כשיורם ארבל בירך ב"ערב טוב, עם ישראל" ומשחק הפתיחה של המונדיאל החל, לשבריר שנייה הרגשת איך ערוץ 1 חוזר להיות מדורת השבט.
כשאת החסויות למשחק פתחו מודעות "היום זה אנחנו, עובדי רשות השידור, מחר זה אתם", כשטכנאי סיפר בקול נכאים על העובדים שמאחורי הקלעים שמחר ייזרקו הביתה, כשבאולפן המקדים עם דידי הררי ולהקת הסמבה עימעמו לכמה שניות את התאורה כדי להמחיש מה יכלו לעולל לשידורי המשחקים, אפשר היה להזדהות באמת עם המצוקה של אנשי הערוץ הראשון. פתאום עברה המחשבה שלא היית רוצה בעוד שנה ללחוץ 11 בשלט ולקבל ערוץ נישה לאביזרי גינה במקום הדינוזאור שנכחד.
כשהתשדיר מטעם העובדים במחצית המשחק הראה את אסתר שחמורוב רצה באולימפיאדת מינכן עם הקול הנרגש של נסים קויתי והכתובית "השידור הציבורי איתכם ברגעים הגדולים", רצית שהמנגינה הזו באמת לא תיפסק. היית מוכן לראות עוד שחמורוב ועוד אלכס אברבוך ועוד רגעים מיתולוגיים מתוצרת הערוץ הראשון.
אבל אז התשדיר נגמר וחזרת לאבי נמני באולפן, ובסיום המשחק שמעת את דני נוימן אומר שהוא נרגש מאוד מבחירתו של רובי ריבלין לנשיא והוא מברך אותו. ונזכרת מי הפוליטיקאי שהנחית על השידור הציבורי ועל הציבור כולו את הפרשן הכי בנאלי ומשמים, ואיך בעצם כל העסק הזה עבד ואובד, והתעוררת מהחלום.
דני נוימן (מימין) ויורם ארבל משדרים משחק בערוץ הראשון (צילום מסך)
דומה ששום דבר כבר לא יחזיר לערוץ 1, לשעבר הערוץ הראשון והיחיד, את מקומו המיוחד בלב הצופה הישראלי. יותר מדי, הרבה יותר מדי מים עכורים ומבאישים זרמו במסדרונות רוממה ומהם אל "משקי הבית" שלנו, מכדי שתיוותר בלבנו פינה חמה עבורם. התוצאות של שנות ניהול לקוי, לא פעם זדוני, וכמעט תמיד רשלני וחסר מחשבה, נטועות כמו יבליות בכל פעם שהמסך בבית נפתח עליהן.
כשעובדי הערוץ מנצלים את הרייטינג של המונדיאל כדי לפנות ללב הישראלי החם, הנוסטלגי, הסולידרי, קשה שלא להירתע מהציניות שנושבת מהמהלך הזה. את האנשים שמאמינים שאפשר לשקם את הערוץ בלי לפרק אותו מן המסד עד הטפחות אפשר לספור על יד אחת, וגם היא פצועה וחבולה. את הסימפטיה לעובדים הזוטרים שמטה לחמם עלול להישבר נשמור לכשייצאו להיאבק בבית-הדין לעבודה, אחרי חורבן הבית המסואב שלהם. בינתיים ניאלץ להודות להם על שלא החשיכו לנו את המונדיאל, כאילו אנחנו הם אלה האחראים לחורבנם.
סקירת מוספי המונדיאל
המונדיאל שהשתלט על סדר היום הוא חגיגה למפרסמים, ובעיקר לכיסם של כלי התקשורת. יוני-יולי הם חודשים יבשים מבחינה מסחרית, ואירוע כמו המונדיאל הוא פך שמן שמספיק ליותר משמונה ימים. לצד האתרים שהתמרקו, מתחו פנים ופתחו אולפנים, הציגו העיתונים בגאווה שלושה מוספים מושקעים ועתירי נייר. להלן התוצאות.
"הארץ". מוספי הספורט המיוחדים מבית שוקן בידלו אותו בעבר מהצהובונים בזכות כובד ראש והקפדה על קו מקצועי ענייני, כמעט חסר שטיקים. הפעם, האליטיסטיות הרכינה ראש בפני ניסיון לרדת אל העם. שער ובו תצלומי שישה כוכבים באקסטזה על רקע רעמת נוצות, תחת הכותרת "בואו לרקוד" פלוס הבטחה "יהיה קרנבל", היה יכול לפאר בשקט את מוספי "ידיעות" ו"ישראל היום".
