נשארים על הגלגל

האם אהוד ברק הוא איש ציבור שתרם למדינת ישראל והיטיב את מצבה, או איש ציבור כושל שהזיק למדינת ישראל ולאזרחיה? על השאלה הזו כבר נכתבו ספרים, אם כי את אלו שענו עליה את התשובה הראשונה כתבו כנראה מי שקיבלו כסף מאנשי ברק. כך או כך, אפשר לקבוע בוודאות שמדובר בדמות שנויה במחלוקת, שרשומים על שמה כשלונות ואסונות ציבוריים, פוליטיים ומדיניים קולוסאליים. ובכל זאת, העיתונות הישראלית, בדגש על הפרשנים הפוליטיים, שניצבים מסיבות היסטוריות שאבד עליהן הכלח בראש שרשרת המזון העיתונאית, ממשיכה להתנהג ככדור צמר שמתגלגל שוב ושוב אל גרונם של אותם שלושה-ארבעה חתולים רק כדי להיות מוקאת שוב אל הסלון של כולנו.

"ברק: נתניהו מתעתע באזרחי ישראל", נכתב בכותרת מעל לכותרת הראשית בשער "ידיעות אחרונות". "הסכם הסיוע עם ארה"ב הפך לקרב בין ברק לנתניהו", נכתב בכותרת המשנה, "'ישראל היתה יכולה לקבל הרבה יותר לולא נתניהו נהג בחוסר אחריות מול אובמה. הוא מציג את הסכום כהישג, אבל בגלל האינפלציה הוא שווה פחות'. בסביבת רה"מ הגיבו: עוד ניסיון פתטי של ברק לשוב לפוליטיקה", נכתב בכותרת המשנה.

הפוליטיקאי בדימוס אהוד ברק באירוע קידום מכירות לאפליקציה, 16.3.16 (צילום: פלאש90)

הפוליטיקאי בדימוס אהוד ברק באירוע קידום מכירות לאפליקציה, 16.3.16 (צילום: פלאש 90)

הפוליטיקאי בדימוס גדעון סער קובע מזוזה, גוש עציון, 13.9.16 (צילום: גרשון אלינסון)

הפוליטיקאי בדימוס גדעון סער קובע מזוזה, גוש-עציון, 13.9.16 (צילום: גרשון אלינסון)

ב"ישראל היום" הדיווח הוא כמובן על תגובת נתניהו ולא על דברי ברק, בנוהל הרגיל של עיסוק בהתרחשויות שאינן נוחות למנהיג באמצעות הבלטת תגובתו אליהן. "הליכוד: ברק פתטי, הביקורת שלו מגוחכת", נכתב בכותרת הראשית באותיות ענק. "ישראל תקבל 38 מיליארד דולר – וברק תוקף את רה"מ", סונטת כותרת הגג. תמצית מדבריו של ברק מופיעה רק בכותרת המשנה, ומיד אחריה שוב תגובת "הליכוד". הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת להגנה על נתניהו והתקפה על אויביו, מצטיין כרגיל שכיר העיתונות מתי טוכפלד, המכנה את ברק "שפן". גם ארז לין, האחראי על תרגום דיווחי סוכנויות הידיעות, מרוויח את הצ'ק שלו.

ב"הארץ" כותרת במעלה השער מבשרת כי "ברק תוקף את נתניהו: הוא חתם על הסכם סיוע בטחוני גרוע". כיצד דבריו של ברק, אדם שיש לנו כל הסיבות לחשוב שהוא משקר כדי להשיג אינטרס פרטי, עדיפים על העובדות הבדוקות והניתוח המושכל שיכול לספק (וגם סיפק) פרשן כמו עמוס הראל באותה סוגיה בדיוק? מדוע עורכים בעיתונות הישראלית מכריחים את עצמם להישען על התבטאות של פוליטיקאי בדימוס כדי להתדיין על סוגיה משמעותית כמו הסכם הסיוע האמריקאי? הרי ברור שדיון שניצב על רגל רעועה כזו ייסוג מיד, כמו חניכיים חולות, לשלולית של הוויכוח הפרסונלי, העקיצות הקהות פרי מוחם החד-ממדי של יועצים פוליטיים, הספינים והתככולוגיה הרגילה.

האם הכותרת "ברק: נתניהו מתעתע באזרחי ישראל" לא היתה יכולה להיות "גובה הסכם הסיוע נמוך ממה שנטען – בגלל האינפלציה"? הכותרת הראשונה מזמינה מלחמת בוץ חסרת משמעות, השנייה דיון בעובדות.

"העיקר להישאר על הגלגל" היא העצה הפוליטית של אריק שרון שסימה קדמון מזכירה היום בטורה, והיא כאילו באה מעידן אחר. או אז, לפני שנים מעטות מאוד, הגוורדיה הפוליטית היתה מורכבת מקליקה סגורה של מנהיגים, בדרך כלל בעלי עבר בטחוני, גנרלים לשעבר שהולחמו למושב שלהם על הגלגל והסתובבו איתו מעלה ומטה, בעוד שרוב הציבור נותר לרוב הרחק על קרקע המציאות, מתחת לגלגל.

