עיקרי הפסיקה
בג"ץ 94 / 6032
רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ
נגד
1. רשות השידור
2. הוועד המנהל של רשות השידור
3. השרה הממונה על חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, שרת התקשורת
4. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (משיבה פורמאלית)
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[12.6.1997]
לפני השופטים ג' בך, י' קדמי, ד' דורנר
העותרת היא אחת מבעלות הזיכיון לפי חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – חוק הרשות השנייה) אשר משדרת בערוץ השני של הטלוויזיה. לטענתה, שני הסדרים חקיקתיים חדשים שינו את המצב המשפטי שלפיו נתאפשר לרשות השידור (המשיבה 1) לשדר תשדירי שירות והודעות חסות בערוץ הראשון של הטלוויזיה.
ההסדר האחד הוא חוק הרשות השנייה, אשר לדבריי העותרת ייחד את הזכות לשדר תשדירי פרסומת רק לבעלי זיכיון מכוחו. ההסדר השני הוא חוק רשות השידור (תיקון מס' 8), תשנ"ג-1993 (להלן – תיקון מס' 8), אשר הסמיך במפורש את רשות השידור לשדר תשדירי פרסומת ברדיו, ומכאן – לטענת העותרת – שבוטלה במשתמע סמכותה לשדר שידורי פרסומת בטלוויזיה.
לחלופין טוענת העותרת כי כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994, אשר ביטלו מגבלות מסוימות בתחום הודעות החסות, הם בטלים. לטענתה, יש באותם כללים חריגה מהגבולות שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לעניין שידור הודעות חסות, חריגה שיש בה כדי להפוך את הודעות החסות לפרסומת מסחרית אסורה.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) (בעקבות בג"ץ 757/84 [1], בג"ץ 3424/90 [2]): על-פי חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, אין לרשות השידור סמכות לשדר פרסומות ולעסוק בפרסומת. עם זאת, מותר לרשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות (795א – 798ב).
(2) סמכותה האמורה של רשות השידור נשענת על הקביעה שלפיה תשדירי השירות והודעות החסות אינם עולים כדי פרסומת מסחרית אסורה. לפיכך, הסמכות לשדר תשדירי שירות והודעות חסות אינה קשורה ואינה מושפעת משינוים חקיקתיים כלשהם המסדירים פרסומת, אם בערוץ השני, אם ברדיו אשר כפוף לרשות השידור, ואם במקום אחר (801ז – 802א).
(3) ככלל, מקום שמבקש המחוקק לשנות מצב משפטי קיים, הוא עושה זאת במפורש, ולא בעקיפין. לו ביקש המחוקק לשלול מרשות השידור את סמכותה לשדר תשדירי שירות והודעות חסות, סביר להניח שהיה קובע זאת במפורש (802ב).
(4) העולה מכך הוא שאין לראות בהסמכת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לשדר פרסומות משום שלילת סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות. גם תיקון מס' 8, שתכליתו לאפשר המשך המצב הקיים ולהתיר פרסומת ברדיו, לא שינה את המצב המשפטי הנוהג ביחס לטלוויזיה, ולפיו אסור לשדר פרסומת מסחרית אך מותר לשדר תשדירי שירות והודעות חסות בסייגים שנקבעו בכללי רשות השידור ובפסיקה (802ג, 802ו – 803ד).
ב. (1) מגבלות סמכותה של רשות השידור לעניין שידור הודעות חסות הובהרו על-ידי בית-המשפט העליון בבג"ץ 757/84 [1] ובבג"ץ 3424/90 [2]. נקבע כי פרסום שם החברה המממנת בתחילת השידור ובסופו הם מותרים וכך גם פרסום סוג המוצר המיוצר על-ידי המממן. לעומת זאת, לא הותרו פרסום שמות המוצרים וסימני המוצר של המממן ומוצריו, ולא הותרה הקרנת הפרסום במהלך השידור, באשר נקבע כי בכך ייחצה הגבול בין הודעות חסות לשידורי פרסומת אסורה(806א – 807ג).
(2) כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994 חורגים ממסגרת המגבלות האמורות ולכן דינם להיפסל (807ה).
(3) יש לדחות את טענת רשות השידור שלפיה הגמשת הכללים בדבר שידור הודעות חסות היא מחוייבת המציאות בשל אופיין המוגבל לעומת שידורי פרסומת וההכרח לשומרן כמקור הכנסה. הפער הקיים בין הודעות החסות המותרות לשידור על-ידי רשות השידור לבין שידורי הפרסומת בטלוויזיה המשודרים בערוץ השני אינו אלא ביטוי חיצוני להבדל במקורות המימון שנקבע מלכתחילה על-ידי המחוקק (805א, 805ה – ז).
ג. (1) אין מקום להיענות לבקשת העותרת לפסוק לה פיצויים מהמשיבים 1 ו-2 בשל הפרת הכללים בנושא מימון משדרי חוץ על-ידיהם בעבר ובהווה (809ה).
(2) אכן, לכל הדעות, היו הפרות של הכללים בעניין זה מצד המשיבים. אך על העותרת להוכיח כי נגרם לה נזק כספי עקב ההפרות. לשם כך נדרשת הגשת ראיות משמעותיות, שבית-המשפט יוכל לבוחנן כראוי. בג"ץ אינו יכול להסיק מסקנות בנושא זה על סמך החומר המצוי בפניו. הדרך פתוחה בידי העותרת לתבוע את נזקיה, אם היו כאלה, במסגרת תובענה אזרחית רגילה בפני בית-המשפט המוסמך (809ה – 810א).
