ב-28 באפריל 1999, בחצי היום, עשו קצין ושלושה טירונים של הצנחנים את דרכם בכבישי צפון השומרון אל מחנה שא-נור. הצנחנים נכנסו בטעות אל הכפר סילאט-א-חרטייה שבשטח A (הנמצא בשליטה פלסטינית מלאה). שוטרים פלסטינים, שלטענתם חשדו כי מדובר בגנבי כלי-רכב, פתחו באש על הטנדר הצבאי, וחייל אחד נפצע. הידיעה הגיעה אל כתבי השטחים ממקורות פלסטיניים, אולם הצנזורה מיהרה לפסול אותה. הסיבה: מצב הפצוע לא היה ידוע; חששו כי נפצע קשה, ולפיכך נהגו כמו במקרה של מוות – אין מפרסמים ידיעה על תקרית עד שתימסר הודעה למשפחה.

אף שמצב פצועים אינו כלול ברשימת הנושאים הטעונים הגשה לצנזורה, ההיענות של כלי התקשורת לאיסור הפרסום במקרים כאלה היא כמעט מלאה. לעומת זאת, במקרים של פיגוע המוני, למשל בלב תל-אביב או בשוק מחנה-יהודה בירושלים, הרדיו פורץ לשידור מיד עם קבלת הידיעה. מאות אלפי אנשים נתונים בפאניקה – אך איש אינו מעלה על דעתו למנוע את הדיווח.

הצנזורה הצבאית – יחידה של חיל המודיעין – פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, ולה סמכויות דרקוניות. אבל השיניים החדות שלה מונחות בכוס, ליד המיטה שבה היא גוססת.

לפי הוראות הצנזורה יש להעביר לעיונו של הצנזור כל ידיעה הקשורה ל-41 נושאים הנוגעים במישרין או בעקיפין לענייני ביטחון. ואולם, הצנזורה אינה עומדת בפרץ במקרים הרבים שכלי התקשורת ממירים את פיה. הדוגמאות של פרשיות יהודה גיל, חאלד משעל ומעצר סוכני המוסד בשווייץ מלמדות כי היא משחקת במגרש שאת גבולותיו קובעים העיתונאים; הם המחליטים אילו ידיעות להעביר לבחינת הצנזור – על-פי הבנתם או על-פי הוראות מנהליהם המקצועיים. הוראות הצנזורה משמשות המלצה בלבד.

בצנזורה העצמית שלהם פועלים העיתונאים כמעט תמיד לפי המבחן שקבע השופט אהרון ברק בבג"ץ 680/88 (שניצר ו"העיר" נגד שר הביטחון): לצנזורה מותר לפסול חומר לפרסום "אך ורק כשיש בו קרבה ודאית לפגיעה ממשית בבטחון המדינה".

גם הצנזורה העצמית שנוקטים העיתונאים מאבדת את יכולתה לחסום פרסום מידע – רגיש ככל שיהיה. בעידן הכפר הגלובלי אין דרך למנוע פרסום אם מישהו נחוש לפרסמו. לאחר המקרה של ריצ'רד טומלינסון, סוכן ה-MI6 לשעבר, שחשף באתרי האינטרנט שמות של 117 סוכנים (שניים מהם בתל-אביב), והוסיף מידע מסווג על דרכי הפעולה של "המוסד" הבריטי, רשמו לפניהן סוכנויות הביון בעולם לקח חשוב: המלחמה שניהלו שלטונות בריטניה נגד פרסום המידע באינטרנט, כולל מאבקים בבתי-משפט, העניקה תוקף וחותם של אמינות למידע, שהתפרסם ממילא. שכרם של מאבקים נגד פרסום מידע בסייבר-ספייס יוצא אפוא בהפסדם. אין זה מפליא כי בעת האחרונה איסוף מודיעין גלוי מתמקד באינטרנט.

באתר האינטרנט של פרופ' אבנר כהן מאוניברסיטת וושינגטון חשופים סודות הגרעין של ישראל. באתר אחר מתוארים מעלליהן של אחדות מיחידות העילית של צה"ל – גם כאלו שהצנזורה אוסרת לנקוב בשמן. באתר של אוניברסיטת ביר-זית יש מידע מעודכן על מעצרים של השב"כ בגדה.

