נורמות בסיסיות של תקשורת
"קשוט עצמך, ואחר-כך קשוט אחרים", ממליץ הבוקר הפרשן הבכיר של "ישראל היום", חובב המימרות, דן מרגלית. "אין לי טענות כלפי ראש השב"כ יובל דיסקין, התוקף ב'ידיעות אחרונות' את נתניהו וברק", כותב מרגלית, ומיד מוסיף: "אבל מה שהוא פירסם שם גובל בהפרת אמונים חמורה, ברוטלית. האומנם נתניהו וברק מעדיפים את האגו שלהם על הצעדים שיש לנקוט כלפי איראן? לא, דיסקין הוא שהעמיד את התסכול האישי שלו לפני טובת המדינה".
בטענה של מרגלית, כמובן, מהדהדת התגובה הרשמית של לשכת ראש הממשלה לביקורת דיסקין, שמתפרסמת כמה עמודים בהמשך "ישראל היום". אולם מה שבולט בה עוד יותר הוא העיוורון המוחלט שמאפיין את "ישראל היום", חוסר היכולת להכיר בעובדה שכל הביקורת שעיתון זה מטיח ב"ידיעות אחרונות" ונוני מוזס, גם כשהיא מוצדקת, הולמת עוד יותר את "ישראל היום" ושלדון אדלסון. "קשוט עצמך, ואחר-כך קשוט אחרים", מציע מרגלית לדיסקין, אך ראוי היה שיציע זאת לעורך שלו – עמוס רגב.
"זהו זה. המסכות נקרעו ותחתן התגלו הפנים האמיתיות. לא עוד הצגה כאילו מדובר בעיתונות, ברצון לחשיפה, בנורמות בסיסיות של תקשורת", כותב הבוקר גונן גינת. הוא מכוון ל"ידיעות אחרונות", אבל כותב על "הצגה כאילו מדובר בעיתונות" מעל דפי "ישראל היום", עיתון שמשרת את ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאמנות מוחלטת מיום היווסדו, עיתון שממומן על-ידי פטרונו של נתניהו כדי להעניק לו דריסת רגל משמעותית במדיה המודפסת, עיתון שמקדיש הבוקר כותרת בולטת בשער וכפולת עמודים לניגוח ראיון שהעניק ראש השב"כ לשעבר ל"ידיעות אחרונות".
במרכז התגובה של "ישראל היום" – הרשימה מאת גינת. אחרי מתקפה אישית על דיסקין (עיקרה: למה שתק בזמן אמת?), משיב עורך מוסף השבת של "ישראל היום" לטענותיו של ראש השב"כ לשעבר. לבסוף משווה גינת בין דיסקין לענת קם. "שטף ברברת כזה בנושא כל-כך רגיש לא נראה זמן רב", כותב גינת. "גם לענת קם היתה סיבה אידיאולוגית לעשות את זה, אז מה ההבדל בינה לבינו? כי היא היתה חיילת והוא ראש השב"כ? אז זה אומר שלו מותר?".
לצד הרשימה של גינת מתפרסמת ידיעה קצרה [אלי לאון וסוכנויות הידיעות] שלפיה סוכן של ה-CIA בשם ג'ון סי קיריאקו עתיד להישלח ל-30 חודשים בכלא לאחר שהדליף מידע לעיתונאי. "קיריאקו צפוי להיות איש סוכנות הביון המרכזית הראשון שנשלח לכלא בעקבות העברת מידע חסוי לעיתונאי ב-60 השנים האחרונות", מדווח. הרמז מעודן יחסית לתפרים הגסים שמאפיינים את מלאכת עריכת "ישראל היום", ובכל זאת אי-אפשר שלא להבין את המסר. פושעי מוזס לדין.
דרור אידר, הפרשן המוביל בעיתון לענייני "ידיעות אחרונות" ואחוסלים, תורם אף הוא את חלקו. אידר ספר ומצא כי דיסקין, שמציג את עצמו כמי שטובת המדינה בלבד עומד לנגד עיניו, השתמש במלה "אני" למעלה מ-120 פעם במהלך הראיון. "מעניין, לא?", תוהה אידר.
אם לא די בכך, בעמודי הדעות מצטרף ד"ר גבי אביטל למתקפה על דיסקין, ומצטט ממנהיג בריטי שנהג, כמו נתניהו וברק, לעשן סיגרים. "הייתי שמח לו האזין [דיסקין] היטב לדברי צ'רצ'יל: 'אוי למנהיגים המרגיעים עתה על פסגות הניצחון המסחררות אם אצל שולחן הדיונים יזרו לרוח את אשר זכו בו החיילים במאה שדות קרב רוויי דם'".
"וינסטון צ'רצ'יל, המדינאי שנתניהו מעריץ, חיווה פעם את דעתו על יורשו קלמנט אטלי", כותב נחום ברנע בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", ומצטט: "מכונית ריקה נוסעת אל רחוב דאונינג 10, וממנה יוצא ראש הממשלה". לפי ברנע, "זה, בתמצית, מה שראש השב"כ לשעבר ביקש ללמד אותנו".
