התחקיר שערכה אילנה דיין על לשכת ראש הממשלה יקבל כנראה ובצדק את הכינוי "תחקיר התגובה", שהרי כמעט כל שנכתב, דובר וצויץ לאחר התחקיר הוא בהקשר לתגובה של ראש הממשלה, ומעט מאד אם בכלל על התחקיר עצמו. אין גם ספק כי תגובת ראש הממשלה מעידה עליו לא פחות (ואולי אפילו יותר) מאשר התחקיר עצמו, אשר בינינו לבין עצמנו כלל לא מעט פריטי מידע שכבר פורסמו בשנים האחרונות.

אולם תחקיר התגובה, ביחד עם הראיון של אילנה דיין למוסף "הארץ" (רוית הכט) ביום שישי, ועם ניב רסקין בגלי-צה"ל בבוקר שלמחרת התחקיר, מלמד משהו גם על אילנה דיין עצמה, ובאמצעותה על התקשורת בישראל, וראוי לעסוק גם בכך.

להבנתו של כותב שורות אלו, שתי תכונות חשובות (שבוודאי אינן היחידות) נדרשות ממי שמבקש לשמש כעיתונאי – כלומר להביא מידע בעל חשיבות לציבור ולפרש אותו: היכולת להתבונן במציאות מבחוץ ולהרגיש (אולי אף יותר מלהרגיש) אמפתיה לעוולות, והיכולת להבין את המשמעות הכוללת הנרחבת של דברים, אולי אפילו לייצר אותה מאוסף הפרטים של המציאות.

ממה שלמדנו על אילנה דיין מתחקיר התגובה והראיונות שלעיל קשה לומר שאלו התכונות הבולטות בעבודתה העיתונאית. ואף שיש לה בוודאי שלל תכונות חיוביות אחרות, אפשר אפילו לומר בזהירות כי היא לוקה בסוג של נרקיסיזם, והדבר כמובן מחייב הסבר.

נתחיל מהראיון אצל רוית הכט ב"הארץ". דיין מודה (בגילוי לב ראוי להערכה) כי רק לאחר שפסיכולוגית הפנתה את תשומת לבה לכך הבינה כי הייסורים שעברה (לגרסתה) בעשר שנות המאבק המשפטי שבאו בעקבות התחקיר של סרן ר' הם הדבר השולי בסיפור לעומת הטרגדיה של הילדה שטעתה בדרך ונורתה על-ידי חיילי צה"ל במוצב.

ואני שואל שאלה פשוטה: האם את, שעוסקת עשר שנים במאבק משפטי על סיפור נורא של ילדה שנורתה ונהרגה בטעות כי שגתה בדרך, זקוקה לפסיכולוג שיגיד לך כי הפסד במשפט (אשר עלותו אינו נופלת עלייך אלא על המעביד) הוא דבר של מה בכך לעומת הטרגדיה האמיתית? וזה עוד על קצה המזלג. נכתב כאן ובצדק: והיכן האמפתיה לכל אותם מאות (אם לא יותר) שנהרגו בשגגה (או שלא) בשטחים הכבושים? מתי את כעורכת תוכנית התחקירים הנפוצה ביותר בישראל הקדשת לכך יותר מאותה תוכנית?

נעבור הלאה. אין ספק כי מבחינה דרמטית הקראת תגובת ראש הממשלה במשך כ-6 דקות היתה (בעיני הדיוט בתחום) החלטת בימוי מעולה. ביחד עם כך הושג אפקט נוסף – שאיני יודע אם היה מכוון – בהפיכת הסיפור כולו לעניין אישי. אתה, ראש הממשלה – אומרת כביכול דיין – מאשים אותי, אילנה דיין, בהאשמות מופרכות ושקריות (והן אכן שקריות ומופרכות לכל בר דעת) במקום למסור תגובה עניינית לטענות שעלו בתחקיר, והנה אני אישית עומדת ומקריאה את תגובתך המופרכת.

