במדינה שבה העמוד הראשי של העיתון הולך ומתקרב בכל יום בקדרותו לעמוד מודעות האבל, באמת לא נעים להתלונן על זוטות כגון אלו, ובכל זאת וידוי: היום שבו בעמוד הראשון של העיתון כיכבה הידיעה על אישורו של התיקון לחוק הבזק היה עבורי יום מדכדך במיוחד. ולא, לא בגלל הכוח הרב שנפל בידי חברות הכבלים וההשפעות העתידיות של התיקון לחוק על שוק התקשורת. דווקא בגלל אותו סעיף פיקנטי, שולי לכאורה ומזמין כותרות עסיסיות: האיסור על שידור ערוצים שעיקר תוכנם הוא פורנוגרפי.

בדרך לעבודה, בניסיון לגרש את עננת מצב-הרוח הרע שאפפה אותי, ניסיתי להבין מה כאן מרגיז כל-כך. אף תקציב שהועבר למוסדות החינוך החרדיים לא נגע בי כך, וגם לא הדרישה לסגור את בתי-הקפה והמסעדות בתשעה באב. המקרה הזה הוא שונה. זה לא עוד ניצחון לנציגי המפלגות הדתיות, אלא ניצחון רחב יותר לכוחות אנטי-ליברליים ששילבו לפתע ידיים.

בסופו של דבר המסר שנושא עימו התיקון לחוק אינו דתי. לא רק. זהו מסר שמבטא באופן עקיף את גישתם של המחוקקים למיניות ולדרך שבה היא צריכה למצוא ביטוי. לפי גישה זו, צריכה של תכנים עם אופן מיני ראוי לה שתהיה מוצנעת וחרישית. היא תיעשה על-פי מידת התושייה ויכולת ההשגה של האזרח. המדינה ראוי שתגביל את יכולת ההשגה הזו. למה? כי יש בפורנוגרפיה משהו רע. מה רע? אלה חושבים שזו תועבה ואלו חושבות שהז'אנר מבזה נשים ומסכן אותן. אחרים פשוט יודעים שראוי לגנות.

עם הטיעון הראשון אין דרך אמיתית להתווכח. הטיעון השני שנוי במחלוקת ומעולם לא הוכח באופן חד-משמעי ועקבי. בסופו של דבר, החוק, יותר מיכולתו ליצור הגבלה אמיתית, משדר מסר חברתי מדכא: אין לגיטימציה למיניות גלויה ופתוחה, להעדפות מיניות בלתי שגרתיות, לפורקן בלתי מזיק לפנטזיות שאינן יכולות למצוא מימוש במציאות.

מחקר שפרסם ד"ר אלווין קופר, מנהל מרכז למשפחה ומיניות בקליפורניה, החוקר את המיניות באינטרנט, ניסה לתת אומדן כמותי לצריכה ההמונית של פורנוגרפיה ברשת. סקס הוא הנושא מספר אחת שהגולשים מבקשים למצוא ברשת. לפי הנתונים שפרסם החוקר, גברים מבלים בממוצע מעט יותר משלוש שעות בשבוע בצריכת מין וירטואלי על צורותיו השונות; נשים מבלות באותה צורה כמחצית מהזמן הזה. הז'אנר המתועב מתברר כאהוב מאוד על הבריות ברגע שניתן להן חופש בחירה אמיתי.

כביכול, רשת האינטרנט הופכת את החוק החדש לחסר חשיבות כמעט. אבל כשבעים אחוז (לפי הערכות) מאזרחי מדינת ישראל עדיין לא מחוברים לאינטרנט. סביר להניח שדווקא אוכלוסייה זו נוטה להימצא בפריפריה, שם מבחר המגזינים שמציעה המכולת המקומית נע בין "מעריב" ל"ידיעות". אז הנה מדד חדש לאי-השוויון בישראל: יש אנשים שעבורם פורנוגרפיה היא מצרך זמין, ויש כאלה שיצטרכו להתאמץ יותר בשביל להניח את ידם עליה.

גיליון 34, ספטמבר 2001