לצד כתבות עומק, נצבע המוסף בכתמים פופוליסטיים. כתבת פנטזיה ברוח הריאליטי, שבמסגרתה "נקראו" רונאלדו ומסי לשיחה צפופה אצל "האח הגדול", כולל שילוב של אורטל בן-דיין עם ביטויים אנטי-אשכנזיים ושוביניסטיים – קרצה לחובבי הז'אנר מבין הקוראים האינטליגנטיים. כתבה קלילה נוספת עסקה במדי הנבחרות, מאת מבקרת האופנה מירית וינשטוק. על ספרד היא כתבה: "לוק חד-משמעי וחזק, כיאה לאלופת העולם". על גרמניה: "משדרת עוצמה ודיוק בזכות האלמנטים העיצוביים". דבר לא היה נגרע מהמוסף אם שתי הכתבות הללו לא היו באות לעולם.
מוסף מונדיאל "הארץ"
כתבה שמשרטטת את השחקן המושלם בעולם הולידה גימיק נוסף של משחק ב"נדמה לי", אם כי נדמה לי שהגימיק הזה קצת משומש. לפחות כאן התאמצו גראפית והרכיבו מערב-רב של 15 שחקנים דמות של שחקן אחד. ב"ידיעות אחרונות", שהלכו על אותה כתבה בדיוק, הסתפקו באילוסטרציה מוכנה ומעניינת פחות.
"פרושים לנגד עיניכם", היכרות בסיסית עם 32 הנבחרות והישגיהן במונדיאלים, היתה מרתקת והחזיקה את הקורא זמן רב בזכות אינפוגרפיקה מלוטשת. מצד שני, טר"ש חזק לעיצוב הגראפי של ארבע כתבות, שנפתחו בעמוד ימני וכללו תמונה וכותרת בלבד, כשבעמוד השמאלי התחרתה בהן מודעת פרסומת.
"סגור לי ת'סגל" של עירד צפריר, שבעה ראיונות פינג-פונג, סיפקו רוח גבית לעמודי סגלי הנבחרות המונוטוניים. באחד מהם הצליח המראיין לחלץ ביקורת מפתיעה מהפרשן מוטי איוניר כלפי יורם ארבל וקולגות אחרים: "שידרתי עם יורם וזה לא הביא אותו לכל מיני שטויות שהוא מדבר היום, כי לא הייתי גורר אותו. מה שקרה לו בשנים האחרונות זה שהוא עם איל ברקוביץ' ועם דני (נוימן) וכל מיני כאלה, שלוקחים אותו למקומות שהוא מסבך את עצמו אחר-כך".
"ישראל היום". המחלקה המסחרית הצליחה להפיק 96 עמודים (תשעה עמודים היו מודעות עצמיות), ולשלב מודעות "פפסי" כתמונות בתוך הכתבות. בניגוד לעבר, המודעות הללו הציגו תוכן רלבנטי – כוכבי המונדיאל בתצלומים מיוחדים בצבעי המותג, כך שהגחמה המסחרית היתה נסבלת.
בטור בעמוד הפותח, היוקרתי, התכבד אלי גוטמן, מאמן הנבחרת הלאומית, שדחק פנימה את הפרשן הבכיר של העיתון שלמה שרף. זה וגם זה הציגו טורים בנאליים. ואם כבר שרף, כדאי לקוראיו לדעת שהופעה של שלמה ארצי ב-26 בחודש בטבריה נופלת על פורטוגל-גאנה.
מוסף המונדיאל של "ישראל היום"
כמו במוסף המונדיאל 2010, גם הפעם התהדר "ישראל היום" בראיונות בלעדיים (ומעניינים) עם שועי הטורניר. בפעם הקודמת זה היה מסי, הפעם היו אלה הקשר הספרדי אינייסטה ומאמן נבחרת גרמניה יואכים לאב. ה"בלעדי" שבו מתפאר העיתון הוא ראיון קצרצר, אחד מכמה בשיטת הסרט הנע שהם העניקו לכלי תקשורת. בהקדמה הודה המראיין סאל אמרגי, הכתב לענייני ספרד, כי הוקצו לו דקות מעטות עם אינייסטה. סביר להניח שכמה מהשאלות נלקחו ממסיבת העיתונאים שקדמה לראיונות הספיישל.
