי חסר תקדים. לטענת לשכת שרון מבהיר המכתב, בין היתר, שאי–אפשר יהיה להתעלם מגושי ההתיישבות בדיונים על הסדר הקבע. שרון חזר והשעין בשנה האחרונה את הצדקת ההתנתקות על מכתב ההתחייבות של בוש, בטענה שבוויתור על גוש–קטיף מצילה ישראל את גוש אריאל, גוש מעלה–אדומים וגוש–עציון.
אלא שהאמת עמומה יותר ומתסכלת את הכתבים המדיניים כבר שנה שלמה. במכתב ההתחייבות של בוש לא כתוב "גושי התיישבות" אלא "עובדות דמוגרפיות" ו"מרכזי אוכלוסייה" שנוצרו בשטח. אף כתב מדיני עוד לא הצליח לפסול את התיאוריה שהאמריקאים בעצם מתכוונים, למשל, לשכונות רמות–אשכול וגילה בירושלים, שנבנו על שטח שנכבש ב 67'. בשלב מסוים הוחלט להעמיד את ההתחייבות האמריקאית במבחן ולהקיף את גושי ההתיישבות בגדר, כדי לשלול את התיאוריה. האמריקאים התנגדו, וקרצר אמר זאת בצורה ברורה לצוערי משרד החוץ. שמעון שיפר הרגיש שהצליח סוף–סוף לחצוב את הפרצה המיוחלת בחומת העמימות האמריקאית, ולקח את דבריו של קרצר חצי צעד קדימה: במקום לצטט בדיוק הוא ייחס לקרצר את המשמעות הבלתי נמנעת של דבריו, מתוך הנחה שמה שיישאר בתוך הגדר יישאר בידי ישראל. גם כאן הפגין הדסק עצמאות. שיפר העביר טקסט שאמנם מוצג כידיעה, אבל ללא המרכאות, המהוות את החותמת הברורה לכך שמדובר בציטוט. בכותרת המשנה הופיעה פרשנותו של שיפר, ששם בפיו של קרצר, כציטוט במרכאות. כך שבסופו של דבר, הטענה העיקרית נגד "ידיעות אחרונות" ושיפר היא שפרסמו ידיעה שלא היתה ולא נבראה; קרצר לא אמר את הדברים ששיפר טוען שאמר.
שיפר מסכים שהדברים שאמר קרצר לצוערים כוונו לתוואי הגדר ולא לגושי ההתיישבות, אבל טוען שהכוונה האמיתית של השגריר, כפי שהובנה גם על–ידי רבים מהנוכחים בהרצאה, היתה לאי–הסכמה על היישובים, המבצבצת מאחורי אי–ההסכמה על הגדר המקיפה אותם. למרות שגם הוא מסכים שאפשר היה לערוך את החומר יותר צמוד ויותר מדויק, הוא לא רואה בעצמו רק דווחן, תחנה עיוורת–חירשת שהמידע נקלט אצלה ומועבר, גולמי כמו שהגיע, לקוראים. בהיותו לא רק כתב מדיני אלא גם פרשן מדיני, מצופה ממנו להעביר לקוראים לא רק את המידע, אלא גם את הקשרו ומשמעותו.
המהומה המדינית שחוללה הידיעה של שיפר, שכללה לחץ על שרון מתוך הליכוד ולחץ על האמריקאים מצד שרון, כמעט שהצליחה לפזר את הערפל האמריקאי. הכתבים המדיניים, רובם ככולם, מסכימים שמסקנתו של שיפר הגיונית ואף מתבקשת, אבל גם מסכימים שלא בטוח שעיוות קל של האמת היא הדרך הנכונה לטפל בה.
ייתכן שהכל היה נראה אחרת לו ביקש שיפר מקרצר תגובה לפרסום. שיפר בחר שלא לבקש אותה, משום שהחליט שאם יש בידיו מסמך רשמי של משרד החוץ, המוצלב במקורות נוספים, אין טעם לפנות לקרצר, שממילא, אם יאשר יאשר ואם יכחיש, אין חשיבות להכחשתו.
עורך "מעריב", אמנון דנקנר, טען גם ששיפר הופעל על–ידי מקור בעל אינטרס, שרצה "לתקוע מקל בגלגלי ההתנתקות". על כך יש להזכיר שכל מידע שמועבר לעיתונאי על–ידי כל מקור נועד לשרת אינטרס כלשהו; לא האינטרס אמור לעניין את העיתונאי, אלא אמיתות הסיפור, תהא השלכתו אשר תהא. העיתוי שהמקור בחר בו להעביר לשיפר את הפרוטוקול אכן רתום כנראה לאינטרס, משום שהחומר הועבר כמעט חודש לאחר ההרצאה ב–24 בפברואר. הוא פורסם ב–25 במרץ, בעיצומו של שבוע הצבעות גורלי בכנסת ובשיאו של ויכוח ישראלי אמריקאי על הבנייה בין מעלה–אדומים לירושלים. בשעת נאום קרצר לא עמדה כל מחלוקת בין שתי המדינות. לו תוכן התדרוך היה מתפרסם אז, ולא ממתין במגירתו של המקור, לא היתה מתחוללת המהומה ושרון לא היה נאלץ לבלום מהלומה פוליטית מסוכנת במפלגתו. אבל גם הסיבה שבגינה התעכב הסיפור לפני שנחת לידיו לא אמורה לעניין את העיתונאי. שיפר כתב שהשיחה עם הצוערים נערכה לפני "ימים אחדים", חודש אחרי השיחה. בין הכתבים המדיניים היו שראו בסיפור אטרייה קרה שחוממה במיקרו והוגשה כטרייה. שיפר דוחה את הטענה וסבור שעל פני הרצף שמאז קבלת מכתב בוש, לא מאבד המידע מחשיבותו גם בחלוף שלושה שבועות. לגופו של עניין, כשקיבל לידיו את הנייר לא שם לב שהשיחה נערכה לפני כחודש ולכן טעה טעות לא חמורה.
"אתם תביאו את הסיפורים, ושאחרים יביאו את התגובות", משננים המדריכים באוזני התלמידים בקורסי הכתבים. בסופו של דבר, זה מה ששיפר עשה. כל המערכת המדינית התרוצצה ועבדה לפי הדיווח שלו, והעמימות באשר למכתב בוש הועמדה בפני האתגר העיתונאי הרציני ביותר עד כה. בידיעה שהביא שיפר מתדרוך קרצר, מודים רוב הכתבים המדיניים, היו הישגים לצד טעויות. גם בטעות המקצועית הגדולה, ייחוס דברים שלא נאמרו לשגריר אמריקאי, יש צד בריא של אי–ציות לספין שקוף שמבקש הנחתה. מהסיבה הזו, ומטעמים של דרך ארץ והערכה אישית ומקצועית לשיפר, נמנעו עמיתיו לתא הכתבים המדיניים מלתקוף ולהכחיש אותו. התנהגויות מוזרות מהסוג הזה מוציאות את דנקנר מדעתו. במצב כזה, נראה שכל מי שמעז להקשות עליו שעה שהוא מסביר מדוע תקף את שיפר באופן אישי, נדון למטר קללות וניתוק פתאומי של הטלפון. יחד עם זאת, גם סגנונו של דנקנר לא מבטל את ההרהור כי ייתכן שיש צדק בטענת "מעריב" - שאם זה היה קורה להם, תגובת החברים–למקצוע היתה ארסית בהרבה.
גיליון 56, מאי 2005