תיבת המסרים

"סערה בעקבות הפרסום ב'ישראל היום' על פרשת אום אל-חיראן: קריאות להדחת המפכ"ל", נכתב הבוקר בשער "ישראל היום". את ה"סערה" שעליה מכריזים ב"ישראל היום" חוללה אתמול ידיעה מאת עקיבא ביגמן ולפיה כבר בשעות שלאחר האירוע הקטלני באום אל-חיראן העריך השב"כ כי לא מדובר בפיגוע אלא בתאונה. ביגמן, שהובא לעיתון במקומו של מוטי גילת כעיתונאי חוקר, דיווח כי המפכ"ל דחה הערכה זו והודיע בו במקום כי היה זה פיגוע.

הבוקר מדווחים דניאל סיריוטי ומתי טוכפלד על הדי הפרסום: "הרשימה המשותפת קוראת להדיח את המפכ"ל אלשיך". בכותרת המשנה נכתב: "ח"כ טלב אבו-עראר: 'להדיח את האחראים לטיוח'". אכן, ימים מוזרים. קריאה שיצאה מפיו של ח"כ טלב אבו-עראר מגיעה לשער העיתון הנפוץ בישראל, ובידיעה עצמה הוא מצוטט בהרחבה. הסיבה, כמובן, רחוקה מלהיות עניינית.

"השבועות האחרונים הראו לנתניהו שהוא לא כל יכול, ושיש דברים שאפילו הוא לא יוכל להשיג. אבל הוא מנסה", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

"תראו את הכותרת הראשית בחינמון שלו, שהתפרסמה אתמול: 'בשב"כ טענו: 'אום אל-חיראן – תאונה', אלשיך התעקש: 'טרור'. במלים אחרות: העיתון של נתניהו ממשיך במסע הדה-לגיטימציה שלו נגד מפכ"ל המשטרה. למותר לציין שאותו עיתון קבע יום אחרי התקרית שמדובר בפיגוע, ואימץ לחלוטין את עמדת המשטרה. אם מתייחסים לחינמון כמו שצריך להתייחס, כמו אל תיבת המסרים של הבית בבלפור, הרי שהכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח במשפחת נתניהו".

אם מתעלמים מהתעוזה של קדמון לבקר מעל דפי "ידיעות אחרונות" כלי תקשורת אחר על סיקור לא ענייני של נתניהו וחוקריו, הרי שהפרשנית צודקת. "ישראל היום" אסר מלחמה על המפכ"ל מרגע שחקירות ראש הממשלה הפכו עובדה קיימת ומתמשכת. כל היתר, כולל הניסיון להתנער מתדמית הביביתון על רקע התקרבותה של החקירה הפלילית למשרדי "ישראל היום" ביד-אליהו, מוזזים הצדה. עד כדי כך מצבו של נתניהו נואש, שנאמניו מוכנים לאמץ אל חיקם את חברי הרשימה המשותפת.

בחודש ינואר, בזמן התקרית הקטלנית באום אל-חיראן, העיתון שימש בפועל כשופרה של המשטרה. בשעות שלאחר התקרית סיקר "ישראל היום" את האירוע מזווית הראייה שלה, ושלה בלבד. "מחבל ניסה לדרוס שוטרים ונוטרל", נכתב בכותרת הראשית של האתר בבוקר האירוע. בהמשך דווח בכותרת הראשית כי "שוטר נרצח בפיגוע דריסה".

למחרת הציגה הגרסה המודפסת של "ישראל היום" נרטיב אחיד. "פיגוע דריסה" בשער ו"במהירות, בלי אורות, לעבר קבוצת השוטרים" בפנים העיתון. חברי-הכנסת של הרשימה המשותפת הוצגו אז כאויבי המשטרה, לא פחות. "ח"כים ערבים נגד שוטרים; הנשק – חסינות פרלמנטרית", נכתב בכותרת. אבל מאז השתנו יחסי הכוחות. הבוקר, כל שנותר מהעמדה האתנוצנטרית הבסיסית שמנחה את "ישראל היום" הוא השימוש השגוי בשם "הרשימה הערבית המשותפת" בגוף הידיעה על הדרישה להדחת המפכ"ל.