בתקופה הנוכחית, עם ציבור ישראלי שהופך יותר ויותר מתוחכם ומיודע, ישנן פחות ופחות אפשרויות להיווצרותה של קבוצה כזו, כת של נדבקים לגלגל. היום כבר קשה יותר להדביק הילה של קדושה לנדבקים – האזרחים ספקניים, עצבניים ודורשניים יותר, והטכנולוגיה נותנת להם כוח, שנשאב מהפוליטיקאים ומיועצי התקשורת שלהם. כמובן שישנם גם צדדים שליליים להתפתחות החיובית הזו: הצד האפל של הביקורתיות והספקנות הוא חוסר סבלנות וקוצר רוח. ההימנעות מפיתויי החיפוש אחר "מנהיג" עלולה להתפרץ בגל של פופוליזם, והיחס החשדני לממסד עלול להוביל לאנרכיה. הזמינות הטכנולוגית היא גם לפוליטיקאים, לא רק לציבור.

העיתונות הפוליטית הישראלית היתה יכולה לאמץ את הגל החיובי ולאמץ את שריריה כדי להימנע משובל הקצף הארסי שלו. במקום זה, העיתונות הפוליטית הישראלית ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת: אותה עיתונות מנהיגים ישנה וחלודה. אותה הירתמות לתכך התורן – בגלל אינטרס של בעל הבית, התמסרות למקור או סתם עצלנות. עם ישראל מפסיק לחפש מנהיג ומחפש מנהיגוּת, רק העיתונאים הפוליטיים שלו עדיין שבויים בריאליטי של "דרוש מנהיג".

אוהבים אותך פרס

גם היום ממשיכים העיתונים לעסוק בהרחבה בשמעון פרס (או כפי שהוא מכונה בשידורי הרדיו והטלוויזיה בימים האחרונים, מאז לקה בשבץ, "הנשיא התשיעי"). ויש קונצנזוס: מצבו של פרס ממשיך להיות קשה. וגם: הדבר שרצה אולי יותר מכל היה שכולם יאהבו אותו. "לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו כמה שמעון פרס לאהבת העם", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "הוא גם זכה למה שהיה חשוב לו אפילו יותר מזה – לאהבת הציבור הישראלי. הוא היה כמה לאהבה, אף פעם לא מסופק, כאילו היה בלבו בור שאי-אפשר למלא, רעב שלא ניתן להשביע", כותבת סימה קדמון בהמשך הגיליון.

"ותודה לעם על החיבוק" היא כותרת מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "כל שנותיו ציפה פרס לאהבת הציבור", מסכמת כותרת המשנה. הטור הפותח את המוסף, של דן מרגלית, נפתח במלים "כל שנותיו בחיים הציבוריים ציפה שמעון פרס לאהדת הקהל, לאהבה גורפת". לא קראתי את בן כספית. בואו נתערב שגם הוא כתב כך.

איזה מין אדם זה, שהקו המוסכם באישיותו היה של רצון בלתי נגמר בהכרה? האם זה מי שהייתם בוחרים בו למנהיג ציבור? ואולי לעיתונאים נוח להדגיש דווקא את הקו הזה, מסיבותיהם שלהם? כך או כך, דווקא יוסי ורטר ב"הארץ" מדגיש קו אחר, משלים: "החתירה העיקשת היתה מרכיב מרכזי באופיו. כל העת הוא חתר לכוח, לעוצמה, למשרות. אף תואר לא היה קטן למידותיו. אף פעם לא בשביל עצמו, כפי שהתעקש לטעון, רק למען קידום השלום".

ה-0.6 אחוז

אחת הסיסמאות הקליטות ביותר שנולדו בגל המחאה החברתית העולמית שלאחר המשבר הכלכלי העולמי הגדול, היא "ה-1%". ההנגדה של האחוז האחד מאוכלוסיית ארצות-הברית שנהנה מרוב ההכנסות, מול 99 האחוזים הנותרים, הצליחה ללכוד בדימוי אחד את מחלת האי-שוויון שמכרסמת חברות בעולם כולו. המספר הזה, אחוז אחד חזק ומקושר מול 99 אחוזים חלשים ומפורדים, המחיש במטאפורה בודדת את האבסורד באופן חלוקת המשאבים של האומה העשירה בעולם.

הדיון הציבורי הער ב"הצעת חוק 3 הדירות" – או ליתר דיוק, הקמפיין התקשורתי הבוטה נגדה, הוא הזדמנות מצוינת לחזור למטאפורה הזו. "חוק 3 הדירות" הוא אחד השמות שעיתונאים, וקמפיינרים המזינים אותם, משתמשים בו כדי לכנות את יוזמת החקיקה של משרד האוצר להחזיר את המיסוי על הכנסה מדמי שכירות (למעשה, החוק לא בא למסות בעלי 3 דירות – אלא בעלי 3 דירות ומעלה, אבל "חוק 10 הדירות" מעורר יותר אנטגוניזם כלפי מי שהאוצר מבקש למסות. העיתונות גם לא יוצאת מגדרה להזכיר שברוב ימי המדינה, דמי שכירות היו ממוסים – ולא מהדירה השלישית).

