היתרון הגדול: מהדורה ללא פרסומות.
החיסרון הבולט: מהדורה ללא תחקירים של ממש. "זמן אמת", תוכנית התחקירים בהגשת אסף ליברמן ובעריכת טלי בן-עובדיה, מספקת, לפי שעה, כתבת אווירה בלבד על מאפייני השחיתות השלטונית בישראל, ללא גילויים עובדתיים חדשים.
המגישה: גאולה אבן-סער מיומנת, קרת רוח, בקיאה בנושאים המסוקרים, מנווטת את השידור בביטחון. מדי פעם היא מגזימה בהתערבויות שלה ומפגינה תוקפנות יתר (למשל: הראיון עם נפתלי בנט, 15.5). הלחץ העיתונאי הזה לא כל-כך משכנע, ובהיותה רעייתו של גדעון סער היא מעוררת חשד שייתכן והיא פועלת משיקולים זרים (ניסיון לסכסך בין בנט לנתניהו?). החשד הזה, גם אם הוא אינו הוגן כלפיה, ילווה אותה בתפקידה כמגישת המהדורה המרכזית ולא ניתן יהיה להתעלם ממנו ככל שבעלה ירחיב את מעורבותו בזירה הפוליטית.
התפריט: רשימת הנושאים שבהם עסקו המהדורות בארבעת הימים הנסקרים היתה סבירה. מערכת החדשות של ערוץ 1 סיקרה את האירועים העיקריים ולא פיגרה בעניין זה אחרי שתי מתחרותיה (ההסתבכויות של טראמפ בארצות-הברית, התבטאויות של דוברים מטעם הממשל בעניין הכותל המערבי, סדר היום של ביקור טראמפ בארץ, ממצאי מבקר המדינה על התנהלותו של אורי אריאל, רצח תושב ירושלים בידי שכניו, שביתת האסירים הפלסטינים, כמעט לינץ' בחווארה, דריסה בטיימס סקוור בניו-יורק, הצבת אולפן מיוחד בירושלים לשידור האירועים המציינים את היובל לאיחודה ועוד).
היא הביאה מידע חדש בכמה תחומים, אבל לא הצטיינה בפרסום ידיעות מרעישות, מחדשות, קובעות סדר יום (בערוץ 2 התפרסמו שתי ידיעות בולטות: כחלון נפגש עם מקבילו הפלסטיני; יעלון מאשים את נתניהו: היה בצע כסף בפרשת הצוללות).
המסגור: המהדורה מתאמצת להיות קצבית, ערנית, מחדשת. המאמץ ניכר ואגלי הזיעה מעידים שלא תמיד יש ליומרה כיסוי. אייטם רודף אייטם בקצב מופרז, המגישה והכתבים מכתירים דיווחים על נושאים שגרתיים למדי בתארים מפוצצים ("מדהים", על סיפורה של שלי טפיירו על קצינת משטרה שניהלה קשרי ידידות עם האנס יניב נחמן והעבירה לו מידע פנימי מתוך חדרי החקירה; "אנחנו מפרסמים לראשונה", מבשרת קטי דור על שובה של מחלת החזרת; "שאול אמסטרדמסקי מביא לנו הערב כותרת דרמטית", מודיעה אבן-סער על השעיית חבר ועד העובדים בתעשייה האווירית שנחקר על חשדות לשחיתות; "אנחנו מדווחים הערב" מודיעה תמר אלמוג על כך שמסתמנים כתבי אישום חמורים בחקירה שמנהלת המשטרה זה תשעה חודשים על שחיתות בחברת נתיבי-ישראל).
הפער בין הטון הדרמטי, של המגישה ושל כמה מהכתבים, לבין החידוש העיתונאי הממשי במה שמשודר, קולע אותם לרגעים מגוחכים: אבן-סער מציגה בטון נרגש את ממצאי מבקר המדינה על התנהלות השר אורי אריאל וחותרת, כך זה נראה, לייחס לו התנהגות פלילית, אך תמר אלמוג מצננת את רוחה: השר לא נחקר לפי שעה. התסמונת הזו מורגשת גם אצל הכתב המדיני, אמיר בר-שלום: הדיווחים שלו, הן על ביקור ראש אמ"ן בארצות-הברית והן על הגשת כתב ההאמנה של השגריר האמריקאי החדש, נשמעים מפיו כאילו הם קצה של קרחון שרק הוא יודע מה מסתתר מאחוריו; בפועל, החידוש שיש בהם הוא סתמי למדי.
היהלום שבכתר: סדרת הכתבות של גיא רולניק ודורון צברי על בנק הפועלים היא הכוח הממגנט העיקרי, אם לא היחיד, של המהדורה כולה. רולניק חוזר כאן על הנוסחה המצליחה שלו מלפני שנתיים, "מגש הכסף", כשהוא ממחזר את המיצוב האהוב עליו – מורה מול תלמידים (במקרה הזה, כתבי הדסק הכלכלי של הערוץ).
חרף המניירות של רולניק והאופי המאולץ של הדו-שיח שהוא מנהל עם תלמידיו, הסדרה מותחת, משכילה, מועילה ועשויה היטב (גרפיקה, קול). היא מספקת שירות ציבורי חשוב למרות שיש לה אופי של קמפיין ולא של דיווח עיתונאי חסר פניות. לרולניק, שהוא אורח במהדורה, יש אנרגיה וכריזמה עיתונאית שהלוואי ותשמש דגם חיקוי לכתבים ולשדרים הקבועים בתאגיד השידור.
הנפשות הפועלות: חלק לא מבוטל מהשדרים והכתבים הם פנים מוכרות מערוץ 1 בגלגולו הקודם. זה נתון שלא בהכרח מבטיח רייטינג גבוה או איכות עיתונאית יוצאת דופן. בין הפנים החדשות בולטים לטובה שאול אמסטרדמסקי, אנטוניה ימין ודקלה אהרון-שפרן, וגל ברגר שהגיעו מרשת ב'. טובה גם ההחלטה למסגר באופן מיוחד את הסיקור החברתי.
הטיה פוליטית: אין סימנים מחשידים, לפי שעה; הזמן יגלה אם הסיקור המדיני נושא אופי של דברור יותר מאשר של יוזמה, בגלל אישיותם של הכתבים או בגלל השקפתם.
הערת אזהרה: הדברים הנכתבים כאן הם פרי התבוננות קצרה; אנשי החדשות של "כאן ועכשיו" ראויים לאשראי ארוך טווח.