כמו מטוסים גבוהים ביום בהיר, אם כי בקצב אטי לאין שיעור, גם אנשים מותירים אחריהם שובלי אד לבן, כעדות למסלול שהם עושים ולנקודות הציון שבהן חלפו: רשימת כתובות שבהן התגוררו, ניירות מִרשם האוכלוסין, תעודות הישגים, מסמכי כישלון. הנה עוד שובל שאדם מותיר מאחוריו: במי בחר ביום בחירות, כשהיה שם לבד, עם עצמו או עם אלוהיו, מאחורי הפרגוד. האם בחר או נמנע? תמך או העניש? התחכם או התריס?
ומה בחר האיש הצעיר שלנו מאז שקיבל את תעודת הזהות שלו? האם זיגזג? האם היה לציניקן או שמר אמונים? ומה חשב, מה הרגיש וכיצד הגיב כשהתבררו תוצאות הבחירות? האם המשיך להאמין שבחר נכון, או שהסתפק בבדיקה עד כמה היטיב לנחש ולקלוע אל התוצאות? האם אמר אמת כשנשאל על בחירותיו או שסירב להשיב?
ולא בכדי יש כאלה שמסרבים להשיב: פתק ההצבעה הוא תעודת זהות. ממנו אפשר ללמוד בין היתר מהי השכלתכם, מהו מוצאכם, עיסוקכם, מהו עולמכם. אצלנו אפשר אפילו לדעת על-פי דפוס ההצבעה שלכם איפה אתם ממוקמים על הספקטרום שבין תורת האבולוציה לתורת הבריאתנות.
את שובל הבחירות המתארך, המשתרך מאחורי, אפשר לתאר כך: ראשיתו בימי הדכדוך שאחרי הזיכוך, ימי מלחמת ההתשה. באוקטובר 1969, בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו אחרי מותו של לוי אשכול, החייל שהייתי הצביע לתנועה היחידה שדיברה אל לבו: מפלגת הצעירים שדרשה לנקות את המערכת הפוליטית המסתאבת. קראו לה "העולם הזה – כוח חדש", והיא זכתה בניצחון מזהיר והכפילה את כוחה. עם שני מנדטים, האמנתי, אפשר להפוך עולמות. ועם זאת למדתי להבין כי שני מנדטים זה כלום, ובמיוחד בכנסת שבה מפלגת השלטון בראשות גולדה מאיר השיגה 56 כאלה.
מאז השתתפתי ב-13 הצבעות לכנסת (ושתיים לבחירה הישירה של ראש ממשלה, ב-1999 ו-2001). מאז הצבעתי לכל קשת המפלגות שבין השמאל הקיצוני למתון, מפלגות שאפשר להגדירן כ"לייבור" או "סוציאל-דמוקרטיות", או "סוציאליסטיות": החל במפלגה יהודית-ערבית, דרך מפלגות השמאל הקשה והשמאל הרך ומפלגת העבודה של ימינו. השובל הלבן שלי סימן קו ספיראלי מן השוליים אל הזרם המרכזי, מן הבחירה בנידונים לאופוזיציית-עולם ועד אלה שלַשלטון נולדו; מן המרדני אל המהורהר, מן הזועם אל המפוכח, מן הנערץ, האקזוטי, הטוטלי אל המה-שיש, העמום, הלא-משהו – ועם זאת, מתוך תקווה שהפתק שלי ישפיע לטובה על המצב.
השפעתי הממשית ב-15 הפתקים ששילשלתי לתיבה, בין עשרות מיליוני הפתקים שהוטלו מאז לרבבות הקלפיות, התפוגגה כאבק פורח. אבל מן הפעם הראשונה ועד היום, תמיד נדמה שיש לי חלק בתוצאות הבחירות ואחריות על השלכותיהן.
כל כנסת והפתק שלה, וכל פתק הצבעה מבין 15 הפתקים הללו הוא מרכיב חשוב בזהותי. אם להיות עדכני, אוכל לומר שזהו חלק מהותי בפרויקט המיתוג העצמי שלי. פעם, כשידיד שאל אותי למה שלא אצטרף למפלגת מרכז נמרצת ומבטיחה, חדשה מהניילון, עניתי: "כי אתם רפובליקאים ואני דמוקרט. סוציאל-דמוקרט". ייתכן שלא הייתי עובר את מבחן הסוציאליזם הטהור – אולי אפילו שלי יחימוביץ' היתה מועדת שם בכמה סעיפים – אבל דבר אחד בטוח, אמרתי לאותו ידיד: "לא אבחר במנהיג שטורח להגדיר עצמו כלא-סוציאליסט ולהכריז על כך בכל הזדמנות".