החוק עדיין לא עבר, והמאבק נגדו עדיין נמשך בפרסומים בעיתונות הכללית והכלכלית. אחד הנתונים של משרד האוצר שלא ראיתי שנסתר בידי העיתונאים המכסים את היוזמה הוא מספרם של בעלי הדירות שצפויים להיות מושפעים מהחוק: 50 אלף. מתוך אוכלוסייה של כ-8 מיליון, 50 אלף הם כ-0.6 אחוז. משום מה, כותבי מאמרים בעד הצעת החוק לא משתמשים בנתון הזה כדי לשאול, כיצד זה ש-0.6 אחוז מצליחים להשתמש במגפון הציבורי של העיתונות כאילו היו ה-99.4 אחוז. אולי כי קשה למצוא כותבי מאמרים כאלו.

"בעקבות המס: שכר הדירה מזנק", "ידיעות אחרונות", 19.8.16

"בעקבות המס: שכר הדירה מזנק", "ידיעות אחרונות", 19.8.16

למרות כל ההפחדות של בעלי עניין שהבטיחו ש"יגלגלו את המס על השוכרים" (למעלה, שער "ידיעות אחרונות" מהחודש הקודם), הלמ"ס פירסמה שביולי-אוגוסט (חודשים בהם מחדשים חוזי שכירות) עלו מחירי השכירות ב-0.2% בלבד.

סוגיית גלגול המס חוזרת גם במאמר של ד"ר מיכאל שראל, המקבל היום עמוד שלם ב"גלובס" (אגב, העורכים נותנים לו את הכותרת "ממשיכים עוד יותר מהר בכיוון הלא נכון", עוד סיסמה שטבעו הקבלנים נגד כחלון). "כפי שכל כלכלן יודע, כאשר הממשלה משיתה מסים על צד אחד לעסקה (על הקונה או על המוכר) נוצר שיווי משקל בו שני הצדדים (גם הקונה וגם המוכר) מתחלקים בתשלום המס, בהתאם לגמישות ההיצע והביקוש. זאת, בלי קשר להחלטה הפורמלית של הממשלה על  מי להטיל את המס – על הקונה או על המוכר. תוצאה נוספת היא שהכמות של המוצר הנסחרת בין הקונה והמוכר תקטן כתוצאה מהמס", כותב שראל.

"במקרה הנוכחי, השתת מסים על מחזיקי דירות מרובות (המשמשות כמעט תמיד  להשכרה) תקטין את התמורה של המשכירים, תגדיל את שכר הדירה שמשלמים השוכרים ותצמצם את היקף שוק השכירות. משקי בית רבים, כולל זוגות צעירים וסטודנטים, יתקשו למצוא דירת מגורים בשוק השכירות המצטמק וייאלצו, בניגוד להעדפתם האישית, לרכוש דירה, במינוף חוב משמעותי. או, לחלופין, ייאלצו להמשיך לגור עם ההורים".

אסף צימרינג כבר כתב כאן על "הטעיית גלגול המס", וגם שראל חוטא בה – גם אם בזהירות יתרה וגם אם הוא נותר נאמן לאמונותיו הכלכליות הידועות. נכון ש"שיווי המשקל" יגרום לכך שהמס יתחלק בין המשכירים והשוכרים, אבל מה תהיה החלוקה? "גמישות ההיצע והביקוש" ששראל כותב עליה תוביל למסקנה הסבירה שהמס ברובו המכריע, אולי כולו, ייפול על המשכירים. "גמישות ההיצע" היא אחרי הכל התשובה לשאלה "כמה בעלי דירות יפסיקו להשכיר את הדירה כאשר התמורה שהם מקבלים תרד?". כפי שצימרינג כתב, סביר להניח שמדובר במספר קטן מאוד. עבור הרוב המכריע של המשכירים, אם כבר יש לך דירה ריקה – למה שלא תשכיר אותה?

"גמישות הביקוש" היא התשובה לשאלה כמה שוכרים יפסיקו לשכור כשהמחירים עולים ו"יעברו לגור עם ההורים", כפי שכותב שראל. אם גמישות הביקוש גדולה משמעותית מגמישות ההיצע, הנחה סבירה למדי, הדבר יגרום לכך שרוב גדול של המס, אולי כולו, ייפול על המשכירים. טכנית, גם התחלקות של אחוז אחד מס שיגולגל על השוכרים ו-99 אחוז שיגולגלו על המשכירים יאפשרו פרסום כותרת על "הגדלת דמי השכירות", אבל ברור שמדובר במלים ריקות. בניגוד לדירות, שימשיכו להתמלא גם אם כחלון יצליח להחזיר את המס שבוטל בשנות התשעים.