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 31.10.1994. העתירה נתקבלה בחלקה. ניתן צו החלטי שלפיו כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994 מתבטלים.
חנן מלצר, הדס פלד, נאוה אילן, דני פדר, ישגב נקדימון – בשם העותרת;
יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה) – בשם המשיבים 3-1.
מתוך פסק הדין
השופט ג' בך:
1. לפנינו פרק נוסף בהתדיינויות בשאלת סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון (הערוץ הממלכתי).
אם בעבר היו אלה נציגי עיתונים אשר עתרו (וליתר דיוק איגוד העיתונים היומיים בישראל), הרי שבמקרה דנן העותרת הינה רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ (להלן – העותרת) – אחת מבעלות הזיכיון, לפי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – חוק הרשות השנייה), אשר משדרת בערוץ השני (הערוץ המסחרי).
[...]
5. טענתה הראשונה והעיקרית של העותרת היא, כי רשות השידור אינה מוסמכת עוד לשדר תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הערוץ הראשון. זאת לנוכח שני הסדרים חקיקתיים עיקריים. האחד נוגע להוראות חוק הרשות השנייה, ולתקנות ולכללים שהוצאו מכוחו. מהסדר זה מבקשת העותרת ללמוד, כי המחוקק ייחד את הזכות לשדר תשדירי פרסומת, לרבות הודעות חסות ותשדירי שירות בטלוויזיה, לבעלי זיכיון לפי חוק הרשות השנייה. זאת לשם הגשמת העיקרון שכל ערוץ ניזון ממקור מימון משלו – דהיינו, הערוץ הראשון מאגרה, הערוץ השני מפרסומת, ואילו זכייני הכבלים מדמי מנוי.
[...]
הנדבך החשוב בטיעונה של העותרת, אשר על-פיו יקום או ייפול דבר, הוא זה המנסה ליצור קשר חד-ערכי בין תשדירי השירות והודעות החסות לבין פרסומת מסחרית. ודוק: טענותיה של העותרת יכולות להתקבל, אם בכלל, רק מקום שתתקבל טענתה של העותרת בדבר הזהות שבין השניים, קרי: תשדירי שירות/הודעות חסות = שידורי פרסומת.
[...]
ככל שנקבל את הקביעה שלפיה אין בסמכותה של רשות השידור לשדר שידורי פרסומת בטלוויזיה במסגרת שידורי הערוץ הראשון, הרי שאין בכך כל חידוש (עמד על כך מר שמגר בחוות-הדעת שנתן עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כפי שפורט קודם לכן), ואף אין בכך כל רבותא לעניין סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות ולהסתייע במימון חוץ שמוצא ביטויו בהודעות חסות המודות למממן.
ודוק: באותה מידה שקיבלנו את הקביעה הנ"ל, כך גם מקובלת עלינו קביעתו של פרופ' זמיר בחוות-דעתו כיועץ משפטי לממשלה, שאף עליה עמדנו קודם לכן, ואשר אומצה בפסיקתו של בית-משפט זה (בג"ץ איגוד העיתונים היומיים הראשון [1] ובג"ץ איגוד העיתונים היומיים השני [2]), ולפיה תשדירי השירות והודעות החסות אינם עולים כדי פרסומת מסחרית אסורה. לפיכך הסמכות לשדר תשדירי שירות והודעות חסות אינה קשורה ואינה מושפעת משינויים חקיקתיים כלשהם המסדירים פרסומת, אם בערוץ השני, אם ברדיו אשר כפוף לרשות השידור, ואם במקום אחר.
[...]
ד) עם כל הבנתנו לבעיותיהם של המשיבים נראה אפוא, כי אין מנוס מהחזרת המצב לזה שנקבע בכללי מימון חוץ הנ"ל ובפסיקה הקודמת של בית-משפט זה. אם סבורים המשיבים, כי אין בכך כדי לפתור את בעיותיהם, הרי יוכל מצב זה לבוא על פתרונו רק בדרך של חקיקה, או בהבטחת סיוע ממקור אחר.
[...]
לא שוכנענו, כי יש מקום להתערבותנו בסוגיית תשדירי השירות. חלק הארי של התשדירים עולה בקנה אחד עם מטרות חוק רשות השידור, ועם האמור בנוהל תשדירי השירות. התשדירים אכן משמשים לאספקת מידע לציבור ולהדרכתו בנושאים שבטובת הציבור ובטובת החברה והמדינה.
[...]
10. סיכומו של דבר נראה, כי מן הדין להחליט כדלקמן:
א) לדחות את העתירה ככל שהדבר נוגע לטענת העותרת בדבר היעדר זכותה של רשות השידור לשדר בשידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון תשדירי שירות והודעות חסות כלשהם (כמפורט בפיסקה 5 לעיל).
ב) כמו כן יש לדחות את העתירה ביחס לטענות העותרת בדבר הפרות פרטניות של חוק רשות השידור, נוהל תשדירי השירות וכללי מימון החוץ השונים מצידה של רשות השידור (כמפורט בפיסקה 8 לעיל);
ג) יש לדחות את הטענה הספציפית, שלפיה