זה עידן התקשורת הבינאישית: יותר אפשרויות להגיע לאחרים, יותר אפשרויות לאחרים לפנות אליך, יותר ערוצים להגיב בהם, לענות, להתלונן, ליזום. האם יש מישהו שאדם רגיל, בהשקעה של קצת מאמץ, לא יוכל "להגיע" אליו? אבל יש משהו מאוד מטעה בהיקסמות הזאת מהריבוי, מ"מה שיש": יש לנו אימייל וטלפון וסלולרי ובלוגים ורשתות חברתיות. והרי מה שמהפכני באמת בכל הריבוי הזה הוא לא היכולת החדשה להגיע ולדבר אלא היכולת להיעלם, להתחמק, לדחות. אני בנייד, עוד שעה אהיה באימייל. נדבר אחר־כך. הפלא שבתקשורת החדשה הוא לא הנוכחות שלנו בה, אלא ההיעדרות שלנו, ההיקלשות של הנוכחות בכל אחד מהערוצים. אי־אפשר להמעיט בחשיבות של ההיקלשות הזאת לשיפור התקשורת הבינאישית.

לכן, אחד הסמלים המובהקים למהפכה החדשה הוא דווקא הודעת הס.מ.ס הפשוטה והנפוצה. זו הדוגמה הטובה ביותר לדרך שבה המגבלות הן אלה שמייצרות אפשרויות: המסך הקטן, ההקלדה הגולמנית, ויותר מכל - העדרו של קשר אישי, של נוכחות. כל אלה יחד יוצרים את אחת מצורות התקשורת היעילות ביותר, שנהפכה ליומיומית עד כדי כך שאנחנו נוטים לשכוח את הפלא הגלום בה: היא מיידית, זמינה, סימולטנית, ולמרות כל זאת ריקה ממטען הנוכחות הבלתי אמצעית של, נאמר, שיחת טלפון. קשר מיידי עם האחר, בלי המועקה שמשרה לעתים הנוכחות המיידית שלו. חשבו רק כמה קשה לריב בס.מ.ס (וכאשר בכל זאת רבים: כמה מדויקים הם העלבון או הפגיעה!).

חידוש שעדיין לא תפס מבחינה מסחרית מביא את ההיגיון הזה לשיא. חברת "זלנגו" הישראלית יצרה כתב תמונות לס.מ.ס המורכב מכמאתיים סמלים צבעוניים, מעוצבים בפשטות: "אני", "אתה", "נשיקה". אחד ההסברים לחידוש הוא האופי הבינלאומי של שפת התמונות. אבל לא זה העניין האמיתי שלה. הקסם של השפה הוא הפרימיטיביות שהיא כופה עליך: "אני", "אתה", "נשיקה". כמה קל לדבר כאשר אנחנו מודעים לזרות שלנו לשפה.

▪ ▪ ▪

אבל מה הצד הקשה, המכוער, של מהפכת התקשורת הדיגיטלית? הוא ניכר בהד שמחזירה היום תקשורת ההמונים. לא באופן שבו "האיש מהרחוב" חודר יותר ויותר אל התקשורת, אלא באופן שבו התקשורת עצמה מנסה להיות כמו "האיש מהרחוב". כאן כדאי להזכיר את הספקולציה של ברכט: הרדיו ייהפך למכשיר מהפכני אמיתי כאשר גם המאזינים יתחילו לדבר לרדיו. זו אחת הדרכים המרכזיות לספר את סיפור התקשורת במאה שלנו. זה הסיפור על אינספור האפשרויות שנפתחות ומסיבה מסתורית תמיד מוחמצות. מה יכול להיות יותר דמוקרטי ממאזינים שמדברים אל הרדיו במקום שרק הרדיו ידבר אליהם? ובכל זאת, כשהמאזינים כבר מדברים אל הרדיו, הקול שלהם, לרוב, מתגלה דווקא כשמרני הרבה יותר מה"קול" של הרדיו עצמו. בסצינה הטיפוסית, המאזין הוא שנוזף ב"תקשורת" על השמאלנות שלה.

בעשר השנים האחרונות מלווה דמות חדשה את התקשורת: הטוקבקיסט. הוא לא "האיש מהרחוב" שפונים אליו כאשר צריך ייצוג לקול אותנטי. הוא גם לא המתקשר הזועם לרדיו, שמעניקים לו את החסד לדבר במשך דקה שלמה עם מנחה שלא טורח להסתיר את זלזולו. הטוקבקיסט, בניגוד לאלה, לא מחכה להזמנה ולא מהסס. הוא מגיב על הכל, בשטף מיידי.

בהתחלה, לאחר שנחשפנו לדמות הזאת דרך אתרים כמו Ynet, עיתונאים לא מעטים הגיבו בדאגה נוכח כללי השיח שמכתיב הטוקבק: דאגה מהאלימות המילולית, מהיצריות, מהשטחיות ומהגסות. כמה תמימה נראית התגובה הזאת של עיתונאים היום, ממרחק עשור. כי מי יקשיב היום לעיתונאי הקובל על סגנונו של הטוקבקיסט? המערכת, את זה אנחנו כבר יודעים, אוהבת את הטוקבקיסט. אולי אפילו יותר מאשר את העיתונאי. עיתונאים יבואו וילכו, והטוקבקיסט הוא שנשאר.

