לוּ התבקש, היה הרמטכ"ל בני גנץ יכול להשיא כמה עצות בדבר הופעה תקשורתית מוצלחת לממונה עליו, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. בעוד שהאחרון העניק ראיון טלוויזיוני מחויט באולפן ממוזג, דיבר הראשון עם כלי התקשורת מהשטח: במדי עבודה, כשהוא מתצפת, יורה במטרות, מזנק מהמסוק, וכשהכל מצדיעים לו. לא בכדי דורג גנץ כדמות הציבורית האהודה בישראל.

ואכן, שלושת הערוצים המרכזיים, 1, 2 ו-10, שידרו ביומני שישי את הצילומים המחמיאים. ואולם, בערוץ הראשון לא הסתפקו בכך ושילבו בכתבתו של אמיר בר-שלום (הראיון מתחיל בדקה 52:31) גם צילומי תעמולה מחניפים של דובר צה"ל. את החיילים החמושים הצועדים למסוק בכתבתו של בר-שלום (55:55) ניתן לראות גם ב"ברכת הרמטכ"ל לשנה החדשה" (0:16), את שורת הטנקים (55:57) אפשר למצוא בסרטון "64 שנים להקמת צה"ל" (0:34), את החייל המשקיף במשקפת (1:00:03) ניתן לראות ב"חיל הים בפעולה" (0:25). אלו דוגמאות נבחרות בלבד.

הפרקטיקה הזו, שבה בשעה שהרמטכ"ל נושא את דבריו טובי הלוחמים מוצגים ברגעיהם ההירואים לצד פסקול דרמתי, יפה לתעמולה צבאית ולשימוש דובר צה"ל. היא מתאימה פחות לעיתונות, בוודאי כשלא נעשית הבחנה בין הצילום העיתונאי לצילום התעמולתי, וכשלא נמסרת לצופים ולצופות כל הבהרה בנושא.

בזמנים אלו, כשרשות השידור נאבקת על קיומה, מוטב היה לו היו מקפידים יותר על התוצרים העיתונאיים המוגשים לציבור.

אלעד הרלב הוא סטודנט לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת תל-אביב