חיסון נגד ביקורתיות

"רופאים: להקדים החיסון לשפעת", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "את החיסון מומלץ לקבל עד נובמבר כי לגוף לוקח מספר שבועות לפתח נוגדנים. השנה, בשל החגים, כמעט ולא ניתן יהיה להתחסן באוקטובר. לכן ממהרים בקופות החולים לקרוא לאזרחים, ובעיקר ילדים וקשישים, להתחסן כבר כעת", מוסרת כותרת המשנה המפנה לידיעה של כתבת הבריאות הוותיקה שרית רוזנבלום.

הכותרת הזו היא כנראה שירות קבוע ש"ידיעות אחרונות" וכתבי הבריאות שלו מעניקים למשרד הבריאות ולקופות החולים (לפני שנתיים הכותרת הראשית פורסמה באוקטובר והיתה "התחזית: גל שפעת קשה"), אם כי במקרה הזה נראה שהאינטרס של "ידיעות אחרונות" בהבלטת הידיעה (לתת אתנן למקור עיתונאי, לפרגן לגוף מפרסם, מי יודע) והאינטרס של המקור (הממסד הבריאותי מעוניין בהעלאת אחוזי המתחסנים) עולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי (שפעת גורמת לאובדן גדול של ימי עבודה, למקרי אשפוז רבים וכנראה גם ללא מעט מקרי מוות, וחיסון הוא דרך אפקטיבית וזולה להפחית את חומרת התופעה).

לכאורה, מצב של win-win, אלא שעם זאת, חשוב לזכור כי לצד ההיבט הרפואי, להתנהלות של הממסד הבריאותי יש גם היבטים כלכליים. בנוסף, את הממסד הבריאותי מנהלים אנשים בשר ודם, ולהם שיקולים אישיים כגון שיקולי תדמית וקריירה. מטבע הדברים, השיקולים הרפואיים, הכלכליים והאישיים עלולים להגיע לפעמים להתנגשות. כשעיתון מתמסר למקור, גם אם הוא מקור טוב וחשוב כמו הממסד, הוא מאבד את היכולת להצביע על מקום ההתנגשות.

כך למשל לממסד הבריאותי חשוב שהציבור יקדים להתחסן משום שבאוקטובר נדחסים ימי חג בהם אי-אפשר יהיה להתחסן, אך גם משום שכך קל לו יותר לווסת את הזמנת החיסונים ולא להגיע למצב הרווח של עודף חיסונים (כלומר בזבוז כספי גדול) או של חוסר בחיסונים (מבוכה ציבורית גדולה). מצד שני, כפי שנכתב בעומק הידיעה עצמה ב"ידיעות אחרונות", האפקטיביות של חיסון מוקדם פחותה מזו של חיסון מאוחר יותר, משום שהוא עלול לפוג לפני תום תקופת השפעת. ההעדפה הברורה של "ידיעות אחרונות" את השיקול הראשון ולא את השיקול השני אולי אינה פוגעת במקרה הזה באף אחד – ובכל זאת מעניין להבחין בה.

שחיתות

גידי וייץ ו"הארץ" ממשיכים לא להרפות מחקירות ראש הממשלה, ומעניקים פתחון פה גם השבוע לגורמים המשטרתיים החשים שהיועץ המשפטי לממשלה מקשה עליהם לרדת לעומק החשדות נגד נתניהו. "היועצת של נתניהו על החשד למרמה: 'ביבי היה היסטרי וביקש שאחזיר כסף'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, "שכרה של היועצת שולם על-ידי עמותה אמריקאית. בהקלטה היא מעידה: 'הייתי בחו"ל, קיבלתי מעטפה'".

"לפי החשד", כותב וייץ, היועצת אודליה כרמון, "שהועסקה על-ידי נתניהו, קיבלה את שכרה מעמותה אמריקאית בראשות ארי הרו, לימים ראש הסגל במשרד ראש הממשלה. [...] פרשת העסקת כרמון על-ידי נתניהו התגלתה תוך כדי ניסיון של המשטרה לגבש ראיות לכך שעמותה אמריקאית בשם ידידי הליכוד בארה"ב – שהרו היה המנכ"ל שלה בשנים הרלבנטיות — שימשה צינור למימון צרכים אישיים של ראש הממשלה. המשטרה גילתה במהלך הבדיקה כי העמותה מימנה כרטיסי טיסה לשרה נתניהו והעסיקה את כרמון באופן שנחשד כפיקטיבי: היא לא עבדה עבור העמותה האמריקאית, שעיקר עיסוקה הוא חינוך ושתורמיה נהנים מפטור ממס, אלא עבור יו"ר האופוזיציה נתניהו.