ואם היה עוד ספק כי מדובר בעניין אישי בין אילנה דיין לראש הממשלה, בא הראיון עם ניב רסקין וסגר את הסיפור. בראיון ההוא אמרה דיין לרסקין, ודרכו לראש הממשלה, משהו מעין זה: "תקשיב אדוני ראש הממשלה, אני לא האויבת שלך. אני לא אחמדינג'אד. אתה ראש הממשלה שלי". וכאן יש לשאול את השאלה הבאה: האם האלמנט המרכזי בעצם התגובה ובתוכנה (ושוב נגיד, המופרך) של ראש הממשלה הוא אכן העניין האישי? הרצון שלו להתנכל לאילנה דיין, לאיים עליה ולהפחיד אותה כי העזה לעשות עליו תחקיר? אני טוען בתוקף שלא.

ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו עם השרה מירי רגב במליאת הכנסת. 8.2.16 (צילום: יונתן זינדל)

תגובת ראש הממשלה היתה בלתי רציונלית בעליל ביחס לתחקיר עצמו, שמידע כמו זה שנכלל בו מפרסם – למשל – בן כספית פרסם וחזור עד כדי שעמום מזה כמה שנים. בהמשך לתגובתו המצחיקה של רביב דרוקר, שלפיה אילנה דיין הצטרפה כעת לתא הכלא של השמאל הקיצוני שבו הוא וכספית מחליפים בינם לבין עצמם מקומות שינה במיטה הדו-קומתית – לא ראיתי שדבר הפריע לכספית ולדרוקר לכתוב, לשדר ולפרסם כל מה שרצו על ראש הממשלה וסביבתו. אפילו לא שמענו על כאבי גב בגלל המיטה הקומתית.

במלים אחרות, התגובה של ראש הממשלה בכלל לא כוונה לאוזניים של שלושת החברים (שניים ותיקים ואחת חדשה) בתא כלא מטאפורי זה.

התגובה של ראש הממשלה באה, והיתה מיועדת ואמורה לשרת את הרצון שלו לרדות ולהפחיד כל עיתונאי שינסה למתוח מכאן והלאה ביקורת עליו ועל סביבתו. כמו שפלטה (כרגיל בלי משים) מירי רגב, מדובר בשינוי של כללי המשחק. רוצה לומר, כעת אנחנו נתקוף אישית את מי שיבקר אותנו.

וזהו הדבר החמור באירוע התגובה (הבזויה בהחלט) של ראש הממשלה: לא ההתקפה האישית על אילנה דיין, אלא הניסיון הבוטה, חסר המעצורים, לגרום לכל עיתונאי עתידי, במיוחד כאלו שאינם בעלי שם, מעמד ומקום עבודה קבוע ומובטח כאילנה דיין, לחשוש מפני כל תחקיר וכל ביקורת על ראש הממשלה.

זו לטעמי המשמעות האמיתית של האירוע (אם לא הפיגוע) התקשורתי הנקרא בשם "תגובת ראש הממשלה". אם אילנה דיין היתה מבינה זאת, ואני חושש שאינה מבינה, הראיון שלה עם ניב רסקין לאחר האירוע היה אמור להיות אחר לגמרי. היא לא היתה אמורה לדבר בכלל על עצמה ועל השאלה אם היא אויבת או לא של ראש הממשלה. היא היתה אמורה לדבר על היכולת לקיים מכאן והלאה ועל-ידי כל עיתונאי קטן כגדול עיתונות חופשית שמבקרת את השלטון בלא מורא מפני "ציד מכשפות". היא היתה אמורה לומר מה היא מציעה ומה היא מייעצת לעיתונאים אחרים, במיוחד כאלו שנאבקים היום על מקום עבודתם. אבל על זה אילנה דיין לא דיברה, וכנראה לא במקרה.

אומרים על התקשורת שהיא עסוקה יותר מדי בעצמה. אילנה דיין הוכיחה לנו, לצערי, שהיא לא רק עסוקה בעצמה, אלא שהעצמי של התקשורת במקרה שלה הוא אילנה דיין והיא בלבד. הנושא אינו אמור להיות אילנה דיין, הנושא הוא חופש העיתונות. אילנה דיין יכולה היתה לשאת את המשא הזה בלי להדגיש את מי שנושא אותו, אלא רק את המטען עצמו. במבחן הזה, בעיני, היא נכשלה.