אתמול הושבע דונלד טראמפ לנשיא ארצות-הברית, ואחד הדברים הראשונים שבישר לאומה היה כוונתו לבטל את הרגולציות הסביבתיות שלדעתו הרסו את כלכלת ארצות-הברית, השמידו מאות אלפי מקומות עבודה ודלדלו את תעשייתה המפוארת. כמה ימים לפני כן פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שכותרתו היא, לא פחות ולא יותר, "לא צריך להיסחף עם השמירה על איכות הסביבה".

הכותבת, ד"ר מיקי הרן, מוצגת כראש מינהלת התוכן של כנס סביבה 2050, ראש תחום איכות הסביבה בקריה האקדמית אונו ודירקטורית בכי"ל (כימיקלים לישראל). לכאורה, תארים מנוגדים: מנהלת כנס סביבתי ואשת אקדמיה סביבתית מחד, ובכירה בגוף מזהם מאידך. אבל הטור של הרן, לשעבר המנכ"לית של המשרד לאיכות הסביבה, יכול היה להיכתב על-ידי גדולי המתנגדים לרגולציה סביבתית.

הרן כותבת בשוויון נפש על המינוי שהציג טראמפ לתפקיד ראש הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית, מתנגד ידוע למאבק נגד הזיהום הסביבתי ומי שיפעל לחיסול הרגולציות הסביבתיות שהושגו בעמל רב במשך שנים של הבניית תודעה ציבורית.

המתנגדים לשמירה על הסביבה נוקטים בין השאר בטקטיקה של הפחדה ומנפנפים במחיר הכלכלי שהיא תובעת. המגבלות הסביבתיות, הם טוענים, והרן מהדהדת זאת בטורה, פוגעות בתעסוקה ובעבודה. כאילו מיקור החוץ אינו תוצאה של הגלובליזציה והנגישות שהיא איפשרה לכוח עבודה זול ונטול תנאים בארצות מתפתחות. כך אנשי עסקים כמו טראמפ, שהונם הושג במידה רבה באמצעות תעשיות מזהמות או ניצול עובדים זולים (בארצות-הברית או מחוץ לה), הפכו לפתע לאבירי מעמד הצווארון הכחול ומגיניו.

בישראל לא פשוט לחנך את הציבור, ולבטח את הפוליטיקאים, לחשוב במושגים של קיימות וסביבה. יש מספיק ממה לפחד במדינה קטנה מוקפת אויבים, החיה בין מלחמה למלחמה, שנבחריה עדיין מנהלים את התודעה הציבורית במונחי אושוויץ ו"הערבים נוהרים". העובדה שהסכנה נמצאת מעבר לפינת הרחוב, לפעמים בתוך הבית ממש, אינה מחלחלת.

הרן, שבתוקף תאריה ומעמדה בנושאים סביבתיים היתה צריכה להיות הראשונה שתתמוך בקידום רגולציות סביבתיות, ועל אחת כמה וכמה בבמדינה שטרם אימצה את קצה קצהו של הנושא, מביעה למעשה את התקווה שישראל תשאב השראה מחזונו האנטי-סביבתי של טראמפ.

כמו טראמפ, כך גם הרן כורכת את השאיפה לקיימות ושמירת הסביבה עם אובדן של פרנסה ותעסוקה, איום משונה כשהוא נשמע ב"סטארט-אפ ניישן". הרן כנראה שואפת למציאות התואמת את כובעה כדירקטורית בכי"ל, תעשיית דשנים שכמעט כל תוצרתה מיועד לייצוא אבל 100% מהזיהום שהיא גורמת נשאר במדינת ישראל – חלק עצום ומסוכן ממנו במפרץ חיפה, המאכלס גם את מיכל האמוניה, שמשמש גם הוא בחלקו הגדול את כי"ל.

מאות אלפי אנשים נמצאים בסכנה מהמיכל שעלול לדלוף או להיפגע מטיל, ושואפים את האוויר המזוהם של התעשיות במפרץ, אבל דמויות כמו הרן מעדיפות להפחיד אותם שלא תהיה להם עבודה.