"פרשה זו הציתה בשבועות האחרונים מחלוקת במערכת אכיפת החוק. בעוד בכירים במשטרה ובפרקליטות סברו כי יש מקום להעמיק בבדיקת נסיבות העסקתה של כרמון, בשל החשד שנתניהו עשה מעשי מרמה, החליט היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לעצור את הבדיקה. מנדלבליט סבר כי אין סיכוי שבסיום הבדיקה יתגבשו ראיות נגד נתניהו לעבירה מסוג פשע, שטווח ההתיישנות שלה הוא עשר שנים".

הידיעה של וייץ בנויה סביב הקלטה של כרמון. שני ציטוטים של כרמון שתוכלו לקחת איתכם אל סוף השבוע: "אצל אולמרט אין דין ואין דיין. לביבי יש אלוהים. אבל אין גבול לחזירות". על העבודה עם בני הזוג נתניהו: "זה כמו רולטה רוסית. אף אחד לא יוצא חי".

תיקון עולם

הראיון הקבוע שסגן עורך "דה-מרקר" רותם שטרקמן מנהל עם דמויות משתנות, ויחד עם כתב העיתון הרלבנטי, בפתח המוסף השבועי, הוא פעמים רבות הראיון המוצלח ביותר שתוכלו למצוא בכל גליונות העיתונים בסוף שבוע נתון. הפעם, בראיון שערך שטרקמן יחד עם יסמין גואטה עם פיני רובין, הרני רהב של תכנוני המס, נדמה שמדובר בהחמצה. במקום להקשות על רובין בעובדות ונתונים, או לחלופין בתיאוריות וניתוחים, מטיחים בו המראיינים טענות מוסריות כלליות המנוסחות באופן כמעט ילדותי.

כך למשל הם שואלים אותו אם כשהוא מביט מחלון הקומה ה-12 אל רחוב רוטשילד "לא עולה בך המחשבה שמשהו כאן דפוק". או "אנחנו מעלים את השאלה שאולי העולם הזה לא בנוי נכון". או "זה נראה לך הגיוני שליצחק תשובה, שהוא לקוח שלך, יהיו מיליארדים בבנק, ולאחרים לא יהיה כלום?". נדמה שמראיינים מתוחכמים יותר היו יכולים להציף את בעיית האי-שוויון באופן שלא יאפשר לרובין להגיב באופן השחוק ביותר ("אני לא קומוניסט ולא סוציאליסט"). הרי אי-השוויון, כלכלת המחוברים, שבי רגולטורי וסוגיות דומות הן באופן ברור ומוסכם בעיות חמורות של הכלכלה הקפיטליסטית.

עו"ד פנחס (פיני) רובין (צילום: מרסלו וישניה)

עו"ד פנחס (פיני) רובין (צילום: מרסלו וישניה)

בהמשך הראיון נעשה מחודד יותר, במיוחד כשמקשים על רובין בסוגיית האשראי הבנקאי, שהבנקים מעניקים בנדיבות לחברי מועדון הטייקונים (פישמן הוא הדוגמה האולטימיטיבית) ונראה שלא ממהרים לגבות אותו ולא מתרגשים כשהמיליארדים נמחקים ומתאדים להם. רובין לא נבהל מהמתקפה ועונה כי "הבנק גבה מאות מיליונים" ו"עיבה בטחונות". דווקא כאן אנשי "דה-מרקר" כושלים ולא מקשים על המרואיין שלהם.

האמת היא, כפי שכתב כאן בעבר אלעד מן על הראיון של אילנה דיין עם מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח, שאסור להסתכל על סוגיית החובות בפריזמה הצרה שרובין בורח אליה. לרובין נוח לדבר על החוב רק מהרגע שנוצר ויש בעיה לגבות אותו, אבל הכתבים היו צריכים לדון בשאלה איך נוצר החוב ומה עושים כדי שחובות מסוגו לא ייווצרו בפעם הבאה.

המסר שהבנק צריך לשדר באופן הפעולה שלו הוא לא רק כיצד גובים חוב מסוים מבעל חוב מסוים, אלא כיצד דואגים לכך שאשראי ניתן ומתומחר באופן מיטבי. רובין לא נשאל על סוגיית החשיפה ללווה יחיד או לביטחון מתחום יחיד (מניות "ידיעות אחרונות"), וכשהוא מעיר ש"ידיעות אחרונות" היה בזמנו נכס הראוי לשמש כביטחון, המראיינים לא מקשים עליו כי הירידה בשווי של "ידיעות אחרונות" לא היתה הפתעה של יום, חודש או שנה, אלא תהליך שנמשך על פני עשורים וזכה לחשיפה ודיון ציבוריים ערים בארץ ובעולם.

