ניתוח שהכינה הרשות השנייה לגירעון הכולל של תחנות הרדיו האזורי הראה כי בתום שתי תקופות הזיכיון שהוענקו להן, רק שלוש תחנות מתוך ה-13 שפועלות תסיימנה ברווח. ארבע יסיימו בהפסד, והגירעון הכולל של התחנות יהיה 120 מיליון שקלים. הרדיו האזורי, כך למדו הזכיינים שהשקיעו בו, רחוק מלהיות מכרה הזהב שעליו חלמו כשהחתימו בתחילת דרכם כוכבי תקשורת על חוזים נדיבים. זהו אינו הדגם של מכונת המזומנים העליזה שבה זכו זכייני ערוץ 2 (בשנים הראשונות), וגם לא זה של חברות הכבלים. רחוק מאוד מכך. הזכיינים מצאו את עצמם מתמודדים בשוק קשה מבחינה כלכלית, מנווטים את דרכם בין הדרישות הגבוהות שהציבה הרשות השנייה בתחילה לבין התחרות מצד תחנות הרדיו הארציות על קהל המאזינים והפרסומות.

תיקון לחוק הרשות השנייה, שעבר בכנסת לאחרונה, מתיר למועצת הרשות השנייה להאריך את הזכיונות לרדיו האזורי לתקופה שלישית בתנאים שתקבע, וזאת כדי לסייע לעגלות המקרטעות (כאמור, לא כולן) לצאת מהבוץ, כלומר לפחות להחזיר את ההשקעה. מלחמת ההישרדות הזאת ניכרת באופיין של התחנות.

ביקשנו מתשעה כותבים ברחבי הארץ להאזין במשך יום שלם לתחנת הרדיו האזורי במקום מגוריהם. ההאזנה נעשתה בכל התחנות בו-בזמן, ביום ראשון, ה-31 במרץ 2002 (לוח השידורים במרבית התחנות שונה בעקבות הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה וחלק מהכותבים בחרו להאזין פעם נוספת ליום שידורים רגיל). מיעוטם הודו לנו על החוויה שסיפקנו להם. רק אחד מהם (יאיר רוה) מאזין לתחנה האזורית שלו באופן קבוע (מדובר, ראוי לציין, בתחנה שמספקת אך ורק מוסיקה), לשלושה נוספים (עידן רבי, רויטל לוי-שטיין וארז אשרוב) יש היכרות לא רעה עם הרדיו האזורי בעירם, ולאחרים זו היתה חוויית האזנה ראשונה.

חזון הרדיו האזורי כ"מרכול שכונתי" שמספק קצת מכל דבר בזול, רדיו שמתערה בקהילה, משקף את אופיה ומאפשר לתושבים נגישות אל התקשורת, לא התגשם כפי שקיוו יוזמיו בתחילה. מן הקטעים שמתפרסמים כאן משתקפות הדרכים שאימצו תחנות הרדיו האזורי כדי לשרוד: רבים מהזכיינים קבעו קו מאפיין לתחנה שאינו קשור בכלל למנדט האזורי, כזה שהוא פרובוקטיבי במיוחד, דוגמת הרדיו המדבר ב"רדיו ללא הפסקה", או מוסיקלי המזוהה עם התחנה והופך את תפעולה לזול במיוחד. אחרים חתמו על חוזי חסות מסחריים (דוגמת רדיו "פפסי מיוזיק FM 102" בתל-אביב, ורדיו "BU FM99" באזור השרון שחתם על הסכם עם חברת "אורנג’"), תוך ביצוע סלאלום מול תקנות הרשות השנייה (ההסכם עם "פפסי קולה" מוגדר כ"שיתוף פעולה מוסיקלי", ההסכם עם "אורנג’" נמצא עדיין בהתדיינות מול הרשות). התחנות מרבות בסינדיקציה ובין אחדות מהן נחתמו הסכמים של ניהול משותף, רכישה או מיזוג. יש תחנות שההשקעה בהן נמוכה והתוצאה ניכרת בכל, דוגמת "רדיו ירושלים" שמגיע לאחוזי ההאזנה הנמוכים ביותר באזור שלו, בהשוואה לתחנות באזורים האחרים (רק 6%).

ד"ר יחיאל לימור מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב אומר, כי הרדיו האזורי נולד מראש כיצור כלאיים מעוות בגלל כשל תפיסתי ותכנוני של משרד התקשורת והרשות השנייה, וכשל תפיסתי-כלכלי של היזמים. "חלוקת האזורים כפי שנעשתה לא יכולה לאפשר התפתחות של רדיו אזורי. האזורים לא מתייחסים למרכיבי האוכלוסייה בכלל. מה משותף לתושבים של נהריה במערב ורמת-הגולן במזרח? מלבד זאת, הרשות הציבה דרישות להשקעה באולפנים וציוד שאין לה שום הצדקה לתחנה מקומית. הזכיינים מצדם נכנסו עם השקעות גדולות וציפיות גדולות והתבדו. התוצאה היא שאין לנו רדיו אזורי. התחנות חורגות הרבה מעבר לטווחי השידור המקוריים שלהם, וזה נעשה תוך עצימת עין של הרשויות, משום הקשיים הכלכליים שהם נקלעו אליהם".

