איראן
אווירת המלחמה העוטפת ברכות את הציבור הישראלי באדיבות התקשורת שלו מגיעה גם היום לכותרות הראשיות של העיתונים, בעקבות הפצצה נרחבת של מטוסי צה"ל בסוריה, שבמבצע מוצלח ונטול נפגעים לכוחותינו, הרסו חלק גדול מהתשתית האיראנית בסוריה – אם להאמין לתדרוכים שמעביר לנו צה"ל באמצעות הכתבים הצבאיים והפוליטיים.
"ידיעות אחרונות" מסקר את הפצצת הבסיסים הסורים-איראניים כמו שהוא מסקר כמעט כל דבר, לפי אותה מתכונת שחוקה ומעליבה: העורכים מדמיינים קהל קוראים שהתפתחותם המנטלית נעצרה ביציאה מהקולנוע מסרט גיבורי על במאה הקודמת. "מבצע 'בית הקלפים', 90 דקות, עשרות מטוסי קרב, 50 מטרות איראניות הושמדו", נכתב בכותרת הראשית באותיות מרוססות בצהוב לצד צלב כוונת מחויב המציאות הסוגר את צלעותיו על משאית מטושטשת בצבעי ראיית לילה. לצדם שובלי אש בשמי דמשק ודגל ישראל מתנפנף. כמה ציניות יש באופן שבו מתייחסים העורכים ב"ידיעות אחרונות" להתרחשות כה מרעישה, כה איומה, כמו מלחמה. כמה קלות ראש.
ב"ישראל היום" מסקרים את ההפצצה הישראלית בסוריה כמו שהם מסקרים כמעט כל דבר. לפי אותה מתכונת טרחנית וארכאית: העורכים מדמיינים (נגיד) מה כתוב בדף המסרים המתחלף של לשכת נתניהו בקשר למאורעות היום. "האיראנים חצו קו אדום, מי שיפגע בנו ייפגע שבעתיים", נכתב בכותרת הראשית באותיות לבנות אדומות ופונט עם גימיק: הוא הולך ומתנפח משורה לשורה. תיאור שאפשר היה להצמיד גם לעורך הראשי של העיתון, המצולם בגרביו האדומות על השער בתמונה המסורתית על רקע מרואיין מתחלף.
הרי זה אך הגיוני: כמו שבעיתון שבעליו משתמשים בו כדי לגנוב גם העיתונאים יתחילו לגנוב לביתם, כך בעיתון שנועד כולו לרומם אדם אחד טבעי שהעיתונאים ינצלו את דפיו לקידום עצמי. "רוחאני בלחץ", מיידעים אותנו עורכי השער המסריח מלחץ (כן, יש כוונת, "מבצע בית הקלפים" ושובלי עשן בשמי דמשק. במקום דגל ישראל – טנקים מסוג מרכבה). תועפות גבורה והקרבה, האפשרות של הרס, מוות, אבל ושכול, מרודדים ב"ישראל היום" למשחק (היום: שחמט) בין שניים-שלושה מנהיגים. כמה ציניות, כמה זלזול, יש בתודעת הפיון שמנחיל "ישראל היום".
מעניין להשוות את שורת ההפניות הבולטת לטורי הפרשנות המופיעה בשערי שני הטבלואידים. המונוליתיות של האינפנטיליות שבשער "ידיעות אחרונות" נפרטת לתמונה מורכבת יותר בהפניות לטוריהם של ברנע, קדמון, פישמן ושות'. אם השורה הצנועה בתחתית השער היתה משתלטת על כולו, אפשר היה לחוות את "ידיעות אחרונות" כעיתון לאנשים מבוגרים.
ב"ישראל היום" לעומת זאת, שורת ההפניות לטורים מנוסחת ומעוצבת כקרדיטים לסרט פעולה שייצא ישר לדי.וי.די. אין פנים לכאן ולכאן, אין התבוננות במציאות, רק הלמות אגרופים על החזה. עליונות בלתי מעורערת, לגבות מחיר מהאויב, האויב הימר והפסיד, לא תירגעו? תיפגעו וכן הלאה. כמו שכל אחד שונא באחר את התכונה השנואה שלו עצמו, כך ב"ישראל היום" מבינים רק כוח.