הנה כך כתב מן על דיין-רוסק, והדברים נכונים גם לשטרקמן-רובין:

"טובת הבנק – וכאן ההחמצה של המראיינת והמסר המטעה בתשובתה של מנכ"לית לאומי – אינה נמדדת בשאלת גבייה נקודתית של 150 מיליון שקל מתוך חוב גדול פי כמה, שרובו לא נגבה (גם אם הוא נטול בטחונות וכו'). השיקול הנוגע לטובתו הרחבה של הבנק מורכב גם מהיבטים של ניהול סיכונים רוחבי ועתידי, ולא רק נקודתי וקצר מועד. כשהשיקול הגדול והמורכב אינו נשקל – יש כאן לכאורה הפרה של חובת זהירות מצד נושא המשרה כלפי הבנק, ובכך יש גם פגיעה בבעלי מניותיו (ובציבור הרחב בעקיפין). אם יש בתמונת השיקולים גם אינטרסים זרים – אנחנו כבר עוסקים בחשש להפרתה של חובת האמונים.

"השיקול המלא שרוסק-עמינח היתה צריכה לשקול בהקשר זה היה צריך להביא בחשבון גם את העובדה שהלווה הוא שחקן חוזר שאולי כבר מחלו לו בעבר על חובות והעמידו לרשותו אשראי חדש, ככל הנראה בתמחור לא נכון ובלי בטחונות מתאימים, בהתחשב בהיסטוריה העסקית שלו. זאת גם בשים לב לעובדה שייתכן מאוד שגם בעתיד ייערכו עסקאות העמדת אשראי מול אותו לקוח.

"שיקול הדעת הכולל צריך להביא בחשבון את האפקט הרוחבי שיש להחלטה שלא למחול על רוב החוב ולנקוט פעולות למיצוי הגבייה גם מול לווים גדולים ובעייתיים אחרים. הוא צריך להתייחס לשאלה אם הבנק יצא נשכר ממהלך שבו כתוצאה מוויתור על הסדר ועמידה על תשלום החוב, לווים אחרים ייקחו פחות סיכונים בעתיד, וכך ניתקל בפחות חובות בעייתיים והסדרים, וודאות ההחזר תגדל.

"עוד צריך להביא במסגרת שיקול הדעת הנכון והמקיף את ההשלכות על לווים אחרים ומגזרים אחרים שמולם עובד הבנק ועל עניינים כמו סבסוד צולב של עלות האשראי האבוד על-ידי ציבורים אחרים, שהאשראי שלהם יתייקר כתוצאה מכך. כל אלה יכולים להביא לפגיעה בעסקי הבנק, שתעלה על התועלת שמגולמת בכסף שמשולם בהסדר (גם מעבר למחיקת החוב). אחרון חביב בשורת השיקולים האלה צריך להיות האפקט הכולל שיש למחילת חוב כזו על הקשר העסקי שיש לבנק עם ציבור לקוחותיו המגוון והפגיעה במישור התדמיתי, שגם הוא חלק אינטגרלי בבחינת טובת הבנק".

חצי אמת גרוע משקר, והאפשרות שניתנת לרובין לדקלם את חצאי האמיתות שלו לא עושה שירות לקוראי "דה-מרקר". בסופו של דבר, אחרי הכל, נדמה שדווקא השאלות התמימות שבפתח הראיון מוציאות החוצה את האמת היותר משמעותית.

בהמשך הראיון מנסה רובין לצייר את דמותו כבסך הכל בחור עם לב זהב, בעל חוש הומור, איש רעים להתרועע, ששמח בעבודתו וגאה ביכולותיו המקצועיות, שרק במקרה נעשה בזכותם עשיר כקורח. אבל בתחילת הראיון, בתשובה לעוד שאלה נאיבית, הוא עונה בפשטות: "אין לי יומרות להיות מתקן עולם". וכל העוולה, הקלקול, העושק וההרס החברתי והכלכלי שהוא ושכמותו גורמים, מרימים לפתע את ראשם המכוער.

ציפורי

אגב, באופן מעניין, במקביל לפרסום הראיון עם רובין ב"דה-מרקר", מתפרסמת ביקורת יוצאת דופן על רובין בטורו של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס" והפובליציסט הראשי של העיתון. ציפורי ממשיך בהצגת הדמה שלו כעיתונאי כלכלי הגון המתקומם מול ההתנהלות הבלתי תיאמן של בעלי העיתון אליעזר פישמן וחוב העתק האולטרה-מגה-גדול שלו. כבר כתבתי כאן בעבר שזו לא חוכמה לחבוט בעיתונאי "גלובס" על היחס הסלחני והמקל שנתנו לפישמן בסיקור הישיר שלהם אותו. אמנם ראוי לצפות מכלי תקשורת לסקר באופן הגון את הבעלים שלו, אבל מדובר בחיפוש מטבע השחיתות מתחת לפנס. השאלה היותר מעניינת היא כיצד השתמש פישמן בעיתון באופנים אחרים.