בריכה אינטימית
בערב החגיגי הזה, שבועיים לפני בחירות 2015, אדבר על הבחירה שאנחנו עושים כשאנחנו בוחרים לכנסת – בחירה שהיא תבנית התנהגותית של גילנו, מקומנו בחברה וערכי ואירועי התקופה. וכיוון שזהו ערב של אדריכלים ועל אדריכלות, אנצל את ההזדמנות לתהות, האם תבניות הבחירה שלנו ניתנות לזיהוי בתחומי חיים נוספים – ובמקרה שלנו, ולכבוד האירוע: האם הבחירה שלנו היא אכן בחירה של נפשות-חופשיות, או שכולנו בוחרים-מדומים הכלואים בתבנית הנגזרת מאורח החיים שלנו, מסגנונם, וממוזיקת המקרה.
ממש בימים אלה רצה בעיתונים מודעת-ענק, חלק מקמפיין פרסום למגורי יוקרה. במודעה – על רקע טקסטורת מים צלולים בבריכת שחייה טורקיזית – נכתב כך: "אף אחד לא צריך לדעת שיש לכם בבניין בריכת שחייה אינטימית". מין תחכום שמבקש לומר: "אנשים דקי אבחנה שכמותכם אינם מנופפים בבריכה האינטימית שלהם שבמתחם המגורים האורבני הסגור שבו הם גרים". בעצם, הבריכה אינה סתם בריכה, אלא מדרגה גבוהה יותר בדירוג העושר, ועצם שמירת סוד קיומה מוסיפה לה מסתורין ובוודאי גם ערך. אין מדובר כאן בפרסומת לצניעות יוקרתית. מדובר כאן בפרסומת האומרת: אין צורך להתבייש בהיותכם עשירים מדי; רק שכניכם, הדומים לכם כשתי טיפות סן-פלגרינו, יחלקו אתכם את סוד הבריכה האינטימית, ועוד כמה ידידים קרובים הדומים לכם כשתי טיפות מים מוגזים – וכל אלה הם בעבורכם מושאי ההתייחסות החשובים באמת.
אני לא יודע מיהם האנשים שיתפתו לרכוש דירת יוקרה עם בריכת שחייה אינטימית, אבל ברור לי למי הם יצביעו – ולמי הם לעולם לא יצביעו. ואז אני שואל את עצמי אם, כמי שטובל בבריכה הציבורית נודפת הכלור, אצביע כמותם למפלגת-על אגרגטיבית שבה נשתכשך כולנו יחד, או בכל זאת אבחר במשהו טהור יותר, משהו שדומה לי ומגדיר אותי טוב יותר. אין לכך תשובה פשוטה, אבל יש תשובה עקרונית ומעשית גם יחד: לא אהיה טהרן ולא בררן. יצביע כל אדם על-פי צו לבו ומצפונו וכך אנהג גם אני, ולא אזוז מדעתי בגלל נוכחותם של אלה שאינם כמוני, אפילו אם יש בריכה אינטימית במרתפם.
מנהיג לאנשים כמוך
אם בעשורים הראשונים למדינה הוכפף "האני הפוליטי" לשירות הקולקטיב, ומנהיגים קיבלו את דין התנועה – הבחירות לכנסת בת-זמננו הן התגלמות תרבות ה"רק אני והאגו שלי": אני, המיוחד, אבחר את המנהיג האישי שלי, המיוחד כמוני. אני אוביל, אני אנווט את עצמי לבחור בו, כך שיוביל וינווט בעבורי. פורמלית, קולו של "האני הבוחר" שלי זהה לחלוטין לקול "האני הבוחר" של מישהו אחר, שגם הוא, כמוני, מרוכז בעצמו, בעולמו, בהרהוריו וביצריו. כל אחד מאיתנו הוא בן יחיד למפלגה. הוא ואני ואחרים איננו צוות, לא קבוצה ובטח לא קולקטיב. על הטישירט של כל אחד מאיתנו אפשר להדפיס את ההצהרה: "רק אני והפתק שלי".
