מערכת הבחירות לכנסת ה-16 חוזרת ומעוררת שאלות עקרוניות שהפכו נדושות וטריוויאליות. ביניהן, האם יש לתקשורת תפקידים ציבוריים בחברה אזרחית בכלל ובזו המתהווה והולכת בישראל בפרט? ובאופן קונקרטי, מתוך הנחה שמציאות חיינו נזילה והשינויים בה דינאמיים ובהנחה נוספת שהתודעה הציבורית זקוקה לזמן כדי להתאים עצמה לשינויים המתחוללים במציאות, האם התקשורת מסייעת להתאמה הזאת או שמא, משיקולים צרים, מעכבת אותה?
הכנסת ה-16 עתידה להיות שונה מקודמותיה, ה-15 וה-14: לאחר החוויה הטראומטית של שיטת הבחירה הישירה חוזרת הדמוקרטיה הישראלית אל משפחת הדמוקרטיות הפרלמנטריות. אכן, הבחירות לכנסת ה-16 ייערכו בפתק הצבעה אחד. על רקע זה, סוגיה מרכזית העומדת לדיון היא האם הוטמעו, מתי יוטמעו וכיצד יוטמעו בתרבות הפוליטית השינויים הנגזרים מהחזרה לפתק אחד, וכן האם יש לתקשורת תפקיד כלשהו בתהליך הטמעת השינוי שכבר התחולל.
צילום: מיקי קרצמן
התרבות הפוליטית העכשווית בישראל, הנגזרת ממיצוע ההתנהגויות והעמדות של אזרחי המדינה, קשורה בטבורה אל מצבה הנזיל והשברירי במיוחד של הפוליטיקה הישראלית. תוואי ההתנהגות האזרחית, שהיא המדד העיקרי לתרבות פוליטית, מושפע לא רק מהתוכן ומהמגמות של השינויים המתחוללים במציאות הפוליטית אלא גם מיכולת ההתאמה של האזרח הישראלי אליהם, ומהקצב של ההתאמה הזו לשינויים האלה. בהקשר של מערכת הבחירות לכנסת ה-16, ראש הממשלה עתיד להיבחר באמצעות פתק הצבעה אחד למפלגה שהוא עומד בראשה. מה שאפיין את מערכות הבחירות לכנסות ה-14 וה-15 היו שני הפתקים, כאשר בידי הבוחר ניתנה האפשרות להכריע בנושאים הקולקטיביים, בעיקר המדיניים, באמצעות פתק ההצבעה לראש הממשלה וכך שוחרר הפתק השני להצבעה למען מטרות סקטוריאליות. המציאות הזו משתנה ועמה כבר נגלים סימנים שהתנהגות הבוחרים משתנה. על-פי סקרים עולה מגמת ההתחזקות מחדש של המפלגות הגדולות על חשבון המפלגות הסקטוריאליות, כפי שמצטייר מן התרשים המצורף. השינוי ההתנהגותי האמור לנבוע מן המציאות החדשה והמסמן את המגמה הזו, שינוי האמור להקרין על התרבות הפוליטית, מתבטא בהחלשה של השיקול האישי בבחירות לעומת התחזקות השיקול הפרוגרמטי-מפלגתי וההתייחסות לכוורת האישים שיציגו המפלגות לבוחרים. החלשת השיקול האישי והתחזקות השיקול הפרוגרמטי היו אחת מן המטרות ההתנהגותיות של מחוללי המאבק לביטול הבחירה הישירה. שינוי כזה אמור להיות אחד הגורמים המייצבים את המערכת הפוליטית, אשר נתערערה על-ידי שיטת הבחירה הישירה.
ישנם שינויים אחרים שהתחוללו בשנים האחרונות ואינם קשורים בשיטת הבחירות, אך מן הסתם הם ישפיעו על התנהגות הבוחרים. בין אלה ניתן למנות את תהליך התערות העולים מארצות חבר-העמים בחברה הישראלית והמגמה של "היספגות" מפלגות העולים הסקטוריאליות בקרב קואליציות אידיאולוגיות, כפי שקורה בימין הפוליטי בישראל. תהליך שני הוא התעבות המרכז הפוליטי כתוצאה מהאכזבה ומהתסכול של התמוטטות תהליך השלום והאינתיפאדה. שלישית, סוגיה הראויה לבחינה מעמיקה יותר ממה שמאפשר מאמר זה קשורה למגמות ההתפתחות של זרמים חברתיים, דוגמת השינויים המתחוללים בקרב מצביעי ש"ס. חזרתם של מצביעיה, על-פי הסקרים מכל מקום, אל המרכז הפוליטי, ובעיקר לליכוד, קשורה ללא ספק להצבעה בפתק אחד. יחד עם זאת, ככל הנראה, היא קשורה גם בשינויים עמוקים יותר במבנים החברתיים בישראל. בצד המגמה לנסיגה מהצבעות מחאה סקטוריאליות המסתמנת בין בוחרי ש"ס, אפשר, אולי, לזהות ניצני מגמה דומה בתאומתה הכמעט זהה - "שינוי". נטיות ההצבעה למפלגה זו שיקפו (ועדיין משקפות) תסכול ומחאה נוכח השסע שהעמיק בין דתיים לחילונים שסע שינק גם מן הפיצול שחוללה הבחירה הישירה. זוהי מחאה המנטרלת את נושאיה מהשתתפות בנושאיו העיקריים של השיח הציבורי בתחומי המדיניות, הכלכלה והחברה ולכן מעמדה דומה, כנראה, למעמד ש"ס.
האם התקשורת נותנת ביטוי לשינויים הללו? על פניו קשה למצוא לכך הוכחות על פניו נראה שהתקשורת שבויה עדיין בתרבות הבחירה הישירה האוריינטציה של התקשורת שייכת למערכות הבחירות הקודמות. האופן שבו מדווחת התקשורת על ההכנות למערכת הבחירות הנוכחית משקף נטייה להדגיש סוגיות הקשורות לקמפיין לעומת סוגיות המחדדות את הבדלי התוכן. התקשורת עדיין מבליטה יותר מאבקים אישיים או מאפיינים אישיותיים של המועמדים על חשבון טיפול בהבלטת ההבדלים בין תפיסות העולם של המפלגות ומועמדיהן. ייתכן שהמעבר לשיטה החדשה-ישנה איננו טוב לתקשורת. המעבר הזה איננו מספק כותרות גדולות בהכרח. כך או כך, התמונה המסתמנת ביחס לתפקודם של כלי התקשורת היא שהם מפגרים אחרי תהליכי השינוי.
אופני הסיקור החדשותי בתקשורת קשורים מן הסתם לאינטרסים הכלכליים של בעליה. לאינטרסים האלה יש קשר אל הפרסום התעמולתי הצפוי במערכת הבחירות. יהיה מעניין לבחון את ההכרעות בנוגע לאסטרטגיות התעמולה במטות הבחירות של המפלגות, שצריכות להיות מעוניינות לבדל עצמן פרוגרמטית ממתחרותיהן, וזאת על חשבון הפחתת המשקל שיינתן לאיפיונים האישיים של המועמדים לראשות הממשלה.
מדד נוסף שכדאי יהיה לעקוב אחריו הוא מעמדם ומיקומם של הסקרים בתקשורת: עד כמה הם ייחשבו לחומר חדשותי כאשר יבחנו את עמדות הציבור כלפי מצעי המפלגות. בחינה כזו צריכה להיעשות בהשוואה למקומם כאמצעי עזר לתכנון אסטרטגיות וטקטיקות של המפלגות במערכות הבחירות עצמן.
סיכומו של מאמר זה איננו יכול אלא להיות סיכום ביניים. שני תנאים צריכים להתקיים כדי לאשש או להפריך את מה שהוצג כאן כהשערות: ראשית, פרספקטיבה שתתגבש בטווח זמן לאחר הבחירות ושנית, פיתוח מדוקדק יותר של המדדים השונים, כך שיתאפשר לנתח את העדויות באורח אמפירי.
גיליון 42, ינואר 2003