נאווה בת-צור, סמנכ"ל הרדיו האזורי ברשות השנייה שמלווה את הרדיו האזורי מלידתו, אומרת שהיא נמצאת בחילוקי דעות מתמידים עם אנשי האקדמיה המבקרים את "הבייבי" שלה, אך באופן מפתיע היא מציעה כעת רפורמה דומה לזו שמציע לימור לקראת תחילת תקופת הזיכיון השלישי, בסוף 2003, תחילת 2004: הגדרה מחודשת של אזורי הזיכיון כך שטווח השידור של כל תחנה יהיה קטן יותר, אך מספרן יגדל (למשל רדיו מקומי לאשקלון ואפילו לאזור המלונות בים המלח) - זאת כדי שאכן יתפקדו כתחנות קטנות ומקומיות. במקביל מציעה בת-צור לתת זיכיון לכמה תחנות ארציות מאופיינות, שישדרו לפי אוכלוסייה וטעם (למשל רדיו דתי, רדיו ברוסית או רדיו בעל קו מוסיקלי מוגדר).

תחנה אחת ראויה בהחלט להיחשב כסיפור הצלחה במונחי רדיו אזורי: רדיו "קול הים האדום" באילת. התחנה מובילה באחוזי ההאזנה באזור שלה (34%) בהרבה על פני האחרים, ואימצה אופי מקומי שמתייחס לאורח החיים בעיר ומקיים דיאלוג עם האוכלוסייה. אולי המסקנה היא שבמדינה זעירה כמו ישראל צריך לנסוע באמת רחוק כדי להרגיש קרוב.

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה ועיתונאית

הם דווקא נחמדים / גיורא יהלום

רדיו ללא הפסקה - אזור זיכיון: גוש דן; תדרים: FM 103

בתחילת יום ההאזנה שלי ל"רדיו ללא הפסקה", היה לי ברור לחלוטין כי אני צועד לקראת סיוט.

בסוף שבוע רווי פיגועים, אחרי ששדרי התחנה הזו סתמו את הפה במשך חופשת הפסח, היה ברור שלהם ולמאזיניהם יהיה הרבה מאוד מה להגיד על "המצב" והיה גם צפוי באיזה ווליום ייאמרו הדברים.

כי אחרי הכל מה זה "רדיו ללא הפסקה"? נו, זה ברור. התחנה הזאת היא תשובתו של הרדיו הישראלי לטלוויזיה האיטלקית: צהבהבות מהולה בצעקנות. היא איריס קול שנותנת עצות בשקל, וורדה רזיאל-ז’קונט שנותנת עצות בחמש. היא נתן זהבי שקורא למאזינים "חולירות", ודידי הררי שמפציר בהם להתפשט בתמורה למימון ניתוח פלסטי. התחנה היא כל מה שרע ברדיו האזורי. היא הזיעה, השנאה, ההמון.

התזה שלי, זו שהוזכרה לעיל, קרסה בסופו של יום ההאזנה מהסיבה המפתיעה הבאה: גיליתי שזה לא כל-כך נורא. אולי הפיגועים הנמיכו את צעקנותם המפורסמת של המגישים, אבל ייתכן שסתם יצא לתחנה הזו שם רע?

קחו לדוגמה את "דידי לוקאלי" של דידי הררי. התוכנית שלו, שחגגה בצניעות את המימונה (בכל זאת, המצב), היתה מצחיקה ומקורית, ולמה להכחיש - גם מהנה (בלטו במיוחד הפרודיה על "התזמורת האנדרלמוסית" שמתעקשת להנעים את זמירות החג לדידי ואורחיו והמערכון על שמחהל’ה שרון - קיבוצניק טוב לב המהווה גרסה קיצונית במיוחד של שרהל’ה שרון). את אותו הדבר אפשר לומר על ורדה רזיאל-ז’קונט (פסיכולוגית חפיפניקית, נכון, אבל אם אתם הייתם מתמודדים עם המאזינים האטיים שלה אין ספק שהייתם צורחים "תיפרדו! תיפרדו!" הרבה לפניה) וגם על אראל סג"ל, שהחליף את זהבי העצבני, שאמנם לא קרא לאיש "חולירע" אך טרח לנפנף קיצונים פשיסטים חיש קל מהאוויר.

בעצם, כשחושבים על זה, לא חייבים להקשיב ליום שלם של "רדיו ללא הפסקה" כדי להבין שנעשה לה עוול. מספיק להתכוון ל"במה המרכזית": תוכנית החותמת את הפריים-טיים של התחנה (18:00). התוכנית היא מעין הייד-פארק רדיופוני שבו כל מאזין יכול להשאיר הודעה בת שישים שניות על כל דבר ועניין. מובן שהמשבצת מהווה מקור משיכה לסהרורים השונאים כל דבר שזז (משמאלנים, חרדים וערבים ועד - שימו לב: גבי גזית, "קול השלום" המנוח וחיות בית), אבל יש בה לפחות בחצי מהזמן מסרים של אנשים לגמרי שפויים שהפתרונות המדיניים שלהם הגיוניים קצת יותר מאלו של הממשלה. אז כן, "רדיו ללא הפסקה" הוא לא "קול המוסיקה", אבל נדמה שהיא אכן מהווה את "קול העם", ושאפילו מדובר בעם לא כל-כך נורא.