"ישראל היום" מסקר את האירוע באום אל-חיראן, 19.1.2017

קריסתה של טבע היא

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר מוקדשות לנושא אחד בלבד: פיטורים המוניים – כ-1,700 עובדים – בחברת טבע. "אסון טבע", "מכת טבע", "קריסת טבע", מכריזים העיתונים בכותרות. בעמודי הפנים מוצעות שלל עמדות ודעות, שעיקרן הזדהות עם הפועלים וביקורת על ההנהלה (אבל לא על הממשלה). לפני שקוראים אותן מומלץ לקרוא את הניתוח של הבלוגר עידן לנדו, שהופיע אתמול תחת הכותרת "הניאוליברליזם דופק וזורק: התרסקות 'טבע' כמשל". לנדו לא כותב רק על טבע אלא על השיטה שמאפשרת, ולמעשה מחייבת ומעודדת, מקרים כמותה.

הנה עובדה שמוזכרת כבר בפתח הניתוח הארוך של לנדו, ולא מוצגת כלל בעיתוני הבוקר: טבע הקפיצה את מחיר עלות הטיפול השנתי ב"קופקסון", התרופה שעליה היתה לה בלעדיות ושממנה עשתה את הונה, מ-9,000 דולר ב-1996 ל-76 אלף דולר השנה. "בשל עלותה הגבוהה של התרופה, מחצית מכ-2.3 מיליון החולים בטרשת נפוצה בעולם לא היו יכולים לממן טיפול רפואי בעזרתה", כותב לנדו.

"המאבק המשפטי של 'טבע' נגד פתיחת השוק לתחליפים גנריים היה, אם כך, לא רק מאבק עסקי לשמירת רווחיה העצומים מן התרופה, אלא בו זמנית גם מאבק נגד בריאותם של מאות אלפי חולים". חשוב לעמוד על ההשלכות הקטלניות של ההיגיון העסקי שהנחה את טבע בימי שגשוגה, משום שזהו זיקוק תפיסת העולם הניאו-ליברלית שנגדה יוצא לנדו. המטרה היא, תמיד, כמה שיותר כסף. גם כשהעסק מתמקד לכאורה בבריאות.

חלק ניכר מהטקסט של לנדו מוקדש להטבות המס שהוענקו לטבע לאורך השנים, ולשמיטת הקרקע תחת הנחות היסוד שמצדיקות אותן. על ההטבות הללו דווקא ניתן למצוא מידע גם בעיתונות הזרם המרכזי, אם כי לא בפירוט ובביקורתיות כמו אצל הבלוגר.

את העמודים הפותחים של "גלובס" מעטרים, ובצדק, גזירי עיתון עם כותרות עבר של העיתון: "הטבת המס לטבע ב-2011: 3 מיליארד שקל", נכתב בכותרת מ-2013. "18 מיליארד ש' ב-8 שנים", נכתב בכותרת מ-2015.

סגן עורך העיתון לשעבר, אלי ציפורי, הוביל לאורך השנים האחרונות מסע עיתונאי ומשפטי לחשיפת שווי הטבות המס שלהן זכתה טבע. בטור שפרסם אמש ב"גלובס" התמקד ציפורי בכשלי ההנהלה בשנים האחרונות, ובביקורת על האופן שבו מבצעת החברה את תוכנית ההתייעלות שלה. בהמשך הגיע שלב הטבות המס. "מי שהעניק ודחף לטבע פטור ממס (0%!) לעשר שנים, ללא שום הגבלה וללא שום קריטריונים המתייחסים לתעסוקה ולאיכות התעסוקה – זו רשות המסים עם משרד האוצר", הזכיר ציפורי.

מאמר המערכת של "המודיע" דורש, וקשה לדעת אם זו תמימות כנה או מזויפת, פעולה תקיפה: "על פניה, טבע היא חברה פרטית, כך שלכאורה קשה לבוא לחוות דעה לבעליה או מנהליה על צעדים שהם נוקטים בתוך חברה שלהם. אולם, האמת אינה כזו. משום שטבע, קיבלה הטבות מפליגות בכל הקשור והנוגע לתשלומי המס שלה, כאשר אחד השיקולים המרכזיים להקל עליה הוא עובדת היותה מעסיקה בכבוד של אלפי עובדים. ההטבות המפליגות הללו – יש להן מחיר, ואת המחיר יכולה וצריכה מדינת ישראל לדרוש ממנהלי קונצרן הענק, גם בעת דחקו".

"האם אפשר לבטל את הטבות המס?", שואל מוסף "ממון" בשם קוראיו. גד ליאור משיב: "החוק לעידוד השקעות הון לא מאפשר 'להעניש' את טבע על כוונתה לפטר עובדים רבים בישראל. לפני כשלוש שנים עסקה בעניין ועדה ממשלתית בראשות מנכ"לית האוצר לשעבר, יעל אנדורן. היא והכלכלן הראשי באוצר, יואל נוה, רצו להכניס לחוק סעיף המתנה הנחות במס בכך שחברה לא תפגע בעובדים ולא תסגור מפעלים, אולם הם היו במיעוט.