ההבדל בין העיתונים בגזרה הזו נובע לא רק מהאופי המוכתב יותר של הפרשנויות ב"ישראל היום", אלא גם מהניתוק הפוליטי היחסי של פרשני "ידיעות אחרונות", שמלחמות המו"לים דחקו אותם מטה במורד סולם תדרוכי הלשכה, ומהחשש המסורתי של ראשי ממשלה מהאופק הפוליטי של הרמטכ"לים. כך יוצא שעיתון אחד מהדהד את דף המסרים של ראש הממשלה, והשני – את זה של הרמטכ"ל (שב"ידיעות אחרונות" זוכה להררי שבחים, מיוסי יהושוע דרך סימה קדמון ואפילו עד הפסיכולוג יורם יובל – שבחים שנעדרים מטורי הפרשנות ב"ישראל היום"). באופן מעניין החוזר על עצמו שוב ושוב בשנים האחרונות בכלל וביחס לסוגיה האיראנית בפרט, דווקא דף המסרים הצבאי הוא המיליטנטי פחות.
ב"הארץ", העיתון שתאומי המריבה "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" אוהבים לשנוא, אין דרמה, אין פונטים מרוססים בצבעים מתחלפים, אין סופרלטיבים מבית היוצר של וולט דיסני, אין הערצת כוח או מנהיג ובאופן ראוי לציון – גם לא שנאה עיוורת אליו.
"בהפצצה נרחבת, צה"ל פגע קשות בהתבססות האיראנית בסוריה", נכתב בכותרת הראשית מעל טור פרשנות של עמוס הראל. "זהו הצעד המשמעותי ביותר שנקטה ישראל עד כה במערכה נגד ההתבססות הצבאית של איראן בסוריה. אבל זה עדיין רק שלב במערכה, לא סיומה – ונדמה שכרגיל כדאי להמתין עם טקסי הצל"שים ומצעדי הניצחון", הוא כותב.
מאמר המערכת משבח את המהלך הצבאי ומזהיר מפני שכרון כוח. מאמרי הדעה מתחלקים: שניים נגד זחיחות, שניים בעדה. "הצליח לו והצליח לו והצליח לו, למעלה מהמשוער", כותב על נתניהו יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של העיתון, בטורו השבועי הקבוע בעמוד 2. אפילו צבי בראל כותב ש"המשטר בטהראן חייב לחשב מסלול מחדש".
"הארץ" מגיש בהבלטה, כמו "ידיעות אחרונות", את הספק-הערכה-ספק-תקווה של תדרוך המודיעין הצה"לי שלפיו סבב האלימות הנוכחי מול איראן (ההפצצה אתמול באה אחרי ירי טילים כושל של איראן לגולן, שלפניו הפצצה צה"לית של בסיס איראני בסוריה, שלפניה הפלת מטוס ישראלי על-ידי האיראנים, וכן הלאה) הגיע לסיומו. ב"ישראל היום" מצניעים את המסר הצבאי על חשבון הבלטת דף המסרים הפוליטי של ביבי וליברמן (נזיין אותם אנחנו גדולים!!!!!). "אלה הם ימיו הגדולים", כותב ורטר, "כל עוד לא השתבש דבר מה (בסוף, משהו תמיד משתבש)".
ובינתיים, בישראל
הפגנה לקראת יום הנכבה באיזור בית-לחם, אתמול (צילום: ויסאם השלמון)
"כוננות שיא בצפון והיערכות מוגברת בדרום לקראת השבוע הבוער בחודש מאי – שעליו התריעו מומחי מודיעין כי הוא צפוי להיות המסוכן ביותר מאז הימים שקדמו למלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. יום ירושלים, חנוכת שגרירות ארצות-הברית בעיר, יום הנכבה ותחילת צום הרמדאן – כולם אירועים נפיצים שצפויים לעורר גלי זעם ברחבי העולם הערבי. צה"ל מתגבר את כוחותיו כדי להבטיח שהימים הבאים יעברו עם מינימום תקריות חריגות", נכתב בכותרת הנדחקת לעמוד 6 (גרסת הסדין) של "ידיעות אחרונות".