היו ימים שבהם בחרנו בתנועה פוליטית שפעיליה בחרו את הנהגתה ובכיריה קיבלו את דינהּ, וכשסרחו, תחבו קנה אקדח אל פיהם; היו ימים שבהם הצבענו למפלגה שהיו בה חוגים רעיוניים מגוונים ומצעה התאים באופן נסבל לתפיסת עולמנו, ואילו היום אנחנו בוחרים את בבואתנו. מפלגת ראי, אם תרצו.
הנה כמה סימנים שאפשר לתת ב"אני המצביע" כשהוא עומד מאחורי פרגוד הקלפי: קחו למשל את הפעיל הנצחי, הלובש את חולצת "לעולם לא תצעדי לבד" בניצחון ובתבוסה; קחו את המצביע-להכעיס, המקפיד לבוא, לעמוד בתור לקלפי ולהטיל פתק לבן; או את זה שבונה מודל הצבעה שיחולל סדרה של מהלכים שישיגו, אם הכל יתנהל כצפוי, מטרה טקטית כלשהי בכנסת הבאה; או הנוקם-ונוטר, המצביע הדווקאי ליריב השנוא; או את ההוא המצביע הפוך-על-הפוך – בוחר צעיר שמצביע גמלאים, בוחר שמרן שמצביע ירוקים; או הבוחר הדיאלקטי, שפועל לאור ההנחה כי מה שיותר רע יהיה יותר טוב. אגב, לאחרונה גיליתי זן חדש, אלטרואיסט פרובוקטיבי: תל-אביבי שהצהיר כי יתרום את קולו-היקר-לו למפלגה נזקקת – מפלגה מגזרית הסובלת מאדישות בוחריה. ואל לנו לשכוח את כל אלה שאמונם במערכת פוליטית כה נמוך עד שאינם הולכים להצביע בכלל.
הנה אפיון הלא-מצביעים, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה: ערבים, צעירים, עניים, עולים, משכילים פחות. הנה אפיון נוסף של הלא-מצביעים, שאינו מופיע במחקר הזה: מיאוס, תיעוב, בוז, תסכול, בושה, מחאה, מרי, בערות פוליטית, אדישות, פסימיות, התנשאות. וישנם כמובן כל היתר, אלה שעדיין בוחרים באופן ענייני ומושכל פחות או יותר את המפלגה שמתאימה לטעמם ולעולמם.
"האני המצביע" השוכן באותם "כל היתר" הוא בעל תודעה צרכנית ורגישות אופנתית. כשכל היתר באים לבחור, רבים מהם מחפשים חבילה אטרקטיבית, מבצעים והטבות. אתה מנהיג? מה אתה מציע? בוא נבדוק באתר שלך אם יש איזה מבצע: הורדת מסים, הוזלת יוקר המחיה, פתרונות דיור, ואם לא הסרת כל הנטל – לפחות דרישה לשוויון בנטל.
מול המצביעים החדשים, המנהיג החדש אמור לגלם ערכים בני זמננו כמו עשייה, חדשנות, יזמות, עדכנות. הוא צריך להיות קוּל וחייב להיות אחלה. הוא צריך להקנות לבוחריו תחושה שבבחירתם אותו יוכיחו היגיון צרוף ויבטאו נכונה את רוח הזמן. עליו לשווק דימוי: לא רק את דימויו שלו, אלא לבנות את דימוים העצמי של מצביעיו.
ענף הפרסום כבר מזמן עובד ככה: בשיטת "קנה מותג ומתג את עצמך". הנה לדוגמה מודעה כמו "שברולט ספארק מתאימה לאנשים שהולכים בדרך שלהם, לאנשים כמוך"; והנה מודעה כמו "הולילנד פארק היא השכונה הפרטית לאנשים כמוך". ואם שברולט והולילנד יכולות, גם המנהיג החדש יוכל להיות "מנהיג לאנשים כמוך, שיודעים מה הם רוצים". ובאותו היגיון ועל אותה משוואה, הבוחר החדש הוא "רק אני" והפארק שלי והספארק שלי והמפלגה האינטימית שלי.