"בין השאר המליצה אז הוועדה שהנחות במס יחייבו השקעות נוספות של החברה בארץ. בסופו של דבר לא בוצעו שינויים בחוק שיגבילו את החברות שמקבלות הטבות. נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, פעל אז למנוע פגיעה בחברות שמקבלות הטבות, וכך גם ראש המועצה הלאומית לכלכלה לשעבר, יוג'ין קנדל".

נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש קופץ הבוקר לביקור הקבוע במדורו של פרשן "מעריב" לענייני כלכלה יהודה שרוני. ברוש, שכאמור דחף למניעת הטלת מגבלות או סנקציות על תאגידי ענק שנהנים מהטבות מס בלי שייתנו תמורה נאותה למדינה, מתואר בטור של שרוני כמלאך השומר על קשישינו, לא פחות. "הרבה מאוד תיקים מונחים על ראשו של נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש. סיוע לתעשייה, יצוא, מסים, אבטלה ומה לא", כותב הפרשן הבכיר בפתח הקטע המוקדש לברוש. "למרות כל אלה הוא מצא את הזמן לצאת בתוכנית סיוע יומרנית לשיפור רווחת הקשישים".

עיתונאי ועיתון בעלי כבוד עצמי היו פותחים בשאלה על טבע ומסיימים בפסקה על היוזמה הנאה של ברוש. אצל שרוני ב"מעריב" הסדר הפוך. ניחא. הבעיה היא שגם כשהוא מגיע לטבע, שרוני לא באמת שואל את השאלה המתבקשת. במקום לתהות אצל ברוש, לדוגמה, האם הוא עדיין חושב שפעל כשורה כשסינדל את ועדת אנדורן, שרוני מבקש ממנו להביע באופן כללי את "עמדתו" לגבי המשבר בטבע, ומקבל את אוסף הקלישאות הבא: "אין ספק שכל עובד מפוטר בטבע הוא עולם ומלואו, והלוואי שהיה ניתן למנוע פיטורים. אבל צריך לזכור שטבע היא חברה רב-לאומית ענקית, המעסיקה כ-50 אלף עובדים בעולם וחווה משבר ענק. היא נמצאת בחובות של עשרות מיליארדי דולרים, וחייבת לבצע תהליכי התייעלות קשים וכואבים, הכוללים חיתוך בבשר החי כדי למנוע התרסקות מוחלטת. מנהלי טבע מחויבים לעשות כל שביכולתם כדי להחזיר את טבע למסלול הנכון לפני שיהיה מאוחר מדי. טוב יהיה אם כל הגופים המעורבים יעשו כל שביכולתם כדי לדאוג שהמפוטרים ייקלטו במקומות אלטרנטיביים במהירות האפשרית".

כשאומרים "הגופים המעורבים" מתכוונים גם להסתדרות הכללית, שהכריזה על שביתה ביום ראשון לאות מחאה נגד תוכנית הקיצוצים. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב בהרחבה איתי אילנאי על תגובת ראשי הוועדים השונים בטבע להכרזת יו"ר ההסתדרות בדבר השבתת המשק. "זה יעיף את המדינה", מצוטט אחד מהם, שנשמע תמים כמו מחבר מאמר המערכת של "המודיע".

בעיני עורך המדור הכלכלי של "ישראל היום", ערן בר-טל, פעילות המחאה של ההסתדרות מסוכנת לעתידה של טבע. "כפי שנראה כעת, פוטנציאל הנזק הגדול ביותר הוא מצד ההסתדרות, וקשור ללחצים שיופעלו על נבחרינו לפתוח את קופת המדינה ולפתות את טבע לצמצם את היקף הפיטורים", הוא כותב במוסף "ישראל השבוע".

בהמשך מסביר בר-טל מדוע המצב של עובדי טבע המפוטרים לא גרוע כפי שהוא מוצג בכלי התקשורת האחרים. "הפיטורים מטבע עשויים להיות עניין טכני" (שכן סיכוי טוב שחלק מהמפעלים יימכרו ובעליהם החדשים יעסיקו מחדש את העובדים) ו"באזור המרכז אין אבטלה" הן שתיים מהאמירות המנחמות שלו למפוטרים.