את צ'רצ'יל, אם כן, ניתן לצטט לכאן ולכאן. גם את התגובות לראיון שהעניק דיסקין. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה המסכמת את תגובות האופוזיציה לדברי דיסקין. ב"ידיעות אחרונות" זו ההפניה הראשונה בשער העיתון, והידיעה המרכזית בכפולה הפותחת ("המסמך והטלטלה"). לצד הידיעה, טורו של ברנע. "העדות של דיסקין היא אמת שאין מטרידה ממנה", קובע הפרשן.
התייחסות נוספות לדברי דיסקין מתפרסמת בהמשך "ידיעות אחרונות". "השייטת תוכל להסתנן לכור דרך האגם הסמוך", אומר נתניהו לברק כשהוא מצביע על המפה שמונחת על השולחן. "זה לא אגם, נשפך לי שם ויסקי", משיב ברק. הדיאלוג בין השניים מתקיים בקריקטורה [יותם פישביין] שמתפרסמת במדור הדעות של העיתון. נתניהו וברק מעשנים סיגרים ושותים ויסקי. לצדם מאויר משום מה גם שר החוץ, שהניח לרגע את הסיגר שלו כדי למזוג לעצמו עוד כוסית (וודקה?).
בעוד ש"מעריב" מתעלם לחלוטין מדברי דיסקין (למעט מאמר ביקורתי מאת אראל סג"ל במדור הדעות), "הארץ" מקדיש עמוד שלם לפרסום שני מאמרי דעה. עורך "הארץ" אלוף בן מברך על הראיון ומזכיר כי לא רק צ'רצ'יל עישן סיגרים בעתות קרב. אמיר אורן משתעשע בתסריטים בדיוניים ומשחקי מלים ואז כותב: "מסמך דיסקין אינו משעשע. הוא מזעזע".
"הבוחר הישראלי מסתכן בנפשו הלאומית, ואולי גם האישית, אם ישתטה לתת להם – לנתניהו במישרין, לברק בעקיפין – עוד ארבע דקות נוספות, שלא לומר ארבע שנים", כותב אורן ב"הארץ".
הזיווג לבני-יחימוביץ'-לפיד
"האם ביסודו של דבר נגרמו תועלת רבה או נזק מהחלטתו של בנימין נתניהו להפקיד את תיק הביטחון בידי אהוד ברק?", שואל דן מרגלית ב"ישראל היום". "להערכתי – ולדעת רבים – ברק המתאים ביותר. הזיווג נתניהו-ברק פעל היטב. מה שנעשה בגרימת מצור כלכלי על איראן הוא הישג אדיר, למרות שהיתה ביניהם מחלוקת בעניין חידוש המשא-ומתן עם הפלסטינים".
מאמרו של מרגלית מוקדש לנושא השני שמעסיק את עיתוני הבוקר, האפשרות ששלוש מפלגות (העבודה, התנועה ויש-עתיד) יתאחדו לכדי "גוש חוסם" אחד.
"ראוי שהמקרה של ברק במשרד הביטחון יהיה לנגד עיניו של כל אדם המצביע לגוש המרכז-שמאל", טוען מרגלית. "[...] הקמת חזית אחידה המתחייבת מראש לא להצטרף לממשלה בלי לדעת מה יכולות סיעות המרכז-שמאל לקבל בעבור נוכחותן בקואליציה? זה לא אחראי. זה לא מכובד. [...] ההסכם שהציעה לבני ליחימוביץ' וללפיד הוא הסדר כובל, קרטל פוליטי. אילו נעשה במשק, היה בבחינת עבירה על החוק". שוב, על-פי "ישראל היום" – פושעי מוזס לדין.
"הנשיא יעשה הכל כדי להטיל את הרכבת הממשלה על השמאל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט מפי גורמי ימין. שלמה צזנה, מתי טוכפלד, אבי כהן ויורי ילון מדווחים על היוזמה לגבש ציר חוסם לנתניהו, ומציינים כי "בינתיים נראה כי הנסיונות להתאחד נגד ראש הממשלה לא צולחים". הכותרת לידיעה שלהם מדגישה את הקשיים ("מחלוקת ב'גוש החוסם'").
בטור פרשנות נלווה מעודד מתי טוכפלד את קוראי "ישראל היום" ומסביר כי "הדיבורים על האיחוד בין המפלגות עשויים לסייע לנתניהו, שיוכל כעת לחזור לסיסמה הראשונה של הקמפיין, מיד אחרי האיחוד עם ליברמן: ימין חזק מול כל השמאל".
לפי הדיווח ב"ישראל היום", "הנשיא נפגש לאחרונה עם שלושת ראשי המפלגות הבוחנות יצירת בלוק פוליטי נגד רה"מ. גורמים בליכוד הביעו חשש כי פרס מעורב ואולי אף דחף בעצמו את השלושה להתאחד, כדי לצמצם את סיכוייו של נתניהו לעמוד בראשות הממשלה הבאה".
אגב, במאמרו של דרור אידר על דברי דיסקין לעיתון המתחרה, טוען פרשן "ישראל היום" כי נשיא המדינה שמעון פרס הוא הגורם המדיני הבכיר שצוטט לאחרונה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".