המפלגות הלא-דמוקרטיות
ומה בקשר למפלגות? הזכרתי קודם את מפלגת העבודה של גולדה מאיר, שגרפה 56 מנדטים בשנת 1969. מאז היא מצטמקת וכבר הגיעה, בכנסת ה-19, לפי-פחת של 8 מנדטים (כשאהוד ברק התפצל עם חברי סיעת עצמאות ונטל עימו 5 מ-13 המנדטים שקיבלה המפלגה בבחירות 2009). מפלגות שלטון כמו העבודה והליכוד של רבע המאה הקודמת – שהיו מפלגות של 40 מנדטים ויותר – ידעו להכיל בתוכן מחנות, זרמים וקבוצות רעיוניות. אבל המפלגות הללו, כמו החברה כולה, עוברות תהליך מתמשך של פרגמנטציה והסתגרות.
רבות מהמפלגות החדשות, הבינוניות, אינן יציבות, או טרם התייצבו, ולכן נזהרות ונמנעות מלקיים דמוקרטיה פנימית, ובכל מקרה זמן חייהן מוגבל וסופן שיתפצלו עד התפרקות. מדד הדמוקרטיה המפלגתית, שהוצג לאחרונה על-ידי חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מלמד כי כמחצית מחברי-הכנסת הבאה לא יהיו נבחרי ציבור, אלא יתמנו על-ידי ראשי רשימתם: לא רק במפלגות החרדים, אלא גם במפלגותיהם של ליברמן, לפיד וכחלון.
דווקא הקואליציה המגוונת של תנועת הבית-היהודי אזרה אומץ והלכה בדרכי המפלגות הגדולות ופתחה את עצמה לבחירות פנימיות, שהגדילו את כוחה פי ארבעה בבחירות 2013. ודווקא מפלגה זו היתה יכולה בקלות להיטמע במפלגת-האֵם, הליכוד, כפי שמרצ, עם קצת פחות אנינות ופחות אגו, היתה יכולה להיטמע בגוש העבודה.
המפלגות הלא-דמוקרטיות הן גם אלה שחוסמות את האפשרות להנהיג רפורמות הכרחיות לשיקום המערכת הפוליטית, באמצעות סעיף וטו בהסכם הקואליציוני שהן חותמות עם כל ממשלה שתקום – הסכם שימנע כל תיקון לסטטוס-קוו. אם מישהו הוגה בתיקון למערכת פוליטית, עליו להתחיל מלחשוב על בנייה מחדש של גושי מפלגות גדולים – ימין ושמאל, על מחנותיהם הפנימיים – שסביבם תמיד יחוג ענן מפלגות רדיקליות שיתסיסו את הזירה ויחדדו את המחשבה. והעיקר, שיישארו קטנות וטהרניות ולא יסתערו על המרכז המעורבב.
קללת המדינה
היום נהוג לדבר על שקיפות, על פתיחות. וכשאני מדבר על פתיחות, אני מדבר על היפתחות. על הסרת מחיצות, על הפלת חומות וגדרות. וכשאני חושב על המפה הפוליטית, אני רואה את המתחמים המוקפים גדר והשערים שקבוע בהם מחסום, ובתוכם אוכלוסייה ששיעבדה את עצמה להנחה הבעייתית שעליה לבדד לשכון.
האם יש קשר בין ריבוי המפלגות המגזריות לבין צורת המגורים הישראלית? נראה שכן. לפחות מכנה משותף בוודאי קיים: השאיפה שלא להתערבב, אלא לחיות בין הדומים לך, לבחור בהם ולהיבחר על-ידיהם. זאת בחירה מצומצמת ומכונסת, כשאפשר ליהנות מן הגיוון האנושי שהתקבץ כאן. במדינת מהגרים וילידים כמו שלנו, יכולה כל קבוצה להשפיע על קבוצות אחרות ולהיות מושפעת מהן.
המתחמים ההומוגניים הם קללת המדינה. לא רק במתחמי ועדות הקבלה, בהתיישבות הפרברית והכפרית בתוך הקו ומחוצה לו, אלא גם בערים הגדולות – המעוז האחרון של הגיוון האנושי – אפשר לזהות סימנים מדאיגים של הסתגרות והתכנסות. מגדלי הדיור (עם או בלי בריכה אינטימית) הם כבר מתחמים סגורים. הכד הקונסנזואלי נשבר לרסיסים דוקרניים. השסע החברתי הפוליטי הולך ומתרחב. שום תוצאת בחירות לא תְּרַצֶּה עוד את כולם ושום מנהיג לא יוביל עוד את כו-לם – תומכים ויריבים גם יחד.