מה שצריך לשאול עכשיו את ציפורי הוא לא כיצד סיקר את פישמן, אלא מדוע ניהל קמפיינים עיקשים נגד הנסיונות לשנות את מבנה הכוח בכלכלה הישראלית: נגד ועדת בכר שהוציאה את הבנקים משוק ההון, בעד חילוץ הטייקונים באמצעות כספי משלם המסים אחרי המשבר הכלכלי העולמי, בלגלוג לרפורמת הסלולר, בתמיכה בדני ובנוחי דנקנר, בני הדודים המורשעים; במלחמה נגד המאבק בריכוזיות ונגד הגברת התחרות בבנקים; בשירות מונופול הגז.

עוד כתב שטנה תמוה של אלי ציפורי

עוד כתב שטנה תמוה של אלי ציפורי

"גלובס" לא היה יכול להציג סיקור אפקטיבי של פישמן גם לו כל עורכיו היו עיתונאים ישרים ומסורים, ואין טעם לחבוט בהם על כך. לעומת זאת, הסיקור התוקפני של ציפורי עכשיו, אחרי שפישמן הפך לסוס מת באופן רשמי וגלוי (הוא כנראה סוס מת מבחינה פיננסית כבר עשרים שנה), הוא בעיקר מביך: הוא מגיע אחרי שהסוס ברח מהאורווה (כאמור, כבר 20 שנה שהוא משוטט בחוץ), ובצירוף מקרים מופלא, הוא מתאים היטב לבעלת המניות שנותרה כעת הדומיננטית בעיתון, אלונה בר-און, שלה יריבות עמוקה עם פישמן.

המבוכה רק גוברת עם הדפדוף, כשמגלים עוד בוקסת חיסול חשבונות ציפורי סטייל: הפעם עם עמוס שוקן (באמצעות ניגוח בנו) וקרן נויבך, שתי דמויות שציפורי שונא מסיבותיו, ושאין שום סיבה אקטואלית שאפשר לחשוב עליה להיכנס בהם עכשיו על דברים שקרו להם (לפי ציפורי) לפני שנים רבות.

ציפורי מוצא לנכון להפקיע נדל"ן חשוב בעיתון ולתת פומבי לדעותיו על התקדמותם המקצועית של רוני שוקן (בנו של עמוס) ושל קרן נויבך, ולטעון שהיא קרתה לא בגלל כשרונם אלא בגלל ייחוסם המשפחתי, וזאת למרות ששוקן הבן נמצא כבר שנים בלימודים בחו"ל ולא מילא מעולם שום תפקיד משמעותי באף תחום, ואילו נויבך היא אחת העיתונאיות המוערכות בישראל. כמה שנאה וכמה חוסר מודעות צריך בשביל לפרסום טור שטנה כזה, ומדוע ב"גלובס" אין עורך שיעצור את הסגן המשתלח.

ביקורת

מומלץ גם השבוע לקרוא את הביקורת המוזיקלית של אבי פיטשון במוסף "גלריה" של "הארץ" (היום: ניק קייב). היופי בביקורות של פיטשון הוא שהן לא מתמסרות-בפישוק-רגליים-כשסכין-נעוצה-במקום-בו-היה-להן-פעם-לב-פועם לשטאנץ התקופתי המקובל של ביקורת (זה נכון גם למבקר המוזיקה הנוסף של המוסף, בן שלו). פיטשון לא כותב למושאי הביקורת שלו, לא לעורך שלו, לא לאני המדומיין שלו, אלא לקורא המתעניין והמיודע. קריאת ביקורת של פיטשון כמוה כניהול שיחה אינטליגנטית עם אדם נבון על יצירת תרבות שמעוררת בכם עניין. שילוב של תשוקה ורצינות באקלים תקשורתי בו אף אחת מהתכונות אינה שכיחה.

סימניה

ליאת בר-סתו מפרסמת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את חוויותיה מעבודה כפקידה בבית-בושת בתל-אביב: "המשימה לא היתה פשוטה לי. זה כמה שנים שלצד עבודתי כעיתונאית אני מתנדבת בפרויקטים של סיוע לנשים בזנות. זה מספיק זמן כדי לדעת שמאחורי המיתוסים על כסף מהיר, סקס מרגש ו'סטודנטיות שמצאו דרך קלה לממן את הדוקטורט שלהן' מתחבאת מציאות של עוני, אלימות, סמים, סרסורים, טראומות יומיומיות – ומוות. למרות שלל הלבטים הופכי הקרביים, אני מחליטה שאם אני באמת רוצה לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של הדירות הדיסקרטיות, עלי להיות שם בעצמי. אז למשך כמה שבועות הפכתי בעצמי לפקידה ב'דירה דיסקרטית' – כדי לתעד מקרוב את פס הייצור הזה; לנשום עמוק ולצלול לתוך הקרביים המצחינים של תעשיית המין; ולראות. לראות ולספר".

