החלטנו לעזוב את פייסבוק.
מלכתחילה, היה מדובר בשידוך לא טבעי. "אלכסון" נוסד והתפתח במשך יותר מחמש שנים ככתב עת שמציע חלופה משמעותית, שקטה, מכובדת ומכבדת, לרעש ולקוצר הרוח המושלים בכיפת הדיון הציבורי. ההתמקדות שלנו ברעיונות, העיסוק שלנו בעמדות מורכבות, הטיפוח ארוך הטווח של כתיבה איכותית וההערכה שלנו כלפי כתיבה אסתטית וכלפי עמדות שאין בהן ידיעה מוחלטת וסופית, וכן העמידה שלנו על ענווה אינטלקטואלית כערך שיש לקדמו — כל אלו מנוגדים לאורך הנשימה הקצרצר ולהיטלטלות המכוונת המוכתבת על ידי הרשתות החברתיות והאלגוריתמים העלומים המנהלים אותן. ובראש ובראשונה הדברים אמורים ביחס לפייסבוק.
אי-אפשר לעסוק בדברים חשובים כלאחר יד, ואין דרך לחשוב על נושאים מורכבים בתוך מנגנון הדורש תגובה מיידית, שלעולם תהיה רגשית, נמהרת, חפוזה ועל פי רוב גם פזיזה. הסברה הרווחת היתה שעבור כתב-עת כמו "אלכסון", פייסבוק הוא במה הכרחית לחשיפת תכניו לקהל רחב. יש טעם להתעכב מעט, ואולי לעשות זאת ביתר פירוט בהזדמנות אחרת, על המושג "חשיפה". הוא שגור מאוד במערכת החינוך, בתקשורת ובעולם השיווק, במה שהפך להיות שילוש בהחלט לא קדוש. במקרה הטוב, "חשיפה", היא הטעמה שטחית, מהירה, מדגמית, מכוונת-כותרת, בגירוי מסוים של הסקרנות. במקרה הרע, כמו חשיפה לשמש, מדובר בצריבה של העור.
אי-אפשר לעסוק בדברים חשובים כלאחר יד, ואין דרך לחשוב על נושאים מורכבים בתוך מנגנון הדורש תגובה מיידית, שלעולם תהיה רגשית, נמהרת, חפוזה ועל פי רוב גם פזיזה
ובאיזו חשיפה היה מדובר, למעשה? פוסט בפייסבוק עולה בשעה מסוימת, מבשר על פרסומו של מאמר ב"אלכסון", ומכיל משפט המזמין את העוקבים אחר הדף שלנו לגשת למאמר ולקרוא אותו. מטבעם של הרגלי השימוש בפייסבוק כפי שהוטמעו שלא מדעת על ידי האלגוריתם, רובם העצום של העוקבים אחר הדף שלנו, ואפילו מתוך אותו אחוז שמקבל את הפוסט בפיד שלו, עוברים תהליך מהיר: הם "נחשפים", רואים, מקבלים מושג קל על התוכן, ויכולים להגיב בדרך הפייסבוקית הבסיסית – כלומר "לעשות לייק" או במקרים נדירים להפנות את תשומת לבם של חבריהם לקיומו של הפוסט, או להגיב עליו בקצרה.
כל המחזור הזה מתקיים בתוך שנייה או שתיים, שהן נתח לא זניח בתוחלת החיים של הפוסט, הממהר לפנות את מקומו, להיעלם בפני הפריט הבא שיעלה בפיד של המשתמש. ואם לא האכלנו את האלגוריתם, העוקבים יכלו גם לא להבחין בכך, שכן השיטה היא שתמיד מוזרם משהו בפיד, ומחזור ההזנה אינו נקטע ולו לרגע. כל משתמש והפיד שלו, כמובן, ו"אלכסון" הוא רק אחד ממספר עצום של מועמדים להיכנס לפיד של כל אחד מ-27,000 העוקבים שצברנו עם הזמן.
פייסבוק דומה לטלוויזיה במובנה השלילי ביותר. הצופה מושאר פסיבי, מגורה למחצה, בידו לעולם אינה נותרת יותר ממחצית תאוותו, ומולו רץ סרט אינסופי, פיד טלוויזיוני, שמטרתו להותירו במקומו זמן רב ככל האפשר
זהו המקום לומר שמעולם לא קנינו לייקים ומעולם לא שילמנו לפייסבוק כדי לקדם את התכנים שלנו. "אלכסון" אינו מיזם מסחרי והוא אינו מוכר דבר תמורת כסף. כתב העת נועד לחברה הישראלית, לקהילת קוראי העברית, והוא זוכה לתמיכה גדלה והולכת מצדם של הקוראים המוקירים אותו והרואים חשיבות בהבטחת הקיימות של כתב העת, ואנו רואים בברכה את העלייה המתמדת בנתון הזה, נתון שכולו שלכם.