כך נפלו אנטי-גיבורים
"נתפסו 5 בכירים מהמבוקשים ביותר של דאע"ש", מדווח "ישראל היום". חדי הזיכרון מבין הקוראים, המסוגלים לשחזר את האווירה התקשורתית בעבר הרחוק של לפני, נגיד, שנה-שנתיים, ידעו לספר כיצד הוכתר ארגון הטרור המוסלמי לאיום הגדול ביותר על שלום העולם. העיתונאים לא חסכו בתיאורים על השטן הגדול הקם להכחיד את האנושות, זאת למרות שלפי העובדות היבשות שהובאו לצד אותם תיאורים מדובר היה בכוח צבאי חובבני שלא מהווה איום ממשי על צבא מערבי.
עובדה נוספת, שלפיה נוח לבעלי הכוח בפוליטיקה המקומית והעולמית להכתיר חובבנים לשטנים, לא פורסמה כלל ועיקר. היום מתפרסמת הידיעה על מעצר בכירי דאע"ש בתחתית עמוד 19 של העיתון. חתום עליה לא פרשן בכיר אלא משכתב ידיעות סוכנות במדור החוץ.
בשולי החדשות
"משרד הביטחון הרוסי: מחצית מהטילים שישראל שיגרה יורטו", נכתב בכותרת של ידיעה בלתי חתומה שמדפסת בתחתית עמוד 5 של "הארץ".
טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" על מינויה של השופטת הדרוזית הראשונה, סאוסן אל-קאסם, שמונתה לתפקיד בבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה.
עושים לביתם
טליה לוין, שחיפוש בגוגל מעלה כי היא מרצה לעיתונות בבית-ספר לעיתונות בשם "i-tem", חתומה על ראיון עמוד עם יו"ר מפעל הפיס הפורש עוזי דיין ב"מעריב". בשלוש השנים האחרונות מימן מפעל הפיס את מדור "תרומה לקהילה" במוסף "מעריב" השבועי. בין השאלות: "ולמרות הביקורת, אי-אפשר לבוא אליכם בטענות בענייני תרומה לקהילה". כיתוב התצלום: "דיין. לא מוותר על הדוגמה האישית".
יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין מקבל ראיון עמוד ב"מעריב"
חבצלת דמארי, שהיתה חתומה לאחרונה על דיווח ב"ידיעות אחרונות" שלפיו הוגשה תביעה ייצוגית על תוכן שיווקי ב"דה-מרקר", חתומה על ידיעת יחצנות לתוכן שיווקי של קבוצת "ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים המתפרסמת בעמוד 10 של קונטרס החדשות.
נעמה לנסקי קיבלה הפלגה על ספינת תענוגות, וחתומה על עמוד קידום מכירות המתפרסם על פני עמוד במדור התיירות בקונטרס החדשות של "ישראל היום". "בחופשה מסוג זה כמעט כל אחד יכול למצוא מענה לחוויית הנופש האידיאלית", כותבת העיתונאית אחרי שחוותה חוויית נופש אידיאלית: חופשה בחינם תמורת שירותי יחצנות. השירותים ניתנים, אגב, לא רק לחברת הספנות אלא גם לחברת התעופה המטיסה לקוחות אל הנמל, שגם משירותיה נהנתה העיתונאית החופשת. "מקסימום הנאה במינימום מאמץ" היא כותרת העמוד.
תרבות
"מצקצקי השפתיים שבזים לתחרות האירוויזיון יכולים להמשיך לקשקש את הקלישאות המוכרות שלהם על קרקס, ומופע ביזארי, ואלה לא באמת שירים, ואת מי זה בכלל מעניין. כי המציאות היא שאת הגשמת בשלושה חודשים את החלום הכי גדול של אביב גפן, למשל, שניסה והשקיע כסף וחרש בוואן את אירופה, ובילה עשרות שעות באולפנים", כותבת דנה אינטרנשיונל לנטע ברזילי בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות".