הסכנה, בעיניו של בר-טל, היא דווקא מתגובת נגד מוגזמת. "המתקפה האגרסיבית עליה [על טבע] בשעת המשבר הקשה שהיא עוברת כעת – לא מעודדת חברות אחרות להיבנות כאן", מתריע בר-טל. "בימים האחרונים לא עמד שום כוח נגד מול כל אלה המנסים לעשות סיבוב פוליטי על החברה המדממת". אפילו פלוצקר ושרוני לא מגיעים לרמה כזו של הגנה על ההון הבוקר.

"קריסתה של טבע היא", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר", "אבן דרך נוספת בסיפורה של אליטה קטנה של מנהלים ויועצים, שניהלו ב-20 השנים האחרונות חלקים גדולים מהמשק הישראלי".

שקט, שלווה. הטרנספר כבר היה

כתבת השער של מוסף "מעריב" היא ראיון שערך אייל לוי עם האלוף במיל' עמירם לוין, שמתואר כ"בטחוניסט של אבי גבאי במפלגת העבודה".

הראיון זכה לתהודה קלה כבר לפני יומיים, עם פרסום ציטוטים ראשונים ממנו, שכן במהלכו מבהיר לוין כי על ישראל לבצע פשעים נגד האנושות. לא במלים האלה כמובן. "השליטה על הפלסטינים היא האיום הקיומי עלינו, כל השאר אלה בעיות פתירות", הוא אומר. "גם אני הייתי רוצה את ארץ ישראל השלמה. הרבה פעמים אני אומר שאם יפרו הסכמים, בפעם הבאה שנילחם הם לא יישארו פה, נעיף אותם מעבר לירדן. ככה צריך להילחם. היינו יותר מדי טובים ב-67'".

בסיום הראיון, אחרי האיום בהעברת אוכלוסייה בכפייה מאזורים כבושים ואחרי שימוש בביטויים כמו "נקרע [להנהגה הפלסטינית] את הצורה", אומר לוי ללוין: "אתה לא שמאל קלאסי". מצבה של הדמוקרטיה הישראלית הוא כזה שעיקר הדיון באמירותיו של לוין הוא על יעילותן במשיכת מצביעים ממה שמכונה "המרכז".

בשולי החדשות

האינטרנט נגמר. רק ב"הארץ" מתפרסם דיווח בולט על סופו המסתמן של עידן ניטרליות הרשת. לפי הדיווח המתורגם מה"ניו-יורק טיימס", ה-FCC בארצות-הברית ביטלה את תקנות ניטרליות הרשת, וכעת ספקיות האינטרנט יוכלו לגבות סכומים גבוהים יותר עבור גישה לאתרים מסוימים או תעבורת מידע מהירה יותר.

מחילה. בשער "מעריב" מדווח משה כהן כי נשיא המדינה רובי ריבלין צפוי לחון את אלאור אזריה ביום העצמאות הקרוב.

טריוויה. למוסף "אתנחתא" של "בשבע" יש מדור שאלות ותשובות קבוע שכמותו ניתן למצוא בעיתונים רבים. ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" בוחנים ידוענים על עברם, ב"שישבת" של "ישראל היום" שואלים "מתי בפעם האחרונה?". הרעיון זהה: למלא עוד עמוד או שניים בפרטי טריוויה עבור קוראים שנמאס להם לקרוא ראיונות בפורמט רגיל.

למדור של "אתנחתא" קוראים "עניין אישי", והשבוע מתארחת בו דקלה אהרן-שפרן, הכתבת לענייני רווחה וחברה בתאגיד השידור הישראלי. הנה פרט טריוויה שלא ידעתם על אהרן-שפרן ונחשף בראיון עמה: היא חובבת טריוויה מושבעת.

חג שמח

יעקב (כצל'ה) כ"ץ, יו"ר מועצת המנהלים של קבוצת "ערוץ 7", חתום על טור קצר בעיתון "בשבע" שמופיע תחת הכותרת "מהמתייוונים עד הדרוקרים". לדבריו, "כאשר הבור ריק, מים אין בו אבל דרוקרים ואברמוביצ'ים יש בו למכביר. לא החוכמה מדברת מגרונכם, כי אם הקנאה. מקנאים אתם בריבוי הילדים, בהגשמה, בחינוך להתיישבות ולהתנדבות לצה"ל ולכל דבר שבקדושה".

עושים לביתם

"ידיעות אחרונות" מקדם בעמודי החדשות שלו מיזם פרסומי בשם "שולחן משפחתי", שנעשה במימון חברת אסם. כתבת העיתון איריס ליפשיץ-קליגר מזמינה את הקוראים לתחרות "השולחן של המדינה". הגילוי הבלתי נאות על המימון החיצוני של המיזם הכמו-עיתונאי קבור בשורה המסיימת של הידיעה.

בנוסף מקבלים מנויי "ידיעות אחרונות" את מוסף "הכסף שלי", שמבוסס על שיתופי פעולה מסחריים. המוסף כולל "כתבות" פרסומיות שנעשו "בשיתוף" אלטשולר-שחם, פסגות, בנק לאומי, הבנק הבינלאומי, בנק הפועלים ובנק ירושלים. בנוסף יש במוסף כמה וכמה טקסטים מאת כתב "ידיעות אחרונות" רועי ברגמן. האם גם אלה כתבות פרסומיות? נראה שלא, אך קשה לקבוע. ברגמן הוא העיתונאי היחיד בתיבת הקרדיטים, שם תוארו הוא דווקא עורך. בין היתר מתפרסם טקסט שלו המלווה בשורה "הכותב היה אורח בכנס המדיה השנתי של שרודרס בלונדון".

דומה כי אופיו של המוסף מטושטש בכוונה תחילה. הוא מכונה "מוסף מיוחד" ויוצא לאור על-ידי "מחלקת המוספים", שמה המתעתע של מחלקה שפעם כונתה בפשטות מחלקת המוספים המסחריים. מוסף קודם שיצא על ידי מחלקה זו, ועסק בעיר אשדוד, היה "מוסף מסחרי לכל דבר, בהפקת ובאחריות מחלקת המוספים המסחרית של 'לוח 'ידיעות אחרונות'", כך לפי עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון.

ענייני תקשורת

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הנאום שנשא השבוע זוכה פרס סוקולוב נדב איל בטקס הענקת הפרס. מהנאום נעדרו כמה עניינים לא שוליים כמו שחיתותם של המו"לים הישראלים והשימוש האינסטרומנטלי שהם עושים בכלי התקשורת שלהם, בניגוד לאינטרס הציבורי. אולי בשל כך מוצא לעצמו הנאום מקום של כבוד במוסף הפוליטי בגיליון יום שישי של "ידיעות אחרונות".

ובכל זאת, מוזר לראות כיצד בעיתון כמו "ידיעות אחרונות" מודפס, לדוגמה, המשפט "העיתונות העברית מיררה את חייהם – ובצדק – של ראשי הממשלה הנחקרים שרון, אולמרט וברק". אם יש משהו שעיתון "ידיעות אחרונות" עשה זה להגן בכל כוחו על ראשי הממשלה הנחקרים, ובעיקר על שרון ואולמרט. למעשה, הדפסת נוסח הנאום המלא ב"ידיעות אחרונות" היא הגושפנקה לכך שאין בו כל מסר שעשוי לערער במשהו את התקשורת המושחתת.

ב"ישראל היום" מציגים חידוש – הפניה מהעיתון המודפס לאתר האינטרנט ולאפליקציה, שם מתפרסם באופן בלבדי טור עיתונאי. לא בטוח שטור מאת אמנון לורד על הצרות של חברת טבע הוא מה שיעביר את ההמונים מהדפוס לדיגיטל.

יאיר אלטמן מדווח ב"ישראל היום" על חשיפת יומני נשיאת בית-המשפט העליון, בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה. על-פי היומנים, השופטת אסתר חיות השתתפה בדיוני הוועדה לבחירת שופטים אף שלא היתה חברה בה. עוד מתברר כי חיות "נפגשה שלוש פעמים עם עיתונאים".

במוסף "ישראל השבוע" מתפרסם ראיון שערך יהודה שלזינגר עם צבי עמר, הבעלים של תחנת הרדיו קול-ברמה. עמר מתייחס בין היתר למתח שנוצר בינו לבין שר הפנים אריה דרעי, ולהשלכות של המשבר הזה על תחנת הרדיו שבבעלותו. "כבר שלוש שנים שש"ס מתקיפים אותנו", מתלונן עמר. "הם מסיתים, מחרימים, מונעים מהרשויות המקומיות לפרסם אצלנו. עיריות כמו באר-שבע, חולון, אשדוד – אף אחד לא יכול לשתף פעולה כי חוששים מהשר שממונה עליהם. בירושלים, לדוגמה, נתנו 350 אלף שקל בפרסום לרדיו קול-חי ולנו 30 אלף".

ב"מוסף הארץ" מתפרסם טקסט יפה שכתבה רות בונדי לפני שנים אחדות, ומודפס כעת, לאחר מותה.