גיורא יהלום הוא מבקר טלוויזיה ב"גלובס" ותושב תל-אביב

רדיו מוגז / יאיר רוה

פפסי מיוזיק FM 102, רדיו תל-אביב - אזור זיכיון: גוש דן; תדרים 102 FM

בצהרי יום ראשון, ה-31 במרץ, נכנסו כוחות צה"ל למתחם לשכתו של יאסר ערפאת ברמאללה. ב"רדיו תל-אביב" (FM102) התנגן באותה שעה השיר החדש של נטלי אימברוליה. אחר-הצהרים התפוצץ מחבל במסעדת "מצה" בחיפה. וברדיו תל-אביב התנגן הסינגל החדש של אלאניס מוריסט. מעולם לא היתה למלה "אסקפיזם" פרשנות כה מלודית, כה אוורירית. האם נושבת ציניות מבין שורות אלה? נימה ביקורתית? בכלל לא. להפך, להתמסר ל"רדיו תל-אביב" זה כמו להעז לנשום לרווחה - דווקא כאן, דווקא היום. זו כמעט בחירה פוליטית. באותו יום ראשון, למשל, כלל לא שודרה מהדורת החדשות של השעה 15:00, שבה דווח לראשונה על הפיגוע בחיפה. שעתיים אחר-כך, כשמניין ההרוגים כבר היה ידוע, ניתן היה להבחין בטון מוסיקלי מלנכולי משהו, אך ייתכן שזו רק השלכה של מצב הרוח של המאזינים. "רדיו תל-אביב", יבורכו די.ג’ייו, מגיף את חלונות הרדיו אל מול תמונת המציאות המזוויעה.

בשעה שרוב ערוצי התקשורת האחרים מתלהמים מול המצב ונכנסים ללופ היסטרי שרק מלבה את עצמו, "רדיו תל-אביב" מנסה, ולרוב מצליח, לשדר תחושה של עסקים כרגיל. אם הוא שרוי בלופ, הרי זה אותו סבב להיטים ידוע מראש שמצדיק את קיום התחנה.

גם בימים רגילים, בלי פיגועים או מלחמה, "רדיו תל-אביב" הוא מסטיק מוסיקלי מוצלח. לעוס, מונוטוני, יוצר תחושה מדומה של שובע, מרגיע, נטול ערך תזונתי, ומנטרל את רמת החומציות בפה. לעומת זאת, אלה שמסטיקים עושים להם מיגרנות עשויים למצוא את ההאזנה ל"רדיו תל-אביב" מכאיבה משהו. הקו המוסיקלי נטול הפתעות, ידוע מראש, צפוי. לשירים יש נטייה להישמע מוכרים להפליא גם כששומעים אותם לראשונה. "זה טוב", יגידו אחדים, האוהבים לזמזם שיר קליט בפקקי התנועה. "זהו סופה של המוסיקה כאמנות", יגידו אלה הנחרדים מהג’ינגליזציה של המוסיקה הפופולרית. ו"רדיו תל-אביב" הוא הרי כולו ג’ינגל אחד ארוך. השירים הם פילרים בין הפרסומות, מבצעי קידום המכירות, ההגרלות, הפרסים, המתנות והמצעדים. לעתים, השירים עצמם הם רק מקדמי מכירות למכירת אלבומים, אוספים וכרטיסים להופעות. הערוץ כולו מוגש בחסות משקה מוגז (שמה הרשמי של התחנה הוא "פפסי מיוזיק FM102, רדיו תל-אביב"), השירים הישראליים בו מוגשים בחסות משקה חלב.

תוכניות הדברת וההומור שאפיינו את ימיה הראשונים של התחנה נעלמו ברובן (תוכנית הבוקר המשובחת של דרור ושי נמצאת, כך נדמה, בחופשה מתמדת מאז עלתה תוכניתם "זו ארצנו" בערוץ 2). כיום זו תחנה עם פלייליסט - רשימת השירים המוזנת למחשב העריכה המוסיקלית - והקו הוא הומוגני, מאופיין מאוד, אחיד. כך קורה שהלהיטים שנטחנו שם עד דק בשנה האחרונה - של אר.אי.אם, "דיידו", "קולדפליי", "טראוויס" - עדיין נטחנים, שחוקים ונדושים ככל שיהיו. אתם לא באמת אמורים להבדיל בין נטלי אימברוליה, נלי פורטדו, אלאניס מוריסט ועברי לידר. "רדיו תל-אביב" עובד על התניות. כשתשמעו את השיר, חייגו אלינו. יש לנו פרס נפלא בשבילכם.

יאיר רוה הוא עורך "עכבר העיר" ותושב תל-אביב

מתי כבר פרסומות? / אירי ריקין

רדיו ירושלים - אזור זיכיון: ירושלים רבתי; תדרים: 101 FM (ירושלים), 89.5 FM (בית שמש)

ברדיו של העיר הכי מחוזרת בעולם, בבוקרו של ג’ לחול המועד פסח, עושים קצת סדר מנקודת מבט לאומית, אחרי סוף שבוע של פיגועים, הלוויות ומצור על הראיס. טלי ליפקין-שחק, שמחליפה את נסים משעל, "המראיין מספר אחת בישראל" (שמשודר בסינדיקציה מ"רדיו ללא הפסקה"), מנהלת פטפטת פוסט-פיגועית שגורה על "המצב". מתן וילנאי, עוזי לנדאו ועוד כמה חכמי שעה תורניים, שיש להם תשובה על כל שאלה.

בתשע עושים זום-אין לוקאלי עם התוכנית "מה קורה?" בניצוחו של ליאור רחמני. תפילת הכוהנים בכותל, ראיון עם מנהל הסופר מקריית-היובל, משפחת המאבטח שנהרג, עדכון יומי על מצב הפצועים, וסקירת אירועי תרבות לחג. בעיר שכולה הפסקה זוהי הפינה המקאברית.

