לפתוח עיתון יומי כל בוקר ולקבל במנות גדולות את צרורות היום האחרון, זו אף פעם לא יכולה להיות פעילות משעממת. כל יום כותרת גדולה אחרת באותיות נחרצות מכסה את דפי השער וכל יום מצטרפת לכותרת תמונה דרמטית אחת לפחות. אי–אפשר להגיד שהעיתונים מרשים לנו ליהנות משגרה גם מי שמייחל לה, לא יקבל אותה מהעיתונים הגדולים.

העיתונות הכתובה, שהוסיפה לעצמה קצת צבע ללחיים, מנסה עם השנים לתפוס נתח גם מהעיתונות המצולמת. כיום, אי–אפשר לעבור על דפי השער מבלי להיתקל בצילומים הגדולים שמעטרים את סיפורי היום ומבלי לשאול למה דווקא תמונה בגודל שכזה, האם התמונה רלבנטית לידיעה והאם הגודל כן קובע? דפי שער שלמים הפכו את עורם וצבעם, הכותרות גדלו וקיבלו רקע אדום ובין השורות שהידלדלו לאטן החלו תופסים את השטח מיני פוסטרים של אובייקטים דרמטיים שרובם אינם הכרחיים להשלמת הסיפור הכתוב או הבהרתו.

העיתונות הוויזואלית דחקה את כוחה של המלה הכתובה וחשיבות הידיעה, ופינתה מקום לצילומים בולטים של גופות מחבלים מכוסות בסדין לבן או של אישיות חשובה, מי יותר מי פחות, מדברת בטלפון נייד לעיני המצלמות.

המגמה ניכרת לא רק בעמוד הפותח אלא גם בעמודים פנימיים עם ידיעות חשובות פחות. דוגמה מובהקת לכך היא הכתבה "ואז שרי פרצה בבכי" שפורסמה ביום רביעי, 31.3 ב"ידיעות אחרונות". אנשי "ידיעות" החליטו, כנראה, שמאוד חשוב שקוראי העיתון יקבלו את הגב’ שרי אריסון במנות גדולות ולפרטי פרטים. בכתבה נחשפת אריסון בכל רמ"ח נמשיה וקמטיה, וסיפורה נגול שוב על שני דפי אמצע צבעוניים וערוכים למשעי. אין קשר בין חשיבות הכתבה או הגילוי החדשותי לבין פריסתה בעיתון, שלא לדבר על המניעים המפוקפקים לגודלה של התמונה.

התופעה הזו, החוזרת על עצמה מדי יום, מוציאה מפרופורציות את הידיעות שמקבלות נפח ויזואלי גדול וגורמת לקורא להתבלבל בעדיפויות שעל סדר–היום. "חוק המינונים", שקיים בכל תחום בחיים, תקף גם בעיתונות: הכל עניין של מינון ואיזון. אומרים שתמונה שווה אלף מלים, נראה שבין שני העיתונים היומיים הגדולים תמונה שווה אפילו קצת יותר. מסכן כבוד הנשיא, בגיליון הקרוב שיוצא לכבוד חג העצמאות עלול הפוסטר שלו לא להיות הפוסטר הכי גדול.

שרון לוי–מיכאלוביץ’ היא תסריטאית וקופירייטרית

גיליון 50, מאי 2004