ב-9 במרס 1953 פירסם עיתון "הארץ" ידיעה כי אבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון, הכריז כי אם תפרוץ מלחמה בין ארצות-הברית לברית-המועצות תעמיד ישראל לרשות הממשל האמריקאי 200 אלף מחייליה. כעבור תשעה ימים פירסם העיתון "קול העם", ביטאון המפלגה הקומוניסטית, מאמר ראשי שכותרתו: "יילך אבא אבן להלחם לבדו". יומיים לאחר מכן, הופיע מאמר ראשי דומה ב"אל-איתיחאד", העיתון בשפה הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שכותרתו היתה: "העם לא ירשה לספסר בדם בניו".
תוכנם של המאמרים בשני העיתונים היה זהה: הוקעה של ההסתה האנטי-סובייטית שיחסה מק"י לממשלה בירושלים, הזדהות מוחלטת עם משנתה ועמדותיה של ברית-המועצות, קריאת תיגר על הנאמנות המוגזמת לארצות-הברית שייחסה מק"י לממשלה בראשות דוד בן גוריון, והגדרת נכונותה לשלוח את חיילי צה"ל להלחם לצד הצבא האמריקאי כ"ספסרות בדם הנוער הישראלי". בתגובה הוציא שר הפנים צווים שסגרו את שני עיתונים.
לחצו להגדלה
זו לא היתה הפעם הראשונה שביטאוניה של מק"י נסגרו בהוראת השלטון; בשבועות שקדמו לפרסום שני המאמרים הראשיים, אסר שר הפנים את הופעתם על רקע רדיפת המשטר במוסקבה את יהודי ברית המועצות ("משפט הרופאים"). המפלגה הקומוניסטית בישראל נתפסה אז כזרועו הארוכה של המשטר הסטליניסטי העריץ שהוביל מסע אנטישמי בגוש המדינות שמאחורי מסך הברזל. בדיונים שהיו בממשלה, הוחלט לבלום את קולה של המפלגה הקומוניסטית כאמצעי לעקירתה מהנוף הציבורי בארץ. הלך הרוח הזה לובה לא רק מיחסו העוין של הקרמלין ליהודי ברית המועצות אלא מהמתיחות ההולכת וגדלה בינה לבין ארצות הברית על רקע מלחמת קוריאה.
סגירת ביטאוני מק"י הובאה לעיונו של בג"ץ. בדיון ראשון החליטו השופטים לא להתערב בשיקולי שר הפנים והשאירו את האיסור בעינו. אולם ב-16 באוקטובר 1953 נפל דבר: השופטים שמעון אגרנט, משה לנדוי ויואל זוסמן הורו לשר הפנים לבטל את הצו. בג"ץ "קול העם" הפך לאבן היסוד להבטחת חופש הביטוי בישראל.
חופש העיתונות אינו מובן מאליו
צריך לשחזר את האוירה ששררה אז בארץ, את המנטליות של השלטון, את עולם המושגים והנאמנויות של שופטי בית המשפט העליון, ואת הזדהותה הכמעט מוחלטת של העיתונות עם הממסד כדי להעריך לאשורה את משמעות פסק הדין שהוציאו שלושת השופטים תחת ידיהם. זו היתה ישראל בת חמש, המלקקת עדיין את פצעי מלחמת העצמאות, המגששת את דרכה בין ערכים סותרים, המבקשת לעצמה פינה בטוחה במאבק הבין-מעצמתי. זו היתה ישראל סולידרית שנשלטה בידי מנהיג כריזמטי שהגדיר כמצורעות את שתי מפלגות הקצה, חרות (מימין) ומק"י (משמאל). זו היתה מדינה בחיתוליה שהחוק המנדטורי הבריטי היה הבסיס לסדרי השלטון שהונהגו בה ושמושגים נאורים, כמו חופש הביטוי וזכויות הפרט, היו זרים לה.
והנה באו שלושה שופטים, בהנהגתו של השופט אגרנט, ציוני נאמן שרכש את השכלתו המשפטית ואת השקפת עולמו בבתי האולפנה של המשפט האמריקאי – והטמיעו בתוך הפסיקה הישראלית הצעירה ערכים נאורים שעוגנו בשיטת המשפט האמריקאית. אגרנט (שכתב את פסק הדין) ושני עמיתיו חינכו את השלטון בישראל להכיר בחשיבותם של עקרונות המתנגשים עם אינטרס הממשלה וללמוד לאזן ביניהם. מול התפיסה הגורפת של השלטון את צרכי הביטחון של המדינה, הציבו השופטים את זכויות הפרט וחופש הביטוי. הם קבעו סייגים ליכולתה של הממשלה לסתום פיות של עיתונאים (רק כשיש ודאות קרובה לסכנה ממשית שדבריהם יפגעו בביטחון המדינה) והם העמידו את הערך האוניברסלי של זכויות הפרט כמתחרה שווה מעמד לתפיסת השלטון את טובת הכלל.
מאז נחשב בג"ץ "קול העם" לתשתית שעליה הוקמה החומה המגנה על חופש הביטוי בארץ. בעקבותיו באה שורה ארוכה של פסקי דין, לעיתים מחמירים ולעתים מקלים, לעתים הולכים בתלם שחרשו אגרנט ועמיתיו, לעתים סוטים ממנו – שביצרו את מעמד העיתונות בישראל. כאשר מתבוננים אחורה על מפעל התקומה הישראלי, אין ספק שבצד נס תחייתה של הלשון העברית שיחק לה מזלה של המדינה שהשכילה לקיים משטר דמוקרטי שחופש העיתונות הוא אחד מערובותיו העיקריות.
כדאי לזכור זאת ביום ההולדת ה-60. בהעדר חוקה, חופש העיתונות אינו מובן מאליו ואינו מובטח בכל תנאי. ואם לפני 55 שנה היה זה בית המשפט שגונן על חופש הביטוי, הרי שבשנים האחרונות נראית התקשורת כמי שקוראת תיגר על חופש הפעולה של בית המשפט. הבוטות שבה מרשים לעצמם עיתונאים וכלי תקשורת להפר את כללי המשחק, להתערב בהליך השיפוטי, להעיד כביכול עדים שלא בבית המשפט, לחרוץ דינם של נאשמים בעוד ההליך נגדם מתנהל, להתמסר באופן מופקר לגרסאותיהם של הצדדים שעניינם נדון בבית המשפט, ולנסות ולהשפיע בדרך זו על עמדתם של השופטים – עלולה להכות בעיתונות עצמה. זה אמנם עידן רווי תקשורת שעל כל רשות ציבורית להסתגל לנוכחותה, אבל הנוכחות הזו אינה פוטרת את העיתונות מאחריות. השופטים אגרנט, לנדוי וזוסמן כתבו את פסק הדין בבג"ץ "קול העם" מתוך יחס של כבוד עמוק לעיתונות, בהיותה הכלי שבאמצעותו ממומש חופש הביטוי; התקשורת הישראלית של המאה ה-21 מחוייבת ביחס דומה של כבוד לרשות השיפוטית, שעיגנה בהצלחה כה גדולה את מעמדה של העיתונות.