הכותרת הראשית של "מעריב" דומה להפליא: "שרים בליכוד: הנשיא מעורב ביוזמת האיחוד". שלום ירושלמי מסכם את ההתפתחויות האחרונות ואריק בנדר חתום על תיבת "שאלות ותשובות" בנושא איחוד המרכז-שמאל לכדי גוש חוסם. על השאלה "האם יש סיכוי פוליטי למהלך כזה?" משיב בנדר: "נכון לאמש, לא". זו גם המסקנה העולה מידיעה מאת יהונתן ליס ב"הארץ", שכותרתה "במרכז-שמאל מטילים ספק בסיכויים של יוזמת לבני להשיג איחוד כוחות".
תצלום של שמעון פרס מתפרסם הבוקר בעמ' 11 של "ידיעות אחרונות". בתצלום [שלומי אמסלם] נראה נשיא המדינה לוחץ ידיים לנשיא מדגסקר. איתמר אייכנר יודע לדווח כי נשיא מדגסקר הוא הנשיא הצעיר ביותר באפריקה ואילו פרס הוא הנשיא המבוגר בעולם. נשיא מדגסקר, כך מדווח, הגיע למפגש כדי לקבל מהנשיא פרס "כמה טיפים". זו ידיעת יחסי-ציבור חסרת משקל. אפשר להפיק ממנה ערך רק אם שמים לב שבסיקור הנרחב ב"ידיעות אחרונות" לנסיון האיחוד של לבני, יחימוביץ' ולפיד, הנשיא פרס כלל אינו מוזכר.
היענות גדולה
שבועיים וחצי אחרי ראש הממשלה, הגיע תורו של מנהל הבנק. בתחתית עמ' 14 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום [אלי, פוטו גולן] שבה נראה ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, אוחז בכדור פלאפל. "חגיגת העסקים הקטנים", נכתב בחותמת המלווה את התצלום.
לפי הדיווח של מאיר תורג'מן, במסגרת המיזם המשותף של בנק הפועלים, "ידיעות אחרונות" ואתר ynet, ביקר קינן ביום שישי האחרון בפלאפל גולני בעפולה, ואמר: "התרגשתי מאוד לראות את ההיענות הגדולה של העסקים הקטנים שהצטרפו למהלך ואת תושבי המדינה נענים לקריאה שלנו ומגיעים בהמוניהם".
קבלת פנים
"מינוי בעייתי, להם ולנו", כותב בועז ביסמוט ב"ישראל היום" ביחס למי שצפוי למלא את תפקיד שר ההגנה של ארה"ב, צ'אק הייגל. "הייגל מאמין כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מערער את היציבות במזרח-התיכון", כותב ביסמוט. "יש לקוות כי יהיה מי שיראה לו בפנטגון מפעם לפעם את איראן, אם לא בצילומי אוויר אז לפחות במפה".
"נישאר לבד מול איראן", מבשרת כותרת לטור פרשנות מאת אמנון לורד, המתייחס ב"מעריב" למינוי הצפוי. "הייגל הוא חדשות רעות לא בגלל יחסו לישראל, אלא בעיקר בגלל נטייתו הבדלנית החזקה והיותו יונה תבוסתנית בנושא איראן", כותב לורד. פרשן "מקור ראשון"–"מעריב" ממליץ לאיפא"ק לא לפעול למניעת המינוי.
"הדיונים על אשרור המינוי של הייגל", כותב חמי שלו ב"הארץ", "[...] עלולים להעמיד במרכז הבמה הציבורית, באורח חסר תקדים אולי, את מעמדה של ישראל בהוויה הפוליטית האמריקאית ואת גבולות השפעתם של מי שפועלים למענה בקונגרס, בחברות הייעוץ והלובי ובקרב הארגונים היהודיים הממוסדים".
לפי שלו, "המחלוקת עשויה להועיל לפלגים שמרניים ויהודיים במפלגה הרפובליקאית ולסייע להם להתאושש ממפלתם בבחירות, אך ישראל ואוהדיה עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן. אם יאושר מינויו של הייגל, ייחשב הדבר כתבוסה לפרו-ישראלים בוושינגטון, לפחות אלה המצויים בצד הימני של המפה הפוליטית. אם ייפסל המינוי, יוצג הדבר כהוכחה לכוחו הרב של הלובי היהודי, כפי שטען, כמה אירוני, הייגל בעצמו".
ענייני תקשורת
תלם יהב מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליקים רובינשטיין, קבע כי הוא לא רואה טעם שלא להחיל את חוק הבחירות גם על פרסומים באינטרנט.
כותרת בשער וידיעה גדולה בכפולה המרכזית של "מעריב" מדווחות על טעויות שהתגלו בוויקיפדיה.
עופר אדרת מדווח ב"הארץ" על "סערה בקהילה היהודית בגרמניה", אחרי שמרכז ויזנטל כלל את יאקוב אוגשטיין, עורך השבועון "דר פרייטג" ובנו של מייסד "דר שפיגל", כאחד האנטישמים הגדולים של 2012.