"קטרקט" מוגדרת כמחלה הגורמת לעכירות בעדשת העין. סבתא שלי, שעיניה קהו עם השנים, סיפרה לי שהראייה הולכת אט-אט ומתערפלת, עד שלא ניתן להבחין בין דברים. אבל מצבה של סבתא שלי נראה מזהיר למדי לעומת זה של חנוך מרמרי, עורכו לשעבר של העיתון לאנשים מבריקים.

במאמר שפירסם באתר "העין השביעית" (האתר לעיתונאים מבריקים), החליט מרמרי לדרוס עד דק כתבה שפורסמה ב-ynet ועסקה בהשוואה בין פרויקט הקמתה של רכבת קלה בצרפת ובין זה המפלס את דרכו באומללות בירושלים. חוש הריח העיתונאי של מרמרי, יש לציין, היה הפעם מחודד במיוחד, ועלה על נקודה מדהימה: הכתב רונן מדזיני נשלח לצרפת – על חשבונה של חברת אלסטום, האחראית לפרויקט בירושלים ובעיירה הצרפתית אנז'ה גם יחד(!).

העובדה שנקודה חשובה זו ברורה ומובלטת פעמיים אינה משנה לכותב השוצף. גם העובדה שאין בכתבה ולו אזכור חיובי אחד של החברה, בירושלים או בצרפת, אינה מזיזה לו כלל. האמת, כפי שמציג אותה מרמרי, היא כי כתב ynet נסע לו לעיירה צרפתית פסטורלית כדי להלל ולשבח את חברת אלסטום, תוך כדי לגימת יין משובח וזלילת אסקרגו מעודן. מרמרי קבע כי לא בכתבה עיתונאית מדובר, אלא בסוג של צ'ק פתוח. אלסטום שילמו יפה ביורו, ו-ynet ליקקו את פסי הרכבת שלהם בהכנעה. שוב חשפנו את הגמדים חסרי עמוד השדרה של התקשורת הישראלית, חשב לעצמו, אפשר ללכת לישון מסופקים.

אלא שבטרם יכבה מר מרמרי את מנורת הלילה, שאלה קטנטנה לנו אליו. האם אכן קרא את הכתבה? כלומר, כן, ראינו לינק מקשר, אבל האם הוא באמת טרח לקרוא? כלומר, לבצע אותו תהליך שבו העיניים שוטפות להן על פני השורות, מעבירות למוח מידע ויזואלי שיהפוך בסופו של תהליך לתובנה? כנראה שלא. זאת אומרת, אין שום אפשרות שהתבצעה כאן פעולת קריאה ראויה.

האם המלים "רונן מדזיני ביקר ומאשים" שנעלו את כותרת המשנה נתפסות אצל העורך המהולל כמחמאה? הייתכן כי המשפט שמתייחס לפרויקט הירושלמי במלים "מדובר בכישלון ניהולי ובזבוז כספים חסר תועלת" הוא זה שמנסה להתחנף לשולחיו של מדזיני?

מרמרי ממשיך ודוהר וטוען, משתלח כמוצא שלל רב, ומסביר כי הכתב לא עשה עבודתו כראוי, ולכן לא סתר את דברי האחראית מטעם העירייה בצרפת על הקשר עם התושבים והסוחרים. בבחינת "בואו ונסתיר את הפשלות של החברה שמימנה את הטיול לצרפת". לא הפריע לו לקרוא כי 100 סוחרים התלוננו על נזקים, וזכו בפיצויים ניכרים עקב כך. לא הפריעה לו גם העובדה הפשוטה שחברת אלסטום אינה האחראית על הקשר עם התושבים והסוחרים – זו בכלל העירייה שעושה שם עבודה טובה. אבל היי, אלה נקודות קטנות ומעצבנות, שהורסות לחלוטין את רעיון העיתונאי המושחת. אז מתעלמים.

וכך אפשר גם להמשיך ולהצהיר שמדזיני ו-ynet מנהלים באמצעות הכתבה קמפיין נגד הסוחרים בירושלים. מציגים אותם כמתלוננים סדרתיים ונודניקים חסרי תקנה. כנראה שאלי לוי, יו"ר ועד סוחרי מרכז העיר, לא ממש יסכים איתו. "אנחנו כלום, אבק מבחינת ההתייחסות העירייה, וכל מי שקשור לרכבת הראו לנו אפס השקעה". יבהה מרמרי שוב במלים אלה, ויסביר כיצד הן מהללות את חברת אלסטום, ואיך בדיוק הן מציגות את הסוחרים כטרחנים.

