על סמך מה טוענים שהציבור הישראלי אדיש ושמידת המעורבות הפוליטית שלו, בייחוד של הצעירים, פוחתת בהתמדה? שיעורי ההצבעה הנמוכים מתמיד, כמו גם ההמונים שבחרו בהצבעת מחאה סקטוריאלית, אינם הנתונים הנכונים. מה שחשוב באמת הוא אחוזי הרייטינג של שלושת ערוצי החדשות בערב הבחירות. או אולי דווקא מספר האזרחים שיצאו את ביתם לא כדי להצביע, אלא כדי להשתתף ב"הפנינג הדמוקרטיה" של ערוץ 10.

הקידום העצמי של הערוצים המסחריים עבר מזמן את גבולות הטעם הטוב, אולם במערכת הבחירות הנוכחית היו לו השלכות לא רק על בלוטות הטעם שלנו, אלא גם על דפוסי ההצבעה. במקום להשקיע בתחקירים, בניתוח מצעי המפלגות וברקורד של חברי־הכנסת המכהנים והמיועדים, התמקדו שני הערוצים המסחריים, כמו גם הערוץ הציבורי, בניהול בורסת הימורים מדעית למחצה, ובעיקר בעצמם. בכך הוסיפה התקשורת לתחושת הניכור שליוותה את הבחירות הנוכחיות: אם, כפי שתואר בקריקטורה של דניאלה לונדון־דקל ב"הארץ" (28.3.06), השאלה האמיתית היא אם הצבענו לערוץ 2 או לערוץ 10, למה בכלל לטרוח להצביע?

המרחב הווירטואלי של התקשורת מחליף זה זמן את המרחב הפיזי של כיכר העיר כזירה המרכזית לדיון פוליטי, ובשנים האחרונות גם כזירת המחאה הפוליטית: אינטראקטיביות היא המעורבות הפוליטית של המאה ה־21. הבעיה מתחילה כאשר היכולת של התקשורת להשפיע על מידת המעורבות הפוליטית מכוונת באופן בלעדי לגיוס קהל צופים גדול ככל האפשר. אופן סיקור הבחירות בערוצי הטלוויזיה יצר הקבלה בין הצפייה בשידורים על הבחירות ובין האקט האזרחי של ההצבעה, כאשר הראשון הוצג כתחליף לשני. כך, למשל, התשדיר של הערוץ הראשון דיבר על פתק ההצבעה ועל הפתק המשולשל לקלפי המדגם כשווי ערך. ערוץ 10 הגדיל לעשות כאשר הציג במסגרת "הפנינג הדמוקרטיה" שלו את משתתפות תוכנית המציאות "הדוגמניות" לבחירת הציבור, לצד המפלגות.

לתקשורת תפקיד מרכזי בעיצוב סדר היום הציבורי. כאשר נקודת השיא שאליה חותרת הספירה הדרמטית לאחור בשני הערוצים המסחריים היא פרסום תוצאות המדגם ולא פרסום תוצאות האמת, ברור שמה שמוצב בראש סדר היום הציבורי הוא הרייטינג.

רלוקה גנאה לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב

גיליון 62, מאי 2006