הדמיון בין צורת ההתיישבות לאופן ההצבעה אינו מקרי. הנה אם כן עוד שובל אד לבן – כמו זה שמשאיר המטוס מאחוריו, רק אטי יותר, מסלול הדיור בחיי הישראלים המצויים: חולקים דירה להשכרה בעיר, שוכרים דירת זוג, לוקחים משכנתא ויוצאים לחמישה חדרים מקבלן בעיירת שינה – "מעלה הדוֹמים", אפשר לקרוא לה; או לבית על קרקע ביישוב קהילתי, "מצפה הדוֹמים", נקרא לו. גדר, מחסום, אוויר נקי, דשא, כלבלב. מגדלים ילדים, כולם בני אותו גיל. אין זקנים, אין משפחות חד או תלת הוריות. בחג לוקחים את הילדים לסבתא בעיר. מה זה הסינית שדוחפת את סבא? ומה זה הומלס? ומי זה הכושי שהתחפש למלכת אסתר? ומה זה החרדים שמסתובבים כאן, והערבים? כשתגדלו תבינו. וכשהילדים גדלים וחותכים את השמים והבריכה הקטנה שעל הדשא מתייבשת, חוזרים ההורים לעיר, למגדל דירות של שכמותם, ומשם לדיור המוגן, עם החבר'ה. ואת כל המסלול הזה אתם, האדריכלים של המדינה, בניתם. למה לא התעקשתם? לא נאבקתם בגדרות? באחידות הצורנית, הדורית, המחשבתית? אתם הבאתם לנו את ועדות הקבלה, או שהוועדות הביאו אתכם אלינו?
אנחנו יודעים לזהות אדריכלי קמפיין ולסגוד לאדריכלי ניצחון. כאילו רק ניצחון – ולא כישלון – הוא תוצר של חשיבה אדריכלית. כאנשי תקשורת, מזמן למדנו שמעשה ידינו דומה למעשה ידיכם – כלומר, הכל פוליטי. וכשחושבים על זה, הדמיון רב משנדמה. אתם האדריכלים יוצרים את תבניות הקיום שכולנו נוצקים אליהן, כפי שאנחנו, אנשי התקשורת, יוצרים את עולם המושגים שכולנו כלואים בו. הנה שאלת ביצה ותרנגולת: האם אתם ואנחנו מעצבים את זהותו של הציבור, או הציבור מעצב את זהותנו? עיתונאי כישלון אני מכיר, יש הרבה. האם יש גם אדריכלי כישלון?
אייזק אסימוב כתב ב-1952, כשמחשב עוד נקרא כאן "מוח אלקטרוני", את הסיפור הקצר "פרנצ'ייז", שתורגם ל"זכות הצבעה". זהו סיפורון המתרחש בעולם עתידני, שנת 2008, וגיבוריו הם מחשב-על בשם מוּלטיוואק ועובד חנות כלבו באינדיאנה בשם מוּלר. אותו מוּלר אובחן על-ידי המחשב כבוחר המושלם, המייצג את ממוצע כל הרצונות והמאוויים הפוליטיים – הגלויים והנסתרים – של כלל אזרחי אמריקה. ביום הבחירות לנשיאות יחובר מולר למחשב, ואחרי כמה בדיקות וסריקות, יבחר המחשב בשמו, מתוך רשימת המועמדים, בנשיא הבא. איש אחד, פתק אחד, מחשב אחד, נשיא אחד.
תהיתי השבוע, בעת כתיבת הדברים ובהשראת הבדיון המתוחכם של אסימוב, אם יחסי בוחר-נבחר היו יכולים להתנהל גם בהיפוך תפקידים: אחרי שנתייאש מן הקונספט שעל מועמדים לחזר אחרי הציבור, נבנה עולם שבו הציבור יחזר אחרי המועמדים – ואז אולי ייקח את עצמו יותר ברצינות. תארו לעצמכם מצב שבו כדי להתקבל למפלגה צריך לעבור מבחן קבלה ואחריו ועדת קבלה... רעיון נחמד, גם אם מופרך מיסודו. גראוצ'ו מרקס היה אומר על זה: "הרי לא הייתי מוכן להיות חבר במפלגה שמוכנה לקבל אנשים כמוני".