בית"ר, "נושא כאוב לא פחות", אומר לנו רחמני, שנקבל קצת פרופורציות. הקבוצה של המדינה, האימפריה, יורדת למקום האחרון בליגה, והעולם שותק. שמוליק לוי, המגן לשעבר, מסתבך: "אפשר מבחינה תיאורטית לשנות את המצב, אבל לא רואים סימנים כאלה, אבל זה אפשרי אם עושים ארבעה נצחונות רצופים, אבל צריך סימנים....", וחוזר חלילה.

הדובדבן של הבוקר הוא ירון אילן שעולה לאוויר בעשר עם "משב רוח". תמהיל של דאחקות, חידונים, חיקויים, שעשועונים ופרסים. את הסתירה בין "המצב" למצב-רוחו העליז פותר אילן עם מוטו מנצח: "הדרך הכי טובה להילחם היא פשוט להיות אנחנו".

"להיות אנחנו", אליבא דירון אילן, משמעו הומור של גן ילדים טעוני טיפוח. להתקשר בטלפון למשל, אל לשכתו הנצורה של "הראיס הרוטט - האיש שכל חברת טלפונים היתה רוצה אותו כפרסומת". אחר-כך יהיו גם חיקויים של הראיס ("אוסקוט, יא כלב") ושל אריק מלך ישראל, שעונה מהמשיבון ברמאללה: "מנוי הטלפון מבודד".

בשעה שתיים מתאחד השידור עם זה של חברת החדשות בעקבות הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה. אחריו היו שירים ברצף. ברדיו ירושלים מניחים כנראה שממילא אף אחד לא מאזין, אז מי צריך קריין באולפן, שימקם את המאזינים במרחב שבין רצף השירים האינסופי. העיקר להעביר עוד יום באוויר, ולחזור הביתה בשלום.

"רדיו ירושלים" הוא שילוב מעליב של חובבנות נטולת קונצפט, הומור נמוך מצח, ואפס אמירה מקומית אותנטית, שתצדיק את המונח "רדיו אזורי". דלות ההשקעה ניכרת בכל. מרבית שעות השידור הן שירים עם הגשת רצף. כמו גלגל"צ, אבל פחות. מבזקי החצי מקומיים אמנם, אבל מהדורות השעה מגיעות מקול-ישראל, יומן הצהרים מצוטט מגל"צ, וארבע תוכניות הדגל עובדות בסינדיקציה מתחנות רדיו אזוריות אחרות.

מה שגרם לי להרגיש הכי בבית היו הפרסומות. תחושת מוכרות השמורה לפרובינציה. חנות הצעצועים של האן, הבורגר-ראנץ’ במושבה, חנות הכובעים של רוחליטה, והמון פרסומות לאולמי שמחות: "טלפון קטן - אירוע גדול".

אירי ריקין הוא מבקר ספרות, מרצה לפילוסופיה ותושב ירושלים

פיראטי בעורף האויב / יטבת פייראיזן-וייל

רדיו קול חי - אזור הזיכיון: גוש דן (רדיו דתי); תדרים: 93FM

דומה "רדיו קול חי" לשדכנית העיירה: עטוית שחורים, פטפטנית, פולשנית ומעיקה. עניין יעילותה מוטל בספק, אבל איש לא מעז להשתיקה.

"קול חי", הערוץ החרדי האזורי שרק חותמת ההכשר של הרשות השנייה חוצצת בינו לבין ערוצי הקודש הפיראטיים, מפיץ באדיקות מדי יום דברי תורה, ניגונים והרהורי אמונה. בעיקר של המאזינים. נדמה שלוח המשדרים מבוסס ברובו על שיחות עם מאזינים, וכשאין שיחות עם מאזינים, יש שיחות עם רבנים, וכשאין שיחות עם רבנים מוקראים פקסים של מאזינים נרגשים: "לתוכנית שלא מחקה את החילונים ושאני מאזין לכם בקביעות... ומה נותר לאחל ולשבח? שתגדלו כמו עץ פורח ותמשיכו לשדר עד שיהיה לכולנו שמח". בין לבין משובץ לוח המשדרים בשירת זכרים (בלבד) מרוממת.

ימי ספירת העומר היו מאז ומתמיד ימים קשים לישראל וליצרני מכונות הגילוח, אך נדמה שהמשבר הקשה ביותר עובר דווקא על מפעילי "קול חי". במשך שבעה שבועות הספירה משתנה מתכונתו הסדורה של הערוץ, ובמקומה מוצבת הגרסה המאופקת ברוח הימים. ברוב שמות התוכניות בלוח השידורים המיוחד של ספירת העומר ניתן לזהות בקלות את השורש ס.פ.ר: בדרך לספירה, לקראת הספירה, ספירה אחרת והספירה לאחור. המוסיקה שקטה ומהורהרת כפי שמחייב זמן זה של השנה היהודית, אולם, כשלפרסומות צמוד ג’ינגל קופצני, הפואנטה, אפעס, מתפקששת.

מי שמאזין לתחנה במשך כמה שעות בהתמדה יקבל את התחושה כי יוצרי התחנה מלאים גאוות ניצחון על הטריטוריה התקשורתית שכבשו כחוק, אבל עכשיו הם רוצים לנוח. כאילו לא משנה מה ישודר ומי ישדר, העיקר שיתמלא זמן האוויר ואפשר יהיה לדחוף עוד ועוד פרסומות למארגני חתונות ולמשכנתה.