הבעיה הגדולה עם טורו של מרמרי היא שכמעט כל משפט בו – למעט אלה המהללים את פועלו כעורך רב חסד ואתיקה – נגוע בכשל עובדתי. אילו היה קורא את הטקסט, אין גם לנו כל ספק כי היה מגלה את הביקורת על הפרויקט בישראל – עליו אמונה חברת אלסטום, כן? – שנמרחת בנדיבות לאורכה ורוחבה של כל הכתבה. ביקורת ספציפית נגד החברה, ביקורת השוואתית על התנהלות הפרויקט בירושלים מול צרפת. האם המלים "הגורמים האחראיים לפרויקט (בירושלים), החל בזכיינית, דרך העירייה והמדינה, עסוקים בעיקר במריבות ללא סוף, בהאשמות הדדיות, בגרירת רגליים מיותרת ובחוסר מקצועיות משווע" מצלצלות למרמרי כביקורת על אלסטום? בפירוש לא – אלה כנראה מחמאות נוטפות דבש באוזניו.

ומה שמטריד הוא שכל זה אינו נהיר למר מרמרי. בעיה של ממש, בהתחשב ברקורד המכובד שלו. אין מנוס אם כך מלהניח שהעורך לשעבר פשוט זינק על טרנד פופולרי בימים אלה, שניתן לכנותו "הך באינטרנט". דהיינו, הבהר לקוראיך שהאתרים החצופים האלה, שאינם "משלנו", אחראים לדרדור העיתונות כולה, שלא לומר תרבות המערב. הרי הם כולם טוקבקיסטים, בחייך. מי שם בכלל יודע לכתוב.

לרוע המזל, מר מרמרי בחר לו את הדוגמה הלא נכונה. יש לא מעט ביקורת שאפשר למתוח על אתרי התוכן והחדשות באינטרנט הישראלי – למשל על אתר כמו "העין השביעית", שעדיין אינו מתיר כתיבה של טוקבקים לכתבות. אולי אם זה היה מתאפשר, אחד הטוקבקיסטים היה כותב: "אדון מרמרי, אתה מדבר שטויות. קראת בכלל את הכתבה ב-ynet?", אבל זו שפה גסה, שאין מקומה בעיתונות לאנשים מבריקים במיוחד.

הלל פוסק הוא עורך ערוץ הרכב של ynet

"תגובתו של העורך מדאיגה אף יותר מן הכתבה עצמה"

הלל פוסק, עורך ערוץ הרכב של ynet, מבקש לטשטש את הביזיון שהוא, כך נראה, האחראי לו. הוא מחפה על כך בתוקפנות כלפי.

גם אם זקנתי ועיני קהו ואינני מבין את אשר אני קורא – אני לא הנושא. מה שחשוב הוא שנסיעת עיתונאי לצרפת ביוזמת – ועל חשבון – זכיינית הרכבת הקלה בירושלים היא עיתונות קלוקלת.

נסיעות על חשבון גורמים מסחריים הן תופעה שהתקיימה בשולי העיתונות מאז ומתמיד, וכן גם המאבק בכך. אבל נסיעה על חשבון צד אחד בסיטואציה ציבורית מורכבת של פרויקט עירוני גדול, שבו מתקיים מערך כוחות דינמי – עירייה, ציבור, זכיינית וקבלן – היא דבר שלא זכור לי כמותו.

שום ניסיון להציג את הטקסט כביקורתי כלפי המארחים לא יוכל למחוק את ההטיה המובנית בכתבה ובפתיח המערכתי לה. הנסיעה הזאת לא היתה צריכה להתקיים כלל, ואף אם התקיימה, הכתבה לא צריכה היתה להיכתב ולא להתפרסם.

תגובתו של העורך מדאיגה אף יותר מן הכתבה עצמה. שביעות הרצון העצמית שלו גורמת לי לפקפק מעתה ביכולת השיפוט שלו גם במקרים שיבואו.

חנוך מרמרי