בישראל מעריכים משוררים. יש לכך שלל דוגמאות: לפני ימים אחדים ציינו את יום-הולדתו ה-142 של חיים נחמן ביאליק בהקראת יצירותיו על-ידי חברי-כנסת, שרים ונשיא המדינה; אנו נמצאים במהלך החלפת שטרות הכסף של המדינה בשטרות שעליהם מודפסים דיוקנותיהם של משוררים ומשוררות – לא אנשי צבא, לא אנשי אקדמיה ולא מנהיגים פוליטיים. אפילו סופר זוכה נובל מוחלף במשורר. מעריכים משוררים, מלמדים את שיריהם – אבל בעיקר אם הם מתים מזמן. בכל הקשור למשוררים חיים, המצב שונה.
ספק אם רבים בציבור מכירים משוררים הפעילים היום. למעט הבלחות מקריות, הם אינם מצליחים להגיע אל התודעה הציבורית, וגם הבלחות אלו שמורות לרוב לוותיקי הדור – נתן זך ומאיר ויזלטיר. משוררים הבינו את נידחותם ונידחותה של השירה, הפנימו אותה ולרוב מקבלים אותה. היה אפשר למנות כאן שלל מאמרים על נידחות השירה. אחד חביב עלי הוא זה של יובל גלעד, שהופיע לפני שנה בכתב-העת "מעין", בגליונו התשיעי. גלעד מציין שם שכיוון שממילא אין למשורר סיכוי למכור או להתפרסם – עליו להיות אלטרנטיבה לחברה הקפיטליסטית.
כמובן, יש עוד אפשרות למשורר להתפרסם, אולי אפילו למכור. האפשרות הזו היא הטריק הכי ישן בספר הלימוד התקשורתי: סקס.
נתחיל מסוף-השבוע האחרון. שני משוררים צעירים מפרסמים את ספרי השירה החדשים שלהם. האחת, הילה להב, כתבה פואמה ששמה "עד-הבוקר", המתפרסמת כספרה השני. בראיון על פני כפולת עמודים ליוני ליבנה ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" סיפרה להב כי ההשראה לפואמה היא חוויות מיניות קשות שעברה בגיל ההתבגרות, כולל מקרי אונס.
קשה שלא להרגיש אמפתיה כלפי להב בקריאת הכתבה. בחורה צעירה מספרת על עברה כנערה דחויה, שמחפשת תשומת לב בזרועות גברים מבוגרים ממנה, מותקפת מינית, נאנסת. לא מספרת על כך אף לא להוריה ומוצאת נחמה, גאולה או פורקן רק כשהיא מוציאה לאור את הפואמה הסוקרת את החוויות הללו.
אך לצד האמפתיה עולה תחושה לא נוחה. אין לי תלונה ללהב עצמה, קורבן הנסיבות שבהן פרסום באמצעות חוויות אישיות של מין ואלימות הוא חלק מרוח התקופה. אמנם, ליבנה מקדיש כמה משפטים להשקפתה של להב על הבחירה של נשים שלא להתלונן על תקיפות מיניות, אך אינו שואל אותה אם היא עצמה התלוננה על המעשים האיומים שהיא מספרת שעברה. כנראה משום שלעיתון חשובים יותר התיאורים של להב וחשובות פחות עמדותיה.
גם בחירתה של להב שלא להתייחס לשאלה ישירה על מקרה יצחק לאור מגבירה את אווירת היחצנות השורה על הראיון. לאור הוא מי שגילה את שיריה של להב לראשונה בכתב-העת "מטעם", שייסד וערך. פרשת ביטול פרס לנדאו ללאור על רקע טענות נשים נגדו כי תקף אותן הציפה את התקשורת בשבועות האחרונים, אך להב עונה רק כי "הסיפור הזה גדול יותר ממני וממנו".
אגב, פרשת ביטול מתן פרס לנדאו ללאור עצמה לימדה אותנו כי כדי שפרס שירה יעלה לכותרות, נדרש סקנדל מיני. החשיפה התקשורתית כללה שער במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" והגיעה עד למאמר מערכת מביך של עיתון "הארץ" ומאמרים נוספים שיצאו להגנת לאור – כותב קבוע ב"הארץ".
