במהלך בחירת מועמדי המפלגות לכנסת נשמעה לעתים קרובות הטרוניה שהתהליך, יהיה דמוקרטי כאשר יהיה, אינו מבטיח את בחירתם של "האנשים הטובים" ו"המוכשרים". במקרים רבים נבחרו לרשימות אנשים לא מוכרים או אנשים מאוד מוכרים עם רקורד דל כמחוקקים, ולעומתם כמה ברוכי כשרונות מובהקים מצאו עצמם בחוץ.

ביקורת זו מבוססת על תפיסה שלפיה הכישורים של חבר-כנסת (או חבר פרלמנט) נמדדים ביכולת להבין את המציאות המורכבת ובמיומנויותיו לפעול בתוכה כמבקר וכמחוקק לקידום אינטרסים ציבוריים. בראייה זו, הכישורים החשובים לחבר-כנסת הם כושר חשיבה, כושר ביטוי, כושר החלטה ומעל לכל, כושר שיפוט. גישה זו קשורה לתפיסה רציונלית-אינסטרומנטלית של הפוליטיקה, ששורשיה בתקופת הנאורות. התפיסה הזו היתה מקובלת במדעי המדינה, ובמידה רבה גם בעולם הפוליטי, במשך שנים רבות.

מבלי להשלים, כמובן, עם גילויי השחיתות בבחירות הפנימיות בליכוד, הביקורת על בחירת אנשים לא מיומנים וחסרי כישורים לכנסת מלמדת שמעמדה הנורמטיבי של התפיסה הזו עדיין לא פג, לפחות בחוגים מסוימים. יחד עם זאת נראה שהתפיסה הזו, ככל שאינה לוקחת בחשבון את השינויים העמוקים שחלו במבנה הפוליטיקה הדמוקרטית בעולם ובישראל, נוטה להיות פשטנית וחד-ממדית. השינויים האמורים מתייחסים בעיקר לצירוף המעניין בין תפקידה הגדל והולך של התקשורת ההמונית בתיווך יחסי הגומלין בין הציבור לשלטון וכבמה ראשית לתהליך הפוליטי במדינות דמוקרטיות, ובין ההתפתחות וההתחזקות של טיפוס של פוליטיקה, הנקרא "פוליטיקה של זהות". בסוג זה של פוליטיקה, הקשר העיקרי בין הבוחר לנבחר אינו כל-כך בזיקה לתפקידו של הנבחר בקידום האינטרסים של הבוחר, אלא בזיקה להיותו דמות שהבוחר יכול להזדהות עמה. פוליטיקה של זהות אינה צריכה להיות לגמרי אדישה לרלבנטיות הכישורים של המועמדים. השפעתה ניכרת בזה שהיא מכניסה לסל התכונות המיוחסות למועמדים מרכיב כבד של זהות, המשפיע לעתים השפעה מכרעת על הסלקציה הסופית. בהקשר של פוליטיקת הזהות, לבושו של המועמד(ת), חזותו, צבע עורו, זהותו המינית, העדתית, הדתית וכו’ יכולים להיות חשובים יותר לבחירתו מכישוריו המקצועיים והאינטלקטואליים, או הרקורד שלו כאיש ציבור.

בחברה כה לא שוויונית כישראל, גם כישורים בולטים בתחום ההשכלה והמקצוע נתפסים לעתים קרובות במונחים של פוליטיקת זהות כמאפיינים של אלה השייכים למעמדות היכולים להרשות לעצמם לרכוש השכלה גבוהה. כשפרופ’ שלמה בן-עמי מילא תפקידים בכירים כנציג מפלגת העבודה, היו לא מעטים שרמזו שהיותו פרופסור מקרבת אותו לזהות אשכנזית, שאינה תורמת לתמיכת בני עדות המזרח. גם סגנון דיבור נמוך לעומת סגנון דיבור גבוה נוטה לעתים קרובות למקם את הדוברים במשבצות של זהות, ללא כל קשר לנאמר.

התגברות תפקיד התקשורת האלקטרונית בפוליטיקה בכלל, ובפוליטיקה הישראלית בפרט, תורמת תרומה משמעותית לחיזוק תהליכי סלקציה של מועמדים לפי ההיגיון של הפוליטיקה של הזהות. במבנה הפוליטי זהות מצטלמת בקלות רבה יותר מאשר כישרון. יתר על כך, המיומנויות ליצור דמות בעלת זהות אפקטיבית מבחינה פוליטית, כלומר זהות העוברת טוב בתקשורת, שונות מאוד מן המיומנויות להצליח כמחוקק או כקובע מדיניות. "אישיות" במובן של זהות פוליטית אפקטיבית נראית לכן נגישה יותר לציבור הרחב מכישורים ורקורד של מקצוענים בשירות הציבור. בוחרים המזדהים עם חזותו הייצוגית של מועמד מקבלים סיפוק מיידי עם בחירתו מעצם היותו נבחר, גם אם הישגיו בעתיד צפויים להיות דלים. הסיבה לכך היא שפוליטיקה של זהות מניחה שקבוצה אנושית, שאין לה ייצוג סמלי-ויזואלי במערכת התקשורת הפוליטית, סובלת ממעמד נחות. היום, להופיע בתקשורת ולהיראות טוב, כבעל זהות מסוימת, נתפס כתרומה להכרה בקיומה, חשיבותה וערכה של הקבוצה שמייצג הנבחר. התפקיד של ייצוג זהויות קבוצתיות בתקשורת הפך מרכזי בעשרות השנים האחרונות, בעיקר בחברות רב-אתניות ורב-תרבותיות שבהן מתנהל מאבק בין קבוצות על מקומן בהייררכיה של המכובדות והאטרקטיביות בחברה. לעומת זאת, פוליטיקה של כישורים אינסטרומנטליים אופיינית יותר לחברות דמוקרטיות הומוגניות יחסית מבחינה תרבותית ואתנית.

מובן שהמעמד החברתי של קבוצה שיש לה נציגים מרכזיים בתקשורת הוא תנאי חשוב ליכולתם של הנציגים לשרת את הקבוצה. אך אם כישוריו של מועמד בייצוג של זהות אינם מלווים בכישורים המאפשרים לו לקדם את האינטרסים שלה, ההישג שבדירוג הגבוה של הקבוצה יכול להיות מלווה בכשלונות בייצוגה (האינסטרומנטלי) ברמת החקיקה והמדיניות. במצב זה יכול לגבור הפיתוי של מועמדים ונבחרים (נבחרים כמעט תמיד נשארים מועמדים גם בבחירות הבאות) לגדל מחנות של נאמנים הזוכים לטובות הנאה פרטיות. פוליטיקה של זהויות, שאינה מטפחת בעלי כישורים ציבוריים רחבים, מעודדת, לכן, סוגים של שחיתות פוליטית.

בעולם הדמוקרטי, הפוליטיקה של הזהות קשורה בירידת כוחה של המדינה, על מוסדותיה הפוליטיים, לייצר רפורמות מרחיקות לכת או ליזום פרויקטים גדולים היכולים לשנות בצורה דרמטית את איכות חיי התושבים. מאז מלחמת העולם השנייה, ההפרטה של פרויקטים ותחומי פעילות שהיו טיפוסיים למדינה המודרנית - כגון חשמל, תקשורת, תיעוש וטכנולוגיה, שירותי רפואה ותחבורה, חינוך וכו’ - הורידה את יכולת המדינה ונבחרי הציבור להיות מעורבים בשינוי ובשכלול של חיי הציבור. מיוזמת ומבצעת הפכה המדינה יותר ויותר למסדירה (רגולטור) של יוזמות ופעולות של גורמים לא ציבוריים. על רקע זה נראה, שהפוליטיקה של הזהות נכנסה במידה רבה לחלל הריק שנוצר בתחום הייצוג האינסטרומנטלי של הציבור. הפוליטיקה של הזהות מנותקת יותר מהפוליטיקה האינסטרומנטלית מן המאמצים לשפר את מצב הציבור, ומחוברת יותר לממדים התרבותיים, הרגשיים והסמליים של הפוליטיקה. מצב כזה גם מסביר במידה מסוימת את העובדה, שפוליטיקה של זהות מאפשרת בחירה של מועמדים שאינם תורמים לרווחתו הכלכלית של הציבור שהם מייצגים (ושמבחינה פוליטית גם אין להם תמריצים חזקים לעשות כך, כי גורלם הפוליטי תלוי בעיקר בייצוג הזהות), וגורמת לכך שבעלי יכולות מובהקות לתרום לשיפור מצב הציבור נשארים מחוץ לרשימות בשל חולשתם בייצוג זהויות.

גם בישראל יש, כמובן, הבדלים בין מפלגות המדגישות את פוליטיקת הזהות למפלגות המדגישות ערכים אינסטרומנטליים. טבעי שבמדינה כמו שלנו, אותן קבוצות חברתיות, שחשו שמקומן בסולם היוקרה החברתי והתרבותי נמוך מדי, ייטו יותר להתכנס במפלגות שבמרכזן פוליטיקה של זהות ואילו הקבוצות הבטוחות יותר בזהותן ייטו יותר לפוליטיקה אינסטרומנטלית של כישורים. המאבק בין העבודה לליכוד הוא בחלקו, לכן, מאבק בין שני סוגים של פוליטיקה, אך הוא מתחולל בחלקו גם בתוך המפלגות הגדולות. אפשר לסכם ולומר שמבחינה מסוימת, ירידת כוחה של הפוליטיקה האינסטרומנטלית היא ביטוי לחולשה בדמוקרטיה בת-זמננו, אולם מצד שני, היא משקפת (גם בארץ) שינויים עמוקים במבנה הפוליטיקה והמדינה הדמוקרטית.

גיליון 42, ינואר 2003