בהמשך הגיליון כותב אמיר שואן על קשישים המותקפים בידי העובדים הזרים המטפלים בהם. "בחמש השנים האחרונות הוגשו אלפי תלונות בגין תקיפת קשישים על-ידי העובד הזר שלהם – רק מקצתן הגיעו לכתב אישום. אלא שהאחריות על התופעה אינה נופלת רק על התוקפים, שבעצמם עובדים לעתים בתנאים בלתי אפשריים: הפיקוח של גורמי המדינה, שאמורים לעמוד על המשמר ולהגן על הקשישים – לקוי או שאינו קיים כלל", נכתב בכותרת המשנה (שחוטאת בהחפצה של בני האנוש שאיתרע מזלם להיוולד במדינות בעלות כלכלה חלשה, והם נאלצים להיות מיובאים למדינות בעלות כלכלה חזקה יותר כדי לטפל בזקנים שלנו במקומנו).

"ידיעות אחרונות" מבית ADD

גם היום משמש "ידיעות אחרונות" כמסלקה לצרכי הקידום והיח"צ של סוכנות הייצוג ובית ההפקה ADD, השייכת לחתנו של מו"ל "ידיעות אחרונות". "אתם חייבים להכיר את מוריס כהן", נכתב בהפניה על שער העיתון לראיון עם שחקן המיוצג בסוכנות. ההפניה הגדולה ביותר במעלה השער (שבשישי האחרון הוענקה לראיון הזכור עם ליאור אשכנזי) היא לכתבת קידום לחנוך דאום, בעל טור בעיתון, המיוצג בסוכנות.

כתבות הקידום עצמן מקבלות הפעם את הבמה של "7 ימים", ולא את של מוסף הבידור "7 לילות" (אולי כי הראיון עם השחקן עידו מוסרי, מיוצג של הסוכנות, התפרסם כבר אתמול במוסף "24 שעות" של העיתון). שער המוסף מוקדש לדאום (המראיין הוא רז שכניק כמובן). בתוך הגיליון מופיעות שתי כתבות ארוכות בכיכוב דאום ובכיכוב כהן (הרז שכניק שהוא מקבל היא סמדר שיר). במדור הרכילות מככבות באייטמים בולטים ימית סול ורונה לי שמעון, גם הן מיוצגות בסוכנות.

עיתונות אמיצה

ידיעה חדשותית, "ישראל היום", עמוד 11

ידיעה חדשותית, "ישראל היום", עמוד 11

הבחירות בארה"ב

המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ ועורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, מעל דפי "ישראל היום" (קולאז')

המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ ועורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, מעל דפי "ישראל היום" (קולאז')

"הפרשנים משנים כיוון", נכתב בכותרת הגג לדיווח של ארז לין (וסוכנויות הידיעות) ב"ישראל היום", ולפיו "טרמאפ יכול לנצח למרות היותו אנדרדוג". זו כותרת מבלבלת, משום שמי שניזון מ"ישראל היום", שמממנו שלדון אדלסון תומך במוצהר בטראמפ, לא בטוח שידע שהפרשנים חשבו אי פעם אחרת.

ענייני תקשורת

הסברה. "לשכת העיתונות הממשלתית אמורה לקדם את ההסברה הישראלית באמצעות הכתבים הזרים. לא בטוח שזה כולל תרגום והפצת הודעות שפירסם נתניהו נגד יריביו הפוליטיים", נכתב בכותרת לדיווח של עמיתי אתאלי במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

צנזורה. עורך "הארץ" אלוף בן ממשיך במלחמתו בצנזורה הצבאית. היום בשער העיתון מתפרסמת ידיעה בחתימתו על רצח עשרות שבויים בידי חיילי צה"ל, "באחת ממלחמות העבר". "הפרשה טויחה והושתקה", נכתב בכותרת. הידיעה עצמה מוגשת לקוראים ללא פרטים מזהים.

סנודן. כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" המתפרסמת ב"מוסף הארץ", "המסע הארוך והמוזר של אדוארד סנודן להוליווד", מספרת את סיפורו של סרט ביוגרפי חדש של אוליבר סטון.

אפל. יובל דרור כותב באותו מוסף על "העולם האפל של אפל" ("הבעיה הגדולה ביותר עם ההחלטה 'האמיצה' של אפל לעשות בוכטה של כסף על חשבון המשתמשים הנאמנים שלה אינה קשורה ביהירות, בחמדנות או באגרסיביות הבלתי נסבלת שלה. הבעיה הגדולה היא שאפל חותרת תחת אחד היתרונות החשובים ביותר שסטנדרטים פתוחים מעניקים לנו. קוראים לו: 'זה פשוט עובד'").

ימיני. אחרי שבשבוע שעבר משחו אותו הפרשנים הפוליטיים של "ידיעות אחרונות" לראש ממשלה פוטנציאלי, מזליף היום גם בן-דרור ימיני, באותו המוסף, נתזי בושם על יאיר לפיד ("לפיד לפני המחנה").

תיוג. "הייתי פרסי, שמן ומסורתי". הראפר קובי שמעוני ("סאבלימינל") מתראיין ל"ישראל היום" ומנסה לתקן את תדמיתו האשכנזית כמי שגדל בשיכון דן בתל-אביב (וממליץ גם להקשיב למלים של סטטיק ובן-אל).