העיתונות הערבית בישראל נחלקת לשלושה סוגים, לפי המו"לים שלה: הראשון, עיתונות שמפעיל משרד פרסום כדי למקסם את רווחיו; השני, עיתונות שמפעילים ארגונים פוליטיים/מפלגתיים; והשלישי, מדיום שהתפתח כארגון כלכלי. אלא שמבנה משולש זה אינו מתורגם אוטומטית למוצרים תקשורתיים שונים. אמנם ישנם אי-אלו הבדלים בין עיתון מפלגתי לעיתון מסחרי, אולם הם שוליים ולפעמים אף אינם מורגשים, משום שהעיתונות בשפה הערבית פועלת לפי אותם דפוסים ומייצרת שיח כמעט אחיד. זאת ועוד, עיתונות זו היתה לכוח המשמר את המציאות ונמנע מלקרוא עליה תיגר.
התמורות הניכרות שהתרחשו בשדה העיתונות בכלל לא פסחו על העיתונות הערבית בישראל. אפשר לציין בין היתר את הליכתה אחרי החומר הבידורי ואת ריבוי המידע הצרכני. עיתונות זו ויתרה על הז'אנר התחקירי, חוץ ממקרים של התחשבנות גלויה על רקע פוליטי או כלכלי. רוב החומר המפורסם מגיע מן הגוף המעוניין לפרסם ולא ביוזמת העיתון (כל מה שנשלח בפקס מתפרסם בדרך כלל כמו שהגיע למערכת). העיתונות מלאה בפרסומים של יחסי-ציבור ופחות בחומר חדשותי או בעל עניין לציבור. העיתונות המודפסת, כמו זו האלקטרונית, מלאה בחומרים המועתקים מכלי תקשורת אחרים, בדרך כלל ממקורות ערביים במדינות השכנות או תרגום של מה שהופיע בעיתונות העברית.
הגרוע מכל הוא שהכפלת מספרם של כלי התקשורת בערבית ופריחת העיתונות האלקטרונית לא הביאו בהכרח לפלורליזם רעיוני או לרנסנס מחשבתי. ריבוי האמצעים לא תורגם לריבוי דעות או גישות, קרי, אין חופש ביטוי בכל מה שנוגע לענייני פנים. יותר ויותר כותבים נתקלים בסירוב לפרסם מאמרי דעה וביקורת. העיתונות הפוליטית אמנם עדיין עטה על כל דעה המשחירה את פני היריב, והעיתונות המסחרית מעודדת ביקורת על העיתון המתחרה, אבל אין מדובר לא בחופש דעה ולא בשוק של דעות וגישות. גם אתרי האינטרנט בערבית אינם יוצרים מרחב של מאמרי דעה. או כמו שאמר לי עורך אחד העיתונים: לא צריך מאמרים, מספיק המאמר שאני כותב! דהיינו, אין מקום לדעות עצמאיות, חופשיות ולא משוחדות.
נשיא מדינת ישראל שמעון פרס מתארח באולפני "פאנט" (צילום: מרק ניימן, לע"מ)
תופעה אחרת המשותפת לרוב העיתונים היא אי-הלימה בין הטרמינולוגיה למציאות. המלים, המונחים והרכב המשפטים רחוקים מאוד מלשקף את המציאות המתוארת. הגזמה היא שם המשחק – ספק דרך למשוך תשומת לב, ספק אי-יכולת ממשית להציע שפה אחרת. והתוצאה היא חרושת של מושגים ומונחים לא מדויקים ומטעים. בייחוד בולט הדבר בכיסוי הנושאים שבתפר בין המדינה למיעוט הערבי-פלסטיני או למעשי הצבא הישראלי בשטחים הכבושים. מבחינת השפה אפשר להבחין שהעיתונות הערבית מרבה להשתמש בשיח אמוציונלי (תופעה מוכרת מעיתונות עברית ואחרת) עד כדי ייצוג הערבי ככעסן כרוני על סף ייאוש. יש מידה רבה של התבכיינות וקורבנוּת המייצרות שיח עקר בכל מה שנוגע לעניינים קולקטיביים קיומיים. עיתונות זו מייצרת לחברה הערבית דימוי עצמי שלילי וזהות מבולבלת, אם לא נחותה.
אט-אט מתרוקנת העיתונות הערבית, גם זו המפלגתית, מכתיבה אינטלקטואלית ואקדמית. עיתון "אל-איתיחאד", שהיה במשך עשורים מגדלור עיתונאי, רעיוני, ספרותי ותרבותי מעצים ורב-השפעה, נעשה בשנים האחרונות קנה רצוץ חסר משמעות גם בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית וחברותיה. חוגים אינטלקטואליים מדירים את רגליהם ממערכות העיתונים הנמצאים בשליטה מלאה של כוחות השוק, ללא חזון עיתונאי. ייתכן שכוחות אלו יודעים היטב איך למכור שטחי פרסום, אלא שהם נעדרים כישורים מתאימים ליצור עיתונות ראויה לשמה הן בתוצר הסופי, ברמת התוכן והצורה, והן ברמת כוח האדם, אף שיש להערכתי כמה מאות צעירים וצעירות ערבים שסיימו את לימודיהם במוסדות להשכלה הגבוהה במקצועות התקשורת.
בשלושת העשורים האחרונים עבדתי כ-15 שנה לסירוגין בארבעה אמצעי תקשורת ערביים, כתבתי ופירסמתי במספר כפול של עיתונים ואתרים וקיימתי קשרים קרובים עם מו"לים ועורכים. לצערי עלי לומר שלא מצאתי ביניהם אנשי מקצוע המחויבים לאתיקה מקצועית או לרעיונות מתקדמים, ולא פגשתי בחזון עיתונאי נאור. אני מוציא מאמירתי את המנוח אמיל חביבי, שניהל את פרויקט המעבר של "אל-איתיחאד" מעיתון חצי שבועי לעיתון יומי בשנת 1983. העיתונות הערבית, כעיתונות מגויסת המלאה חנופה לחברה הערבית, בדרך כלל נמנעת מלכבס את הכביסה המלוכלכת שלה במרפסת, והנה אני מכבס כאן את כביסתה, כמנסה לנער ולשקף את אשר היא ממאנת לראות.
מרזוק אלחלבי, עיתונאי וסופר, משורר ומבקר ספרות ותרבות. מרזוק מרכז את קבוצת המחקר "הערבית בישראל: שפה, כוח, שיח", המתנהלת במכון ון-ליר בירושלים.
המאמר "מה שהעיתונות הערבית ממאנת לראות!" פורסם לראשונה במסגרת "منبر מַנבּר/במה", מגזין אלקטרוני ליחסי יהודים ופלסטינים בישראל, היוצא לאור על-ידי מכון ון-ליר, ומובא כאן באדיבות המכון.