אולי עדיין מוקדם מכדי שנוכל להבין היטב כיצד הטוקבקיסט מעצב את חלל התקשורת שלנו. אבל היום, לפחות, כבר אפשר לראות שההשפעה שלו לגמרי אינה שולית. כי היום, אחרי שהעיתונאים הפסיקו לפחד מהטוקבקים, נדמה שהתקשורת עצמה מנסה לפעמים לדבר כמו טוקבק.

קחו, למשל, את התוכנית "השורה התחתונה" בערוץ 2. שני מנחים מתחלפים סוקרים במהירות את ענייני היום. יש הרבה אזוטריה, כפי שנהוג בתוכניות אקטואליה "קלות". אבל בנושאים היותר מרכזיים שני המנחים מתווכחים: זה חושב ככה וזה חושב ככה. והרי לנו "האיש עם הדעה". לא צריך הרבה כדי להיות "האיש עם הדעה". לכל אחד יש דעה, לא? אבל מה שהופך את ההצגה הזאת לקרובה במיוחד לטוקבק הוא החידוש הסגנוני של התוכנית: שעון בשולי המסך מציג כמה שניות נותרו לנושא הנוכחי. קצת קשה להבין את העניין הזה: הרי החשיפה של מנגנון העריכה רק ממעיטה בערך העיתונאים. היא מציגה אותם בדיוק כמו שגורסת הקלישאה של הטוקבקיסט על התקשורת: התפקיד שלהם הוא רק למלא את הזמן. הם מדברים דקה וחצי על נושא מסוים לא משום שזה מה שיש להם לומר, אלא משום שזה הזמן שהוקצב לנושא.

אז מה הסיבה לביזוי העצמי הזה? התשובה היא, שוב, הטוקבקיסט. הוא בעצם האידיאל של התוכנית. הזמן הקצוב מעצב את סגנון הטוקבק: הסגנון המתנשף של המתקשר לרדיו ("עוד משפט אחד גדעון, עוד משפט אחד!"), או של כותב התגובה ב־Ynet (כי מי יקדיש לטוקבק יותר מדקה?). כאן הקיטוע, ההפסקה, חשובים יותר מהדיבור עצמו: הם אלה המעניקים לדברים את רושם הדחיפות שלהם, או אולי את האותנטיות שלהם. בכל מקרה, הם גם מצביעים על האדישות לתוכן. בדיוק כמו בטוקבק, מה שחשוב כאן הוא לא דעה זו או אחרת, אלא הרצף, ההתחלפות המתמדת ביניהן. לא חשובה הדעה, אלא הידיעה שמיד אחריה תבוא דעה אחרת.
אז מה הסיבה לביזוי העצמי? זהו פשוט הבוז המוכר של העיתונאי כלפי הטוקבקיסט. אלא שעכשיו גם העיתונאי הוא טוקבקיסט.

▪ ▪ ▪

במלחמת לבנון השנייה ראיתי בטלוויזיה אירוע משונה. זה היה בזמן ההמתנה לאחד הנאומים של נסראללה. באולפן ערוץ 10 דיברו פרשנים, וברקע הקרינו בינתיים על מסך הפלזמה את שידורי תחנת הטלוויזיה של החזבאללה, "אלמנאר". רצה הגורל ותחנת "אלמנאר" הקרינה בדיוק באותו זמן, על מסך הפלזמה שלה, את שידורי ערוץ 10. האפקט שנוצר היה זהה לזה של שתי מראות שניצבות זו מול זו: מנהרה מתארכת של מסך בתוך מסך בתוך מסך. צבי יחזקאלי מערוץ 10 ניסה לנצל את המצב כדי לדבר ישירות עם "אלמנאר", אבל לא נענה.

בעצם, אולי צירוף המקרים המוזר הזה לא היה לגמרי מקרי. הוא אופייני למלחמה שהתנהלה בחלל רווי תקשורת, שהערוצים השונים שלה מצטטים ומתייחסים זה לזה ללא הפסק. בזמן שהמלחמה עצמה התנהלה רוב הזמן בטווח הרחוק, של טילים ומטוסים, היו דימויי האויב קרובים מאי פעם. מבין הדימויים האלה, המרכזי היה כמובן תמונת פניו של נסראללה. פרשנים רציניים הסבירו לנו אם הוא התגלח, אם הוא נראה עייף או נבוך, וכדומה. אבל הטוקבקיסטים היו אלה שניסחו את העניין האמיתי בלשון הישירה והמדויקת ביותר: צריך למחוק לנסראללה את החיוך מהפרצוף.

מדוע אני מזכיר את זה? בגלל החשד שמא הטוקבקיסטים באמת גילו כאן גורם ממשי: אולי החיוך של נסראללה באמת היה אחד הגורמים הממשיים שהשפיעו על המלחמה? במלחמה שהתאפיינה בקרבה כזאת של תמונות האויב, אולי חיוך לעגני אכן היה גורם ממשי, אחד השיקולים האסטרטגיים, לצד שחרור החטופים וההגנה על יישובי הצפון. זו השערה מפחידה: אולי החלל התקשורתי של הטוקבק היה אחד המניעים במלחמה.

והנה שוב הפרדוקס של ברכט: מבחינה פורמלית, מה יכול לקדם את השלום יותר מאשר מראה פניו של האויב בזמן מלחמה; אבל במקום שהחידוש יסמן קִדמה הוא מרמז כי המלחמה שבה אל הממד המיתי שלה, שבו מחווה של היריב מחוללת תגובה עוצמתית, חסרת פרופורציה וחסרת שחר - ערים אפשר להרוס, אבל את המחווה אי־אפשר למחוק.

גיליון 70, ינואר 2008