יש, כמובן, הבדל בין הפרסומים בכלי התקשורת למידע הזורם ברשת האינטרנט: לעיתונות הכתובה והאלקטרונית מייחסים יותר אמינות. בשם אמינות זו העיתונאים חייבים להיאבק בצנזורה, שכן ההיענות לה מביאה לדיווחים לא אמינים. לפיכך, כשהכתבים הצבאיים מנועים מלשדר את מה שהם יודעים, הם לפעמים רומזים. למשל: כשאסור לדווח על נפגעים בלבנון, הם מדווחים על "חילופי אש כבדים" ואינם מוסיפים את השורה המרגיעה "אין נפגעים לכוחותינו". במהדורות החדשות בטלוויזיה מדווח הכתב מגבול הצפון בסבר פנים חמור, ועיניו משגרות רמזים על דברים שפיו מנוע מלומר. צרכני התקשורת המתוחכמים (שמספרם הולך וגדל) ממהרים לעבור ל-CNN ולמקורות מידע זרים אחרים כדי לשמוע את האמת.

בפיגוע שהיה ב-14 בינואר 1999 ליד ההתנחלות עתניאל שבהר חברון נהרג, בקרב יריות, לוחם יחידת המסתערבים של משמר-הגבול רב-סמל יהושע גבריאל ז"ל. בשעות הראשונות התירה הצנזורה לשדר כי "אזרח ישראלי נהרג". ידיעה לא מדויקת זו, ששודרה עד להסרת הגבלות הצנזורה, פגעה באמינות הדיווח. העיתונאים הישראלים מפירים את ההבנות עם דובר צה"ל והצנזורה לגבי דיווחים על פצועים וחללים, אך ראוי שצה"ל ישכלל את נוהלי ההודעות למשפחות ויזרז את פרסום המידע, שבעידן הטלפון הסלולרי נפוץ ממילא בדרכים עוקפות.

לאחרונה פירסמה כרמלה מנשה כי אגף התכנון בצה"ל מציע לאזרח את הצנזורה הצבאית. במהלך השינוי אולי יתבהר ביתר שאת כי דברים שרואים משם רואים גם מכאן; העיתונאים הישראלים, ובמיוחד הכתבים המסקרים את מערכת הביטחון, אינם אדישים לאינטרסים הבטחוניים של המדינה.

הצנזורה העצמית של העיתונאים אינה נעדרת פניות, אך היא מקיימת את זכות הציבור לדעת; לעומתה הצנזורה הצבאית אינה נרתעת מפסילת ידיעות שהסיכון הבטחוני בהן מפוקפק ביותר, כפי שמציין משה נגבי בספרו "חופש העיתונות", בלוויית דוגמאות ממלחמת השחרור ועד קו 300. בפרשה זו הופעלה הצנזורה, לדבריו, תחילה כדי להסתיר רצח של מחבלים, ואחר-כך כדי למנוע דיווח על החקירה. מאז ועד היום החלטות שנויות במחלוקת רבות נוספות של הצנזורה. לעתים אף ניתן להצביע על איפה ואיפה בשיקוליה: בתקרית ירי על כוחותינו בדרום לבנון, שבה נהרג לוחם גולני אוהד זך ז"ל, פורסמו, כעבור זמן קצר, פרטי האירוע, וגם שמו של מפקד המחלקה שצה"ל הפנה כלפיו את חצי האשמה והאחריות. יומיים קודם לכן הפציץ טייס קרב של חיל-האוויר בשוגג בית בדרום לבנון, ובו אם וששת ילדיה; שמו של הטייס אסור לפרסום.

שיקולי הצנזורה אינם מתפרסמים. ההנמקה-לכאורה למניעת פרסום היא תמיד אותה "קרבה ודאית לפגיעה ממשית בבטחון המדינה". ואולם, העובדה שכתבים עוברים עבירות צנזורה כמעט באין מפריע מעידה על שביעות רצון ביחידת הצנזורה מן המידה הצנועה של הציות להוראותיה. בעידן של שקיפות גוברת, גם היענות חלקית להן נתפסת כהישג. הצנזורה הצבאית תמשיך לפעול כל עוד תימשך ההיענות הזו. סוף עידן הצנזורה מתקרב; תוחלת חייה תלויה בעיקר בתקשורת.

גיא קוטב הוא כתב השטחים של קול-ישראל

גיליון 22, ספטמבר 1999