בראיון עם מאמן גרמניה זכה ליאב נחמני לזמן איכות כפול: רבע השעה הפך ליותר מחצי שעה. נחמני דיווח שדוברי הנבחרת סימנו למאמן שזמנו תם, אלא שהוא נחלץ להגנת העיתונאי מישראל ואמר: "אני חושב שהבחור עשה דרך של הרבה יותר מחצי שעה להגיע לכאן, אז אנחנו נכבד אותו ונמשיך". דווקא בראיון הארוך יותר לא זכו הקוראים לתצלום משותף של המראיין עם המאמן, כמו שסידר לעצמו אמרגי עם אינייסטה. לא ברור אם הסיבה היא צניעותו של הכתב או החמצה של העורכים ב"ישראל היום", שיכלו להוכיח לקוראים כי ליאב באמת נפגש עם לאב.
"סקר המונדיאל הגדול" שערך העיתון העלה שנבחרת ברזיל וליאונל מסי הם האהודים ביותר בישראל. מה פירוש "סקר גדול"? המידע על מספר הנשאלים נחסך מהקוראים.
שער המוסף, אינייסטה ונבחרת ספרד מניפים את גביע העולם 2010, היה הפחות יצירתי ומעניין משני העיתונים האחרים. האווירה החגיגית לקראת האירוע העצום היא הזדמנות לפרצי יצירתיות. ב"הארץ" עשו זאת בניפוח רוח בתכנים, בעוד שב"ישראל היום" העדיפו לא להשתגע ולהסתפק בשער קורקטי. כתבה על עשר הקלישאות הישראליות הגדולות של המונדיאל (לאהוד את הולנד, לרדת על ארבל ונוימן, להביא כתבת צבע מהמחנה האיראני) היתה קינוח הולם למוסף, שבסך-הכל היה טוב ומגוון.
"ידיעות אחרונות". שער מרהיב עם הפתעות לקוראים – לוח משחקים ענק נתלש, ועוד אחד קטן שיהיה לכיס. אם במחלקת המודעות של "ישראל היום" שיחקו אותה עם המוסף, הקולגות מ"ידיעות" רשמו הצלחה מסחררת. אפשר להרגיש זאת לאורך כל עמודי התוכן, שנעטפו בצבע ירוק עם לוגואים מסחריים, אבל כאלה שאינם מפריעים לקריאה.
מוסף המונדיאל, "ידיעות אחרונות"
"ידיעות" היה היחיד שהקדיש שטח (חצי עמוד) לכל אחת מ-32 הנבחרות. הוא עשה זאת בחינניות גראפית ובתמציתיות שלא הותירה את הקורא אדיש גם למידע על הונדורס ודרום-קוריאה. העובדה שהמוסף נסגר שמונה ימים לפני הפצתו היא פתח לבעיות. כוכב נבחרת צרפת, פרנק ריברי, כיכב בעמוד של נבחרתו כשחקן המפתח, אלא שיומיים לאחר סגירת המוסף הודיע השחקן כי יחמיץ את המונדיאל בגלל פציעה, ועמ' 48 הפך ללא רלבנטי בחלקו.
באגף התפרעויות התוכן כיכבה כתבה ש"הפגישה" לכבוד מונדיאל דמיוני את אלופות העולם לאורך ההיסטוריה. בגמר כל המונדיאלים, אגב, הביסה ברזיל 1970 את גרמניה של 1974. בחירה הולמת לרעיון טוב. יחסית לשנים האחרונות, המוסף של "ידיעות" התעלה הפעם וסיפק מנות יפות של עניין ומחשבה.
והזוכה הוא: לראשונה בהיסטוריית המונדיאלים עלו לגמר שלוש נבחרות. "ידיעות אחרונות" הצליח לגנוב את הגביע עם שער ממטר בדקה ה-92, והותיר את "ישראל היום" ו"הארץ" להתקוטט על המקום השני.
בקטנה
התכונה העצומה של אתרי הספורט לקראת המונדיאל ובמהלכו ספגה סטירה מצלצלת בגלל הווטו של איגוד השידור האירופי על שידור תקצירי המשחקים. עד שהנושא ייפתר – צל"ש מיוחד לאתר ערוץ הספורט על "רולטת המשחקים" המרהיבה והנוחה לשימוש.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il