עוזי בנזימן לא אוהב אותי. זכותו. אבל אין זו זכותו לטעות ולהטעות. בשבוע שעבר בנזימן טעה והטעה. המשטמה העמוקה שהוא רוחש כלפי הוציאה אותו מכליו. היא גרמה לו לכתוב דברים שאינם הולמים את מעמדו של מי שהיה בעבר עיתונאי מוביל והגון. אתייחס לשתי נקודות.
בנזימן טוען שלאורך כל מלחמת לבנון השנייה לא הסתייגתי ממנה. לא נכון. ביקרתי את מלחמת לבנון השנייה מיומה השלישי. הייתי אחד העיתונאים הראשונים שיצאו נגד המלחמה. שורה של מאמרים שפירסמתי ב"הארץ" במהלך הלחימה דומים להפליא לדו"ח וינוגרד שנכתב לאחריה. באותם ימים שבהם רוב כלי התקשורת בישראל התפעמו מהמתרחש, אני הייתי ספקן וביקורתי.
נכון: הביקורת שלי לא היתה ביקורת של פציפיסט. הבנתי כבר אז שאם לא נהלום בחיזבאללה, נעמוד בפני אותו איום אסטרטגי בלתי נסבל שבפניו אנחנו עומדים היום. לכן טענתי שמרגע שישראל יצאה למערכה, אין לה ברירה אלא לנצח בה. ואולם בזמן שהעיתונות הישראלית היתה שטופה בהתלהבות מלחמתית, אני עמדתי מנגד. בזמן אמת התרעתי שהמלחמה מנוהלת רע וכי היא מובילה לאסון.
בנזימן טוען שבמאמר שפירסמתי ב-11 באוגוסט 2006 קראתי "לראש הממשלה אולמרט להתפטר אם לא ישלים את מלחמת לבנון השנייה במבצע קרקעי מקיף". עלילת הדם הזאת אינה חדשה. היא הופצה על-ידי בעלי עניין לפני עידן ועידנים. ואולם כיוון שבנזימן טורח לחזור אליה, אני לוקח את המאמר הידוע לידי. אני קורא בו שורה שורה. הביטוי "מבצע קרקעי מקיף" לא מופיע בו. אין בו קריאה לצאת לפעולה התקפית בלבנון.
נכון: אני מקנטר את החברים של בנזימן שקראו לאולמרט לברוח. אני מגנה את המצמוץ ואת הבריחה. אבל איני ממליץ כלל על אותו מבצע קרקעי אחרון ומיותר שאולמרט, פרץ וחלוץ יצאו אליו. הסיבה לכך פשוטה. את המאמר כתבתי ערב קודם לכן, כאשר ההנחה היתה שהלחימה תסתיים בו בלילה. לכן מניתי את כשלי המלחמה מתחילתה ועד סופה וקראתי להתפטרותו של ראש הממשלה. אולי הקריאה הזו היתה מוצדקת ואולי מוטעית. אבל המסר לא היה מסר של חידוש המלחמה, אלא מסר של דין-וחשבון כתום המלחמה. כך גם הכותרת: לא אולמרט-תקוף-עכשיו, אלא אולמרט-חייב-ללכת.
הערה אחרונה: נניח שבנזימן צודק. נניח שלפני חמש שנים התלהמתי. אם אמנם כך, עורך "העין השביעית" אמור לברך אותי על כך שלמדתי מהניסיון, בגרתי והתמתנתי. הוא אמור לשבח את העובדה שלפני שבועיים הזהרתי את נתניהו בזמן אמת לא ליזום פעולה צבאית מופקרת בעזה. בה בשעה הוא אמור לגנות את ציפי לבני ושאול מופז שלא למדו דבר ולא שכחו דבר והציעו שוב הצעות לוחמניות. ואולם בנזימן נוהג בדיוק להפך. הוא תוקף בפראות את מי שמגלה מתינות ומגונן באדיקות על מי שנוהג בפראות. חבל, באמת חבל. המשטמה אינה מידה נאה, עוזי. לעתים היא מציפה את עיניהם של אנשים טובים ומעוותת את ראייתם.
הערת המערכת: כדי ללמוד מכלי ראשון על עמדתו של ארי שביט במלחמת לבנון השנייה, מצורף קישור למאמרו מה-11 באוגוסט 2006.
למאמר המקורי
ארי שביט, הפרשן הפופולרי של "הארץ", זורק לחלל האוויר קביעות נחרצות בלי שהוא נתבע לתת דין-וחשבון על תוקפן