בנימין נתניהו הרוויח השבוע ביושר את מטחי הביקורת, הכעס, הגיחוך ואף הבוז שהופנו כלפיו בשל נסיונו הנואל להציג את המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, כמי שמכר לאדולף היטלר את הרעיון להשמיד את היהודים. גם אם הדברים לא היו נאמרים ערב ביקור רשמי בברלין, מותר לפקפק בשיקול דעתו של מי שרקח את הדייסה הזו, שבה נמהל המאבק הדתי והלאומי בארץ ישראל עם פשעי הנאצים, והכל כחלק ממאמץ הסברתי להעצמת הדמוניזציה של הצד הפלסטיני.
דברי נתניהו הם חלק ממאמץ מתמשך לשנות את האופן שבו התקשורת הבינלאומית ממסגרת את המתרחש בזירה הישראלית-פלסטינית ומעצבת כך את דעת הקהל ברחבי תבל. "מסגור", בלשון חקר התקשורת, הוא הגישה הפרשנית המנחה את העיתונאי – הכתב והעורך כאחד – בדרך שבה נבחרים לפרסום פריטי מידע מסוימים מתוך כלל "המציאות הגולמית" ובאופן שבו הם מוצגים.
כיוון שהמציאות לעולם אינה מדברת בשם עצמה, ככותרת מאמר שפירסם כאן לפני כשני עשורים פרופ' ירון אזרחי – המרכיב הפרשני, המודע או הלא-מודע, ממלא תפקיד מכריע בדרך שבה מתגבש הדיווח התקשורתי.
נתניהו, ולא רק הוא, מוטרד מאוד מהמסגור הקבוע שבו בוחרים מרבית אמצעי התקשורת בעולם בכל הקשור לסכסוך. על-פי מסגור זה, מדובר במאבק לגיטימי של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, לעצמאות ולריבונות, הנתקל במחסום של סירוב ישראלי לפנות לשם כך את השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים, וגולש משום כך מפעם לפעם להתנגשויות עקובות מדם.
מה עושים כדי לשנות את המסגור? נתניהו מוביל כבר שנים אחדות קו הסברתי המבקש לשווק לעולם מציאות אחרת. אחת הדרכים היא הצגת הסכסוך לא כעימות בין ישראלים לפלסטינים על פיסת קרקע בארץ הקודש, אלא כחזית מרכזית במאבק בין האסלאם הפנאטי, האלים, חסר המעצורים, לבין העולם המערבי התרבותי.
במסגרת אסטרטגיה זו שב וקבע נתניהו בנאומים וברשתות החברתיות בימי מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 כי "חמאס הוא המדינה-האסלאמית – והמדינה-האסלאמית היא חמאס". קשה לומר שהתקשורת המערבית אימצה את הצעותיו של נתניהו להתבוננות מחודשת בשורשי הסכסוך ומניעיו. האירועים בעזה בקיץ אשתקד סוקרו בעולם כסבב נוסף בריטואלים הקטלניים הקבועים של העימות הישראלי-פלסטיני, ולא כפי שביקש להציג אותם נתניהו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום בקונגרס הציוני ה-37 בירושלים, שבו אמר כי המופתי הירושלמי היה מי ששתל במוחו של אדולף היטלר את המזימה להשמיד את יהודי אירופה, 20.10.15 (צילום: יונתן זינדל)
בפרוץ גל האלימות הנוכחי חזר נתניהו לאסטרטגיה זו. כיוון שדאע"ש (המדינה-האסלאמית) כבר נוצלה בשנה שעברה, מצא הפעם נתניהו צורך להרחיק לכת לצוררים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. הראשון היה מנהיג אל-קאעידה, שנהרג על-ידי האמריקאים במאי 2011. "מה שאנו רואים פה זה שילוב בין האסלאם הקיצוני לאינטרנט. אוסאמה בן-לאדן פוגש את צוקרברג", אמר נתניהו השבוע. הזכרת בן-לאדן נועדה כמובן לאוזני קהלים אמריקאיים. אתם ואנחנו באותו צד, אומר נתניהו, בחזית המאבק מול הטרור האסלאמי.
