ביום חמישי (18.3.10) הכריז שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, צבי גורפינקל, על עונשו של שי סימון בגין דריסתה למוות של מיטל אהרונסון, פציעת חברתה מלי יזדי והפקרתן בשטח, זאת כשנהג תחת השפעת אלכוהול ואחרי שזמן קצר קודם לכן נמלט ברכבו מבדיקה של שוטרי תנועה.
העונש היה חמור ביותר: עשרים שנות מאסר. שלום ימיני, שישב ברכב לצדו של סימון, הורשע בהפקרה ונשלח לחמש שנות מאסר. את סיפור התאונה הזו אין כמעט כתב או עורך חדשות שאינם מכירים בעל-פה.
לפני כארבע שנים, בחודש אפריל, עמד במחלף עירון מתנדב במשמרת התנועה ועצר מכוניות לצרוך בדיקת רשיונותיהם של הנהגים. המתנדב, נאאל אבו-פאני מהכפר קרע, זיהה מכונית חשודה וסימן לה לעצור בצד הדרך. ברכב נהג בחור צעיר מטייבה, מוחמד חאג' יחיא, בן 20, שהיה באותה עת שיכור ומסומם, ולצדו חבריו, שיכורים ומסוממים גם הם. חאג' יחיא לא עצר. הוא דרס את המתנדב וברח מהמקום במהירות של 160 קמ"ש. אחר-כך נתפס, נשפט והורשע. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר.
נציג הפרקליטות שחתם על עסקת הטיעון המקילה טען שיש קושי בראיות, וכשהוצגה העסקה בפני בית-המשפט טען שמדובר בעונש חמור ביחס למעשיו של הנאשם. השופט מתח ביקורת על העסקה, אך אישר אותה.
שי סימון, שדרס את מיטל אהרונסון, לאחר ששמע את גזר דינו. 14.2.10 (צילום: יוסי זליגר)
שני מקרים זהים כמעט לחלוטין, אבל רחוקים זה מזה כמרחק כיכר רבין בתל-אביב ממחלף עירון בצפון. מול הליווי הצמוד שהעניקו כלי התקשורת לדריסתה של מיטל אהרונסון, דריסתו של אבו-פאני תועדה בעיקר בדיווח ב"בוקסה" שגרתית בעיתונים ובשורה במבזקי החדשות, כמו רוב ההרוגים בתאונות הדרכים. ynet, שמקפיד לנפק כתבות על כל הרוג בתאונת דרכים, היה יוצא דופן גם במקרה זה.
כשנודע לעיתונאים על פרטי התאונה המחרידה שבה נהרגה אהרונסון, היה ברור כי יש בידיהם כל המצרכים לכותרת הראשית של יום ראשון; עבריין שקשור למשפחות פשע נמלט שיכור משוטרים שרשמו לו דו"ח, דורס שתי צעירות מהרצליה ונמלט בג'יפ יוקרתי. סיפור, והכל קרה פה, כמה מאות מטרים מכל מערכות העיתונים.
מכאן היתה הדרך סלולה לסיקור כל פרט באדיקות. צלמים נשלחו לתעד את הג'יפ הפוגע במשטרת מחוז תל-אביב, כתבי פלילים נשלחו לאסוף פרטים על שלום ימיני וקשריו לעולם התחתון, ואחרים נשלחו לבית משפחת אהרונסון. בני המשפחה השכילו מהרגע הראשון לשתף פעולה עם התקשורת והבינו שלחץ תקשורתי מסיבי יביא לענישה מחמירה של הדורסים. כמה כתבים נשלחו לבית משפחתו של המתנדב אבו-פאני? ואם כבר, כמה מקוראי העיתונים הגדולים התעניינו בסיפור הזה?
כשאנשי הפרקליטות הבחינו בקשיים שיביאו להרשעה של חאג' יחיא, הם מיהרו וחתמו על עסקת טיעון. זו שתשחרר אותו כעבור ארבע שנים ותאפשר לו לחזור להשתולל בכבישים תוך סיכון חיי אדם. שלא כמו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, במחוזי בחיפה אין שורת כתבים חרוצים שתפקידם היחיד הוא לחשוף כל חומר חקירה וכל מסמך שמגיעים לבית-המשפט. בחיפה, סיקור בית-המשפט הוא תפקיד שכתבים נאלצים לבצע "על הדרך".
גם במשפטם של סימון וימיני התיק שהוגש לפרקליטות לא היה תפור ומהודק. מדובר היה בתיק מורכב שבמהלכו, באופן יוצא דופן, שונה כתב האישום, וזהות הנהג הפוגע הוחלפה אחרי שהדיונים כבר החלו. אבל כשכל גוף תקשורת עוקב אחר המשפט ומסקר אותו, פרקליטות מחוז תל-אביב לא יכולה להרשות לעצמה לחתום על עסקת טיעון מקילה.
עו"ד מירון רוזנטל הוא מתמחה בדיני תעבורה. הלחץ התקשורתי לבדו לא הביא לעונשים החמורים, הוא אומר, אבל הוא בטוח שלצד זהות הנאשמים והפרטים המיוחדים של המקרה, היתה לו חשיבות מכריעה. "היה משפט בכיכר העיר", הוא אומר ומציין גם את הלחץ שהפעילה משפחת אהרונסון כגורם משפיע: "הם הגיעו לכל הדיונים והתראיינו בצורה נכונה תקשורתית". פרקליטו של ימיני, עו"ד מוטי כץ, עירער בתחילת השבוע על העונש שספג לקוחו. גם לדעתו הכיסוי התקשורתי הוא אחד הגורמים לעונשי המאסר החמורים. "אין לי ספק שבתיק אחר, שלא היה מתוקשר כל-כך, עונשים כאלה לא היו ניתנים", הוא אומר.
אחרי שמשווים בין העונשים שניתנו בשני המקרים לסיקור שקיבלו, קשה שלא לשאול אם הלחץ התקשורתי שהופעל במקרה דריסתה של מיטל אהרונסון הוא שקצב את דינם, מוצדק ככל שיהיה, של סימון ושל ימיני. ואם כן, האם אנחנו מוכנים לקיים שתי מערכות משפט שונות בישראל, הנגזרות מהתעניינות כלי התקשורת בדיונים שמתקיימים בין כותלי בית-המשפט.
זוהר סוסנקו הוא עורך חדשות ברדיו של ערוץ 10