המשורר אופיר משרקי על שער מוסף "גלריה", 16.1.15
בסוף-השבוע הזה התפרסם ראיון שער ב"גלריה" של "הארץ", על פני ארבעה עמודים, עם המשורר הצעיר אופיר משרקי, לרגל צאת ספרו. הכתבת, מיה סלע, מספרת כי "מבקרים כבר מסמנים אותו כדבר הבא בשירה העברית", אך מספקת רק ציטוט אחד, של עורך המדור "תרבות וספרות" של "הארץ", בני ציפר (שלמרות עיסוקו בספרות ותרבות – אינו מבקר שירה פעיל). למעשה, כמי שעוקב באדיקות אחר ביקורות, טרם ראיתי ביקורות רציניות לספרו זה של משרקי. זה הגיוני, ואין בכך לומר דבר על הספר, שזה עתה יצא לאור.
האם משרקי הוא באמת "הדבר הבא"? אין לי מושג, ובכתבה אין מבהירים מה בשירתו כל-כך מיוחד. מה סגנון שירתו? לא ברור מהכתבה. מי חוץ מציפר עקב אחרי המשורר? לא ברור. מה שכן עולה מהראיון הוא כי משרקי לובש חצאית, עשה סמים, חוזר על המלה "זין" מספר דו-ספרתי של פעמים, מדבר עם מלאכים ועם ישוע הנוצרי ומנסה לאתגר את התפיסות המגדריות המקובלות.
נחמד שנותנים פתחון-פה למשורר צעיר שזה לו הפרסום הראשון. אבל נראה כי ההתייחסות הנרחבת למשרקי נובעת לא משירתו, אלא מאישיותו הססגונית ומהעובדה כי הוא חושף בשמחה את הצבעוניות המינית של חייו ואת התנסויותיו בסמים, וגם מספק השמצות על משוררי הווה ועבר. אפילו מיותר לציין כי סלע כמעט שאינה נוגעת בשיריו, בתוכניהם או בניתוח שלהם.
אלה מקרים עדכניים, אך יש לזכור כי בעבר הלא רחוק ראינו עוד מקרים שבהם הקשרים מיניים הביאו לפרסומם של משוררים, לא תמיד ברצונם ובטובתם. כך, למשל, התבטאויות של המשורר דניאל עוז בקבוצת פייסבוק, שהובנו כלגיטימציה לפדופיליה, גררו חשיפה תקשורתית רחבה וראיון ל"7 לילות" שהתמקד בפרשה. עוז טען לאחר מכן כי הבין שהראיון יהיה ספרותי בעיקר, והופתע מהתוצאה המציצנית.
המשוררת נועם פרתום התפרסמה בשל שירים בעלי אופי מיני שהקריאה מול תלמידי תיכון. גם האירוע הזה הביא לכתבה ב"ידיעות אחרונות", שלוותה במגוון ראיונות עם המשוררת, ב"ידיעות" ובכלי תקשורת אחרים. גם כאן, המיקוד לא היה שירתה ואיכותה – אלא התכנים המיניים של השירים, כמו גם העובדה שהוקראו מול תלמידי תיכון.
סקס מוכר, זה ידוע, וגם רמיזות קלושות ביחס להתנהגות מינית לא הולמת תופסות את תשומת הלב הציבורית – בין אם מדובר בפוליטיקאי, עיתונאי, זמר או שחקן. אבל כשכלל שיווקי זה מיושם גם בתחום השירה, זה מעציב כפליים. נשיא המדינה יכול להמשיך להקריא את ביאליק, חברי-כנסת יכולים להמשיך לצטט את אלתרמן ועל שטרות הכסף של ישראל יכולים להופיע משוררים מתים – אבל המשוררים והמשוררות הפעילים כיום יזכו לחשיפה תקשורתית רק אם יהיו מעורבים בשערורייה מינית.
עמיר סגל הוא משורר ומבקר שירה