"אלכסון" חף מפרסומות. כתב העת, שהוא מקום מפלט מן הרעש הרב בסביבה, נמנע מלזהם את סביבת הקריאה באמצעות פרסומות. התכנים של "אלכסון" נבחרים ומטופחים לעמוד לשנים, להיות קריאים גם לאחר זמן, והתגובות באתר של כתב העת למאמרים ולמחשבות מעידות על היתרונות הגדולים של מרחב למחשבה, לשיקול דעת ולהתבטאות מורכבת, שאינה מוכתבת על ידי הלהטה וגירוי של רגע, שהרי החומרים עומדים לרשותכם ואינם נבלעים בגרונו האפל של איזה פיד.
פייסבוק, לעומת זאת, מזכיר לנו את עולם אופרות הסבון. הסדרות הללו זכו לכינוי soap operas כיוון שמאפיין מרכזי ביותר בהן היה שהן היו משובצות בפרסומות לסבון כביסה, סבון כלים, חומרי ניקוי ביתיים וכדומה, הכל לפי הניתוח שהעלה שהצופים בהן הם בעיקר צופות, עקרות בית אמריקאיות מן הימים שבהן האישה דאגה לכביסה, לכלים, למטבח. אופרות הסבון היו סוסים טרויאניים, שמבטנם זינקו לוחמים נחושים למכור אבקת כביסה. כלומר, הן היו מנשאים לפרסומות.
המטפורה ראויה להרחבה: ככל שחלף הזמן, ראינו שפייסבוק דומה לטלוויזיה במובנה השלילי ביותר. הצופה מושאר פסיבי, מגורה למחצה, בידו לעולם אינה נותרת יותר ממחצית תאוותו, ומולו רץ סרט אינסופי, פיד טלוויזיוני, שמטרתו להותירו במקומו זמן רב ככל האפשר, רק כדי להזרים לתוכו עוד ועוד פרסומות. האמירה המפורסמת של איל העיתונות מראשית המאה ה-20, ויליאם רנדולף הרסט, לפיה עיתון מורכב משני חלקים: הפרסומות הגלויות והפרסומות הסמויות, התממשה באורח שטני בטלוויזיה, וגרוע מכך – בפייסבוק.
מי אנחנו, אם כן, המשתמשים בפייסבוק? בין אם אנו אנשים פרטיים ובין אם אנו גורמים שאינם מסחריים, אנו למעשה המוצר.
רבות נכתב על הקשר בין פייסבוק ובין המשתמשים והגורמים הנוספים בעלילה של הרשת החברתית. אכן, אם אנו חושבים על כך מעט, האדם הפרטי המשתמש בפייסבוק דומה לצופה בערוצי טלוויזיה בכך שהוא אינו משלם עבורם דמי מנוי חודשיים. אך הוא אינו הלקוח. הוא אינו לקוח משום סוג. ולכן גם אין לו זכויות או יכולת להביע מחאה, לבקש הבהרה ממשית של תנאי ההתקשרות או לבוא בקשר עם הספק. למעשה, כל עוד אינך משלם לפייסבוק, אין לך כל מעמד מול הגוף הענק הזה.
ומי משלם? מי זכאי למעמד לכאורי של לקוח? רק המפרסם, כלומר בעליהם של דפי פייסבוק מסחריים-ארגוניים שמבקשים למכור משהו דרך האלגוריתם. הללו מקדמים עצמם בתשלום, מקדמים מודעות קנויות, וממלאים את הפידים לפי פילוחים מבית היוצר של האלגוריתם של פייסבוק או בסיוע קבלני-החדרה חיצוניים מהסוג הרע ביותר, כפי שראינו בעקבות הגילויים הקשים החל בשנת 2016.
מי אנחנו, אם כן, המשתמשים בפייסבוק? בין אם אנו אנשים פרטיים ובין אם אנו גורמים שאינם מסחריים, אנו למעשה המוצר.
אנחנו מוסרים לידי פייסבוק את סך כל הפעילות שלנו, את כל התכנים שאנו יוצרים, את כל המידע המאפשר לדעת מה אנחנו עושים, היכן אנחנו נמצאים, מה אנחנו אוהבים, מי החברים שלנו ומה הטעמים והנטיות שלהם – מידע שאף הועבר לא פעם לידי גורמים אינטרסנטיים בעלי יכולת חישוב וחדירה משופרת, והכול כדי להטות את הדעות וההתנהגות שלנו.