רוב השדרנים ב"קול חי" מקצועיים ("אתם שומעים מוסיקה כי בינתיים אנחנו באתנחתא של אוכל. צ’ולנט. מנחם הביא לנו סיר מלא, ואיך אפשר ערב שבת בלי? שבוע שעבר לא היה לנו בגלל הפסח אז לפחות השבוע אנחנו מפצים את עצמנו"), יצירתיים ("הראשון שיגיע לאולפן עם חלה בצורת מפתח אנחנו נעלה אותו לשידור ונזכה בפרס"), ופתוחים לדעות חדשות ("אם את מתכוונת להתלונן על החרדים שלא מתגייסים לצבא אני סוגר אתך את השיחה מיד").

לא ברור למה החליטו ברשות השנייה שרק תושבי גוש דן זכאים להתענג על רדיו דתי שאיננו פיראטי ובחרו להקים רדיו מגזרי על בסיס אזורי. אבל אל דאגה, אנשי "קול חי", שאינם מסתפקים במתחם שהוקצה להם, מצאו פתרון יצירתי לבעיה: כל החפץ במעט דברי התחזקות ואמונה יחייג ל-055-997744, יאזין ממקום מושבו - וירווח.

יטבת פייראיזן-וייל היא עיתונאית ותושבת יהוד

קרתני זה טוב / ארז אשרוב

רדיו חיפה - אזור זיכיון: הכרמל והמפרץ; תדרים: 107.5 FM

הבוקר של "רדיו חיפה" נפתח ב-7:00 עם נמרוד שיין, מנהל התוכניות של התחנה, ולצדו שרון פרי, שדרנית ספורט בדרך-כלל, שותפה להגשה במקרה זה. ב"שיין על הבוקר" עושים מתיחות. לא כמו אלה שפעם היו עושים ברדיו בבוקר, אלא כמו אלה שעושים היום בערוץ 2. התוכנית לא מתבססת רק על הז’אנר הזה, אך הרושם שנותר אצל המאזין הוא בל יימחה. פעם מתבשרת אזרחית שעליה להתייצב בתחנת המשטרה כי נסעה באור אדום לאחרת מודיעים בתקיפות גסה כי החופשה שלה בוטלה וכי לא תוכל לנסוע לאילת כפי שתכננה. את המתיחות יוזמים בני זוג אוהבים. מיהם האנשים שמתאכזרים כך לבני ובנות זוגם? האם הם חיים באושר ובעושר גם אחרי הרגע המכוער הזה? לאנתרופולוגים פתרונים.

בתוכנית "ברקאי לנשים בלבד" מציעה איריס בראון ייעוץ ל"כל בעיה שלא תהיה" בזוגיות, ושתי נשים עולות לשידור לספר בדיחות. זו שהשכילה להשתמש במבטא מרוקאי - אמצעי ההצלחה הבדוק ביותר בהומור הישראלי - עולה לשלב הבא. אם תצחיק גם ביום שלישי תקבל פרס: פינוק זוגי.

אחרי הפרסומות - שרה חתן מחמדת-הגליל שהיא, כפי שמבשר לנו הג’ינגל באפקט הד: "זקנה וחכמה... זקנה וחכמה... זקנה וחכמה". יש לה מבטא אותנטי, כמו בבדיחה מהשעה הקודמת, והיא מופיעה על תקן ה"עממית".

ב-11:00 עולה לאוויר "זמן איכות" בהגשת לימור שיין, אשתו של נמרוד, שגם היא מארחת את איריס בראון, המספרת הפעם על חוויה שגיבה שעברה: שאיבת שומן בעמידה. הרופא היה "חתיך, מדהים, נחמד ומקסים", והיו חיזוקים חיוביים: "ביקיני, ביקיני קניתי, אנביליבבל!".

עד השעה 14:00 יש מחרוזת שירים עם עדכוני חדשות ועם קישורים מודרניים ופרטיקולריים: "פ...פפ...פפ...פופ מיוזיק". תאכל את הלב, טוני פיין!

ב-14:00 אנחנו מדווחים על פיגוע במסעדת "מצה" בעיר, ולומדים ש"הפיצוץ התפוצץ מחוץ למסעדה". הרדיו מרבה לאחד שידוריו עם ערוץ 2, כתבים מטעם התחנה רצים לזירת האירוע ולבתי-החולים, אבל פה מתגלה שכאשר העניין המקומי הופך לאומי, שוב אין לתחנה הרבה מה לתרום. לא שכתביה אינם מיומנים, אבל כשעליהם להתחרות בשאר הערוצים הם לא יכולים לספק זווית ראייה שונה.

"רדיו חיפה" מתפקד לא רע, אפילו טוב, כל עוד הוא מקומי. במבזקי חדשות מקומיות (תאונה קלה פה, פריצה שם, תגרה במועדון שהובילה לפציעה וכיו"ב), בשיחות תושבים עם ראש העיר, בדיווחים על פקקים והסדרי תנועה, ואפילו בהקראת מאמרים מהמקומונים, גם אם מדובר במדורי הרכילות. כמה שיותר קרתני, במקרה הזה, יותר טוב. אבל, ברגע שהוא הופך ל"רדיו", כלומר לערוץ שנשמתו מחוברת למכונת הרייטינג, הוא סובל מכל תחלואי המדיה, ובגדול: המתיחות שכבר הוזכרו, הלהג, המוסיקה ההמונית, ובאופן כללי תחושת הריקנות, האילחוש, בזבוז הזמן.