"עם ישראל ידוע ביכולת שלו להזיז הרים. תיכנסו לרשתות החברתיות של נטע ושלי, תפיצו לכל החברים שלכם באירופה שיצביעו לנו במוצ"ש. בואו נחזיר את האירווויזיון הביתה. אנחנו יכולים לעשות את זה. זה כל-כך מגיע לנו, לכולנו", מוסר כותב השיר הישראלי לאירוויזיון לכתב "ישראל היום" ערן סויסה.
ענייני תקשורת
מידה. שני ראיונות עם אנשי אתר "מידה" מתפרסמים בעיתוני השבת. המוצלח פחות במוסף "G" של "גלובס", המוצלח יותר ב"מוסף הארץ", אבל דווקא בזה של "G" נראה כי מבצבצת הסיבה היותר אותנטית לכך שקרן תקווה האמריקאית הפסיקה את המימון לאתר שמיתג את עצמו כאתר ימין (כלכלי בעיקר). ב"הארץ" אומר רן ברץ להילו גלזר כי הסיבה היתה ההצהבה שהביא עמו העורך זיו מאור, לדרור פויר ב-"G" נאמר שהאתר הפך לכלי תעמולה בשירות לשכת נתניהו. נטייה שבאה על חשבון הייעוד המקורי: הפצת אידיאולוגיה ליברטריאנית-רפובליקאית.
לורד. ב"ישראל היום" כותב אמנון לורד על פסק הדין שניתן בבית-הדין לעבודה, שלפיו יפוצה גולן יוכפז במאות אלפי שקלים בשל פיטוריו מגלי-צה"ל. לפי לורד, זו סיבה לסגירת התחנה.
עלק. עיתונאי ערוץ 10 נדב איל מתראיין ל"ידיעות אחרונות" לרגל הוצאת ספרו בהוצאת "ידיעות אחרונות". איל מציג עצמו בספר כמי ששילם מחיר על כך שכתב על יוקר המחיה והפערים החברתיים בישראל: אחרי שהטייקון נוחי דנקנר השתלט על "מעריב", איל צונזר ולבסוף פוטר.
חבל שאיל מספר לנו ולעצמו באופן עקבי רק חצי סיפור. בעל בריתו הגדול של אותו דנקנר היה אחד, נוני מוזס, מי שבעיתון שלו ובהוצאת הספרים שלו מפרסם איל את תובנותיו. מוזס היה מי שליבה באמצעות כלי התקשורת שלו את המחאה החברתית שאיל רואה עצמו כאחד ממבשריה (אם לא כמחולל היחיד שלה), ומוזס היה מי שקבר אותה באבחה אחת כשפנתה נגד דנקנר ודומיו.
גם לפני חודשים אחדים, כשקיבל את פרס סוקולוב, נמנע איל מלהתייחס ל"תיק 2000", ולגיבור פרשת ההון-שלטון-עיתון המהממת הזו. נראה שלמד את הלקח מהפעם האחרונה שבה שילם מחיר על הבעת דעתו באופן חופשי.
ריאליטי. ב"מעריב" מדווחת ליאורה כי עורך "תרבות וספרות" והפרובוקטור בדימוס של "הארץ", בני ציפר, מנהל מגעים להצטרף לתוכנית הבידור "הישרדות".
אופס. "קבלנים ורשויות לא יודעים להתנהל", נכתב בכותרת ידיעה של ערן בר-טל, עורך הכלכלה הליברטריאני של "ישראל היום", "בכיר במשרד הבינוי והשיכון בכנס 'בוני הארץ': 'זו הסיבה לכך שהתושבים עומדים בפקקים'". בר-טל כנראה לא הפנים את המזכר: איפה שהם רואים פקקים אנחנו רואים מחלפים.