הטיה קלה של מיליוני משתמשים היא יתרון מסחרי או פוליטי עצום למדינה, לחברה המסחרית או למפלגה הרוכשת שירות כזה. ידיים זרות מתערבות בפיד ואנחנו הופכים למטרות למניפולציה. אנחנו מגויסים להיות הסוסים הטרויאנים, והמוצר שאנחנו מקדמים מבלי דעת עשוי להיות אבקת כביסה, דיאטה שמפיקה רווחים למשווקיה, או שנאה לזר ולשונה מאיתנו. בועות אפיסטמיות, כלומר סביבות שכל הנמצאים בהן חושבים אותו הדבר, וגרוע מכך – תיבות תהודה, כלומר סביבות דמויות-כת, השוללות מעיקרן כל דעה חיצונית וכל אדם שאינו שייך להן, מצאו להן קרקע פורייה ברשתות החברתיות, ובראשן, כמובן, פייסבוק.
ההתמכרות עולה בזמן. וזמן, בחיים האלו, הוא כל מה שיש לנו. לדעתנו, יחס של כבוד לזמן שלנו ושל זולתנו הוא מפתח לחיים של משמעות וצמיחה
ובדרך, נוצרת התמכרות. ולא מאליה היא נוצרת, אלא שהיא תוצר הכרחי של האלגוריתם. עוד ועוד צריכה של פתיתי-פיד, עוד ועוד חדירה של פרסומות, גלויות וסמויות, למוצרים, לדעות, לתדמיות. הפסיביות של כורסת הטלוויזיה, האשליה ש"כל העולם בפייסבוק" ובעצם ש"האינטרנט זה פייסבוק" ואפילו ש"העולם זה פייסבוק" משרתת אינטרסים של לקוחות שעבורם אנחנו אכן מוצרים שיש לטפח רק כדי להעלות את ערכנו כמושאים של השפעה, כמעבירים של מסרים מוקצנים, חד-ממדיים.
מחירה של ההתמכרות גבוה, ויתכן מאוד שמומחים יבלו עוד שנים במיפוי המחיר הזה. אבל דבר אחד ברור: ההתמכרות עולה בזמן. וזמן, בחיים האלו, הוא כל מה שיש לנו. לדעתנו, יחס של כבוד לזמן שלנו ושל זולתנו הוא מפתח לחיים של משמעות וצמיחה.
ופייסבוק עצמה נותרת כענק דומם ברקע. בעולם מתקיים ויכוח חשוב בדבר זהותה של החברה. האם היא חברה טכנולוגית, שירות תוכן, כלי תקשורת, פלטפורמת פרסום או מערכת לחיבור בין בני-אדם, כפי שטוען מייסדה מראשית הדרך, ואיכשהו עדיין מנסה לכסות עצמו בעלה התאנה הרופס הזה?
כמי שמקדמים סדר יום חברתי-אתי ברור, ערכים של אחריות, אחריותיות ואמפתיה אנושית, כמי שרואים בשקיפות תנאי לחברה אזרחית תקינה, וכמי שמאמינים שחברה אנושית צריכה לסוב סביב מושגים משותפים של יושרה, אמת וחילופי דעות הוגנים, איננו יכולים שלא לשים לב שפייסבוק, כחברה (תרתי משמע, אם תרצו) אינה נותנת את הדין, אינה אחראית לשום חברה אנושית מוגדרת. לא פעם מתקשים שלוחיה להשיב על השאלה הפשוטה: על פי כלליה של איזו מדינה הם טוענים שמותר להם או אסור להם לעשות דבר זה או אחר? אחריות אזרחית אינה נחלתה של "הרשת החברתית" הכחלחלה.
מה לכל אלו ול"אלכסון"?
שום דבר. איננו פוסלים, בשום אופן, את הקולות האומרים לנו, וביתר שאת מאז הודענו על יציאתנו מפייסבוק, שיש לרשת ערך כזירת שיח במעגלים שונים, שיש לה ערך כמקום שבו בני-אדם מוצאים זה את זה, ואף כמשענת זמינה ברגעים של מצוקה קטנה או קטנה פחות. כל אחד חופשי לנהל את חייו ואת זמנו כמיטב הבנתו. אך ככתב עת, מתוך הזהות העמוקה של "אלכסון", החלטנו לעזוב את הזירה הזאת, שאינה מתאימה לנו. ובעודנו עושים זאת, ביקשנו מקהל העוקבים אחרינו בפייסבוק, להצטרף לרשימת מקבלי הניוזלטר השבועי שלנו. גם שם, כמובן, איננו מפריעים בפרסומות, ואנחנו ממעטים לפנות אליכם מעבר לשיתוף שלכם ביבול המגוון של חומרינו השבועיים. מובן מאליו שאיננו משתפים את הרשימה עם איש ושלעולם לא נמכור אותה: אינכם מוצרים. אתם נכס אנושי, ועבורכם אנחנו כאן. רבים מאוד מיהרו להצטרף לניוזלטר, אכן, והתהליך נמשך כל העת.
"אלכסון" יתעקש להמשיך להיות מקום ייחודי בנוף כתבי העת העבריים, בתמונת האינטרנט הישראלי ובשיח הציבורי. אנחנו רואים ברכה בעמלנו, שמושקעים בו כסף רב, שיקול דעת רב, וגם אהבה רבה.