ארז אשרוב הוא עורך מדור התרבות של העיתון "כלבו" ותושב חיפה

בכל מונית ודוכן שווארמה / עידן רבי

רדיו דרום - אזור זיכיון: נגב; תדרים: 97 FM (באר שבע והנגב), 96 FM (קריית גת, אשקלון וחבל לכיש, יישובי הערב וים המלח)

ביום ראשון בבוקר, ה-31.3, היה למחלקת החדשות של "רדיו דרום" סיפור מצוין ובלעדי, במונחים מקומיים. פלוני, פונקציונר בכיר מהנגב, שהואשם בעבר בהתבטאות גזענית, שבר את שתיקתו התקשורתית אחרי קרוב לשנה של דממת אלחוט. במקום ללכת על האייטם הזה בהרחבה, כולל תגובות, עסקה חצי השעה הראשונה של בט"ד ("בוקר טוב דרום") בתנאי מעצרו של יאסר ערפאת. חבל. תושבי הדרום אמנם עוקבים בדריכות אחרי ההתרחשויות המדיניות, אבל נדמה לי שדליפת ביוב בשכונה ג’ מעניינת אותם לא פחות מאשר ההתבטאות האחרונה של קונדוליסה רייס. מי שמשתוקק לדעת אם היו"ר כבר יצא מהשירותים ואם הוא מפוחד, יכול להאזין לרזי בגלי צה"ל.

בשעות הערב, בהמשך למגמה האנטי-מקומונית, שודרה התוכנית "בוא נדבר", שעל-פי שמה ניתן להבין בקלות שהיא הגרסה המקומית של "יש עם מי לדבר". דוד יוסוב, מנכ"ל התחנה, ישב הפעם מאחורי המיקרופון ושוחח עם המאזינים על הפיגוע שהתרחש בצהרי אותו היום בחיפה, והביא לשינוי בלוח המשדרים. אחת המאזינות הטיחה ביוסוב שהוא שמאלני והוא ענה לה, במה שנשמע כשליפה מהמותן, "לא שמאלני ולא בטיח". איכשהו קשה לדמיין את המשפט הזה מגיע מפיהם של, נאמר, שלונסקי או בניהו.

אבל מעבר למחלקת החדשות, שפוזלת קצת יותר מדי לכיוון הארצי, "רדיו דרום" מצויד במחלקת ספורט איכותית וחטיבת דאחקות לא רעה (יורם סוויסה משדר שעתיים בכל יום, החל מ-12, ואחריו משודרת, במסגרת הסכם סינדיקציה, תוכניתו של דידי הררי). התחנה, ואני מוכרח להודות שזה קצת מפליא אותי, מצליחה בסופו של דבר למגנט אליה רבבות מאזינים באזור הנגב. "רדיו דרום" הצליח לפצח את הקוד של מאזיניו. הוא יודע מה הם רוצים לשמוע. איכשהו, בסוג של חינניות דודו טופזית, נניח, מצליחים יוצריו לגעת בכל, גם אם במידה של חפיפניקיות, ולהישאר רלבנטים ומואזנים.

מקצה שיפורים קל ושימת דגש נוסף על מה שקורה "מתחת לאף" לא היו מזיקים, אבל גם כך "רדיו דרום" מתנגן לו בכל מונית, דוכן שווארמה וחנות של "הכל בדולר".

עידן רבי הוא עיתונאי, סופר ותושב באר-שבע

באותות ובמופתים / ידידיה מאיר

רדיו לב המדינה - אזור זיכיון: שפלת יהודה; תדרים: 91 FM (שפלת יהודה), 89.1 FM (אשדוד)

עוד יבוא שלום עלינו. ואז, לאחר שיכתתו חרבותיהם לאתים, יהיה צורך ברדיו שיספק לכל אזור במדינה השלווה והמשעממת את התוצרת הרדיופונית הנצרכת לו. רדיו אזורי. תושבי טבריה יאזינו בשקיקה לתוכניות על הכינרת ברדיו "קול רגע", תושבי אילת יעודכנו און-ליין במצב האלמוגים והשוניות ב"קול הים האדום" ותושבי השפלה יוכלו לדעת מה קורה ממש עכשיו ב"קניון הזהב" באדיבות שידורי "לב המדינה".

אבל בינתיים אין שלום. תושבי טבריה, אילת וגם ראשון-לציון רוצים לשמוע בעיקר מה קורה בשכונה קטנה במרכז רמאללה. אולי גם קצת מוסיקה. לכן הרדיו האזורי לא רלבנטי כרגע. הטעם הרדיופוני של תושבי מדינת ישראל לא נחלק לפי אזורי קליטה.

נכון שרוב האנשים שמסוגלים להקשיב למה ששודר בצהרי היום ברדיו "לב המדינה" מרוכזים בעיקר באזור לוד-רמלה-ראשל"צ-אשדוד-בת-ים-חולון, אבל נראה לי שיש לא מעט אנשים, גם בצפון וגם בדרום, שהיו שמחים אף הם להאזין ולמצוא עצה, תושייה ונחמה:

אנחנו כאן בתוכנית "אור הקבלה". והאור שלנו מוזרם אליכם מכל הלב, "לב המדינה", 91 אף.אם! כל המעוניין לעלות לשידור ישלח פקס אלי, נתנאל. צהרים טובים למי?
הו, אני מחכה לך... כמה פקסים כבר שלחתי... שמי אביבה עוז. קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני שומעת את התוכנית שלך יומיום. ואם אני צריכה לצאת, אני לא יוצאת מהבית...
לא יוצאת מהבית? טוב... בימים אלו לא לצאת מהבית ולשמוע "אור הקבלה" ב-91 אף.אם - זה טוב! מה אני יכול לעזור לך?
תראה, יש לי בעיה עם איזה בחורה שהיא נכנסת אלי הביתה. מלכלכת לי את הבית. פעם לקחה, לא נעים לי להגיד, משהו אדום ושמה לי בגרביים ואחר-כך רבתי עם בעלי. כל פעם אני רואה חור באיזה חולצה או דברים כאלה. היא עבדה יחד עם בעלי, והיא נכנסת היום גם ביום וגם בלילה... יש לה כוח בידיים והיא פותחת לי את המנעולים בצורה כזאת... אני אומרת לך, נתנאל, אני לא רגועה, אני אוכלת אותה גם ביום וגם בלילה.
אוקיי. בואי נראה. תאריך הלידה שלך?
אני? ארבע-עשרה לשתים-עשרה ארבעים וארבע.
שלושה מספרים מאחת עד ארבע?
"20... 27... 40..."
טוב, בואי נבדוק.
(שתי דקות של מוסיקת מעליות, פרסומות של "ארמונות הוואי", "חנות הירקות של בנבנישתי" ועוד.)
אביבה? אז ככה: הבחורה שנכנסת אלייך הביתה היא בחורה מאוד מוזרה. היה לה רומן עם בעלך. היא מטורפת עליו באובססיה. כאשר היא מגיעה אליכם תני לה להיכנס, אבל כשהיא יוצאת תשפכי חמש כוסות מים. זה פשוט ירחיק...
ולא לנגב?
לא, לא. פשוט לשפוך מים, וזה ירחיק אותה. אפילו לצמיתות. וכבר אני רוצה לפנות למאזין הבא...
המופתים של נתנאל מתרחשים כנראה רק באזור הקליטה של "לב המדינה". מעט לפני סוף התוכנית התפוצץ המחבל במסעדת "מצה" בחיפה. ב"רדיו לב המדינה", כמו בשאר התחנות האזוריות, חברו אל שידורי חדשות ערוץ 2, אל המציאות הלאומית.

ידידיה מאיר הוא עורך עיתון המייל "אפעס" ותושב כפר גמזו

מכבסה למצפון החברתי / איריס מזרחי

רדיו מיקס צפון - אזור הזיכיון: הגליל והגולן; תדרים: 104.5 FM (גליל מערבי, גליל תחתון, עמק זבולון, אצבע הגליל), 101.5 FM (גליל עליון, אצבע הגליל, רמת הגולן)

בימים של שגרה אני מתחברת ליומן הבוקר של גלי-צה"ל, שם אני מקבלת מידע בענייני ביטחון, פוליטיקה וכלכלה עם נגיעה קלה בענייני חברה ופלילים. ב"רדיו צפון", בבוקר יום ראשון, ה-31.3, לעומת זאת, קיבלתי תוכנית בוקר אישית, מבזקי חדשות מקומיים, הרבה מוסיקה וקריאה של עיתוני הבוקר שהשדרנית בררה עבורי לפי ראות עיניה. היא מחליקה במהירות על ה"חשוב", ומתרכזת בעיקר בחדשות "רכות". קטעי העיתונות ופרשנותם מהולים בהומור קליל כדי שעם ישראל הצפוני יתחיל את הבוקר ברגיעה יחסית, למרות ריח המלחמה מסביב.

מ-9:00 עד 12:00 האזנתי לתוכנית המועברת בסינדיקציה "לנשים בלבד" בהנחיית שדרן זכר, איל ברקאי. התוכנית, לפחות לפי כמות התגובות והטלפונים שהגיעו במהלך השידור, נהנית מפופולריות. המאזינות שעלו לשידור זכו לפלירטוט עדין מצד השדרן. הוא תחקר אותן על חלומותיהן, רצונותיהן, ואפילו העניק פרסים לסיפורים פיקנטיים במיוחד. חיפשתי נימה פמיניסטית בצד הפלירטוטים והפרסים, אבל מצאתי רק שירים רומנטיים מתקתקים שככל הנראה ימשיכו להנציח את מצבנו הלא אופטימי כנשים, כמובן עם מוסיקת רקע מתאימה.

על אף המתיחות הבטחונית הגבוהה ביום זה של חול המועד, התעקש "רדיו צפון" להמשיך לשדר "עסקים כרגיל". בתוכנית המוסיקה העכשווית"fun radio" ששודרה בצהרים חזר השדרן ואמר: "רק מוסיקה טובה ובלי דיווחים מהשטח". לא משנה מה קורה, הפסטיבלים בצפון ממשיכים.

רק הפיגוע הנורא בחיפה ב-2 בצהרים הצליח לקטוע את השלווה המדומה. התחנה, כמו שאר התחנות האזוריות, התחברה לחדשות ערוץ 2. מרגע זה אנחנו עם אחד עם תחנת רדיו אחת והמציאות משודרת לכולם שווה בשווה.

הרדיו האזורי הוא בעיני רדיו של בריחה, כמעט בכל מובן. מהמצב הבטחוני, מהמצב החברתי. כך, למשל, "רדיו צפון" משדר לאוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים ישראלים. הציבור הערבי לא מוזכר בשידורי התחנה, למעט בפרסומות למסעדות וצימרים. עוד הזדמנות מפוספסת לשיח שיוריד את מפלס חוסר ההבנה, האפליה ואי-השוויון.