כיוון שמטרת האסטרטגיה הזו היא למצב אותנו בצד הטובים, ולדחוק את הפלסטינים – מחמאס דרך אבו-מאזן ועד חברי-הכנסת של הרשימה-המשותפת – למכלאת הרעים, החליט כנראה נתניהו לשלוף את נשק יום הדין: היטלר. אזכור הזיקה בין המאבק הלאומי הפלסטיני לבין הפיהרר נועד להשלים את תהליך הדמוניזציה של יריבינו. וכיוון שעצם פגישתו של המופתי עם היטלר אינה עניין חדש, היה ראש הממשלה צריך לייצר את הדו-שיח שבו שיכנע, כביכול, חוסייני את היטלר לא להסתפק בגירוש היהודים, אלא "לשרוף אותם".
אבל גם השנה, כמו אשתקד, זה כנראה לא עובד. במקום אהדה למאבקה של ישראל ספג נתניהו עיסוק תקשורתי נוקב לא רק בנוגע לשיקול דעתו, אלא גם בשאלות היסטוריוגרפיות, שלא ממש מקדמות את תיקון המסגור.
קלע דוד
עם או בלי היטלר, מבחינה הסברתית אין ספק שמעמדה של ישראל בעולם היה משתפר אם נתניהו היה מצליח לשכנע את אמצעי התקשורת מעבר לים לשנות את האופן שבו הם מסקרים את הסכסוך. הרוח החדשה היתה מחלחלת אז, במידה זו או אחרת, גם למדינאים ולפוליטיקאים. אבל לפי שעה אין סימנים להצלחה. המסגור הישן מולחם היטב.
בנסיבות הפוליטיות בישראל זו משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית, לשנות את הדרך שבה מצטיירת המדינה בחלק ניכר מהתקשורת המערבית. שנה אחרי שנה, עימות אחרי עימות, מהדורת חדשות אחרי מהדורת חדשות, נבנה הדימוי הבסיסי, "נרטיב-העל" – זה של דוד וגוליית. זו קלישאה, מליצה או מטבע לשון שחוק, אבל הסיפור התנ"כי מעצב את ההתייחסות לסכסוך ומהדהד בדרך שבה המציאות ממוסגרת.
הבעיה אינה בסיפור התנ"כי, אלא במציאות שבה ישראל מזוהה כבר כמה עשורים כגוליית – ענק חסר לב, אכזרי וחמוש היטב – והפלסטינים הם דוד, הנער הקטן היוצא להיאבק בו, בלית ברירה, עם רוגטקה ואבן.
הנה כך נפתחה ידיעה מירושלים של סוכנות הידיעות AP בספטמבר השנה: "אחרי שמצאה פתרונות הייטק לעצירת פיגועי התאבדות ורקטות, ישראל, הידועה ביכולותיה הטכנולוגיות, נדרשת להתמודד עתה מול פריצה מחודשת של נשק מימי דוד וגוליית – יידוי אבנים". את הידיעה ליווה תצלום, אחד מרבים מאוד, של נערים פלסטינים מיידים אבנים כשברקע הכיפה המוזהבת של כיפת-הסלע.
מתוך הפרסום ב-AP (צילום מסך)
הטקסטים והתצלומים של סוכנות הידיעות מגיעים לאלפי עיתונים, אתרי אינטרנט ותחנות טלוויזיה ורדיו. בטקסטים ביקורתיים יותר של בעלי טורים ופרשנים בארגוני תקשורת שונים אפשר למצוא משפטים המזכירים, למי ששכח, כי אבן הקלע של דוד מסמלת מאז ומעולם את יכולתו של החלש לגבור גם על יריב עוין ומצויד היטב.
לא רק נתניהו, רבים מידידי ישראל ותומכיה ניסו בשנים האחרונות להפריך את מטפורת דוד וגוליית בגרסתה זו. הם הזכירו כי חללי האינתיפאדה השנייה בישראל לא נפלו קורבן לאבנים, אלא למטעני חבלה, וגם העימותים בעזה, לפני ההתנתקות וגם אחריה, לא נגרמו בשל מטחי רוגטקות מעבר לגבול. אבל הדימוי נותר, גם כאשר אצלנו מזכירים, בצדק, ש"אבן יכולה להרוג".
התמונה מתהפכת
כתבנו כאן, בימי מבצע "צוק איתן", על קשייה של ההסברה הישראלית, בשל הפער בין טיעוניה המילוליים של ישראל בהסברת מהלכיה לבין סרטי הווידיאו והתצלומים של המהלומות שהנחיתו מטוסי קרב, מסוקים, מזל"טים, טנקים ומערכות נשק מתקדמות אחרות על ערי הרצועה. בגל העימות הנוכחי, שבו לצד האבנים נעשה שימוש בעיקר בסכינים, נראים על מסכי הטלוויזיה גייסות של חיילים, שוטרים ומג"בניקים המנסים להתמודד עם צעיר או צעירה יחידים.
בעולם של תצלומים ודימויים, בלתי אפשרי להעביר מסרים מורכבים. נדרשים סמלים מעוררי אסוציאציות ברורות, חד-משמעיות. "הדוב הרוסי" הוא אולי קלישאה תקשורתית חבוטה, אבל כאשר נזעקו יחצנים בינלאומיים לסייע לממשלת גיאורגיה לאחר הפלישה הרוסית למדינה זו ב-2008, הם עשו בה שימוש מוצלח. לישראל אין עדיין כינוי כזה, אבל יש לה תצלומים אופייניים:
כמה פעמים ראו צופי הטלוויזיה בעולם טנקים, נגמ"שים, מטוסים ומסוקים חוצים את הגבול בדרך להתקפה? במבצע ליטני ב-1977; במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, שבה הציב הנשיא רייגן על שולחנו תצלום של ילדה לבנונית פצועה; במלחמת לבנון השנייה ב-2006; ובשורה של מבצעים בעזה, ובהם "ימי תשובה" ו"קשת בענן" ב-2004, "גשם ראשון" ב-2005, "גשמי קיץ" ב-2006, "חורף חם" ו"עופרת יצוקה" ב-2008, "עמוד ענן" ב-2012 ו"צוק איתן" ב-2014. בעין ישראלית היו כל המבצעים האלה ודאי מוצדקים וחיוניים, תולדה של חוסר ברירה. אבל היה להם מחיר יקר לא רק בחיי אדם: בעולם הם חיזקו את תדמיתנו כגוליית.
גם בחזית הימית סירב העולם לאמץ את הקו שלנו. בפרשת המרמרה בשלהי מאי 2010 נמתחה ביקורת קשה על כך שסרטי הווידיאו של הצד הפלסטיני הקדימו את אלה של דובר צה"ל בתחנות הטלוויזיה בעולם. אך זו לא היתה הבעיה האמיתית: כותרות העיתונים ברחבי העולם התעקשו להגדיר את את המרמרה ואחיותיה לצי שנבלם על-ידי צה"ל כ"משט הסיוע" או "המשט ההומניטרי" שנועד לסייע לתושביה של עזה.
האירוניה, או הטרגדיה, היא העובדה שבעבר הרחוק, בעשורים הראשונים למדינה, לא היה ספק כמעט לאיש בעולם מיהו דוד ומיהו גוליית. האהדה העולמית נטתה לצדם של פליטי השואה וניצוליה שנאבקו לשוב לארצם, הדפו בכוחות דלים פלישה של צבאות ערב, הכריזו על מדינה, הקימו קיבוצים והפריחו את השממה. פסגת ההסברה הישראלית היתה "אקסודוס", הספר של ליאון יוריס והסרט שביים אוטו פרמינגר.
מתישהו אחרי 1967 החלה התמונה להתהפך. השואה התרחקה, גם הדימוי של עוף החול שקם לחיים נשחק. על סדר היום הבינלאומי הוצבה בהדרגה שאלת השלטון על עם אחר, ההתנחלויות. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987 נחשף העולם לתצלומים של התנגשויות אלימות בין חיילים חמושים לאזרחים. והשאר היסטוריה.
מאז יש מי שמנסים להאשים את העולם באנטישמיות, להוכיח שהכל בגלל תקשורת מוטה. אחרים מחפשים דרכים למתג מחדש את ישראל. ויש מי שמבקשים, כנתניהו, להיחלץ מהמסגור על-ידי השחרה עקבית של דמות הפלסטינים. אבל העיסוק בהיטלר ובמופתי לא קידם אפילו בצעד אחד את המאמצים לשנות את נרטיב-העל של התייחסות העולם לסכסוך. יידרשו מהלכים מדיניים של ממש כדי לנסות לעשות זאת ברצינות. בתנאי כמובן שלא יהיה זה מאוחר מדי. כי לא תמיד ניתן להפוך על פניו מסגור שהתקבע במשך עשורים רבים.