במקור נועד הרדיו האזורי לתת מענה למצב שבו קבוצות אוכלוסייה שלמות לא שמעו את עצמן, קולן או השקפת עולמן ברדיו. הוא היה אמור לשבור את הבלעדיות של הרדיו הממלכתי, ששפתו היתה אחידה, אשכנזית, ציונית, ושהעניק גטאות של זמן שידור לציבור השקוף והאחר. תחנות הרדיו הפיראטיות היו הראשונות שנתנו לשקופים צבע משלהם. המדינה ניסתה מצד אחד לסגור את הפיראטיות, ומצד שני פתחה את תחנות הרדיו האזוריות, שיהיו מעין פתח ניקוז למוגלה הרבה שמצטברת ולא מקבלת מספיק מקום ברדיו הארצי. אלא שבסופו של דבר הרדיו האזורי הוא דרך נוספת להתנערות מאחריות חברתית. הרדיו הארצי (קול-ישראל, גל"צ) ממשיך ומתמקד בביטחון, פוליטיקה וכלכלה, וכל שאר הנושאים - באזורי. שכל קנטון ידאג לעצמו, שיגבש אחוות שבט אזורית, שינקז אליו את המצוקה והעוני, שיתמודד אתם באופן מקומי. ממש כמו בתי-התמחוי שתפסו את מקומם של מדיניות הרווחה, כך הרדיו האזורי "מאוורר" את בעיות האזורים השונים והארצי רואה עצמו פטור מלעסוק בנושאים אלה.

איריס מזרחי היא עיתונאית, פעילה חברתית ותושבת ראש-פינה

מלך השכונה / רויטל לוי-שטיין

קול הים האדום - אזור זיכיון: אילת וחבל אילות; תדרים 102 FM (אילת), 101.1 FM (חבל אילות)

"קול הים האדום" היא ללא ספק סיפור הצלחה מקומי: כמעט בכל מקום ורגע נתונים בעיר אילת מכוונים מקלטי הרדיו לתדר FM102. ההצלחה הזו אינה בהכרח עדות לעמידה בסטנדרטים תקשורתיים מקובלים, אלא לכך שראשי התחנה השכילו לענות על הצרכים האמיתיים של הקהילה האילתית, המבודדת והרחוקה ממרכז ההתרחשויות הארציות.

כך למשל, ביום שבו מודיע ראש הממשלה על כינוסה של ועידה אזורית לשלום במזרח התיכון, נפתחות החדשות המקומיות ב"קול הים האדום" בדיווח על קבלן אילתי ששם קץ לחייו.

בניגוד לתחנות אחרות, התחנה לא ייבאה כוכבי תקשורת יקרים לאילת. שדריה צמחו בתוכה והפכו לכוכבי התרבות האולטימטיבים של העיר. את הבוקר פותח בשעה חמש אריק בן-אריה, שנותן פרשנויות משלו על כותרות העיתונים ובוחר לדבר רק על "דברים טובים". אחריו עולה איריס קדם, בתוכנית מוסיקה קלילה משולבת בדיווחי תנועה וברכות יום-הולדת. מעט משונה נוכח שפע הדיווחים המעודכנים מזירת הקרבות בכל תחנות הרדיו האחרות.

מי שרוצה לשמוע אקטואליה (כמובן, רק מקומית), ייאלץ להמתין עד השעה 11, אז עולה לשידור אמיר איבגי, 27, מנהל התוכניות של הרדיו, עורך ומגיש התוכנית "עצם העניין" והעיתונאי היחיד בצוות התחנה. ורדה צוברי, שהיא בכלל מלכת הזמר הים-תיכוני של אילת וגם בעלת תוכנית משלה בתחנה, עוזרת לאיבגי עם מעט חומרים מהשטח. לרוב הם אינם מתאמצים למצוא ’אייטמים’. הזמינות והתהודה הגדולה שניתנת לשידורי הרדיו באילת מביאים את החדשות אל פתח האולפן. כל אמירה ברדיו הופכת מיד לאמת מוחלטת המדוברת "בכל העיר". וכך, צוות של שלושה אנשים מייצר מדי יום את החדשות של אילת.

התחנה מרבה לתמוך בפעילויות בקהילה ונענית ליוזמות מסוגים שונים. כאשר שוטרי מג"ב בעיר התלוננו שהאילתים אינם מסבירים להם פנים ומקשים עליהם את ביצוע משימותיהם, יזם הרדיו תוכנית הצדעה למג"בניקים מתוך רצון לסייע ולהגביר מודעות לחשיבות עבודתם. לקראת יום העצמאות הצטרפה התחנה ליוזמה של איש עסקים מקומי לרכישת דגלי המדינה וחלוקתם חינם לתושבים, לצורך העלאת המוראל. ליוזמות מן הסוג הזה הרדיו נענה ומצטרף בשמחה.
אבל בדרך אל לב הקונסנזוס המקומי ויתר הרדיו באילת על אחד מתפקידיו החשובים ביותר של כלי תקשורת: הוא אינו מעוניין להרגיז את המאזינים. אין בו ולו תוכנית תחקירים אחת, והחדשות מתמצות בעיקר בדיווח, על-פי רוב מפי המרואיינים. לעתים רחוקות בלבד מעמת מגיש תוכנית האקטואליה את מרואייניו עם עובדות הידועות לו. הרדיו האילתי ממעט להביע עמדה, אף לא בנושאים מקומיים, ועיקר כוחו והצלחתו נובעים ממעמדו כגורם מקשר ומאחד בקהילה המבודדת.

משהו ב"קול הים האדום" מזכיר דינמיקה פנימית של קיבוץ. ספק אם זר יבין זאת או יתלהב, אולם הצלחתו של הרדיו האילתי מלמדת שכך בדיוק רוצים האילתים את הרדיו שלהם.

רויטל לוי-שטיין היא כתבת "הארץ" והמקומון "העיר אילת" ותושבת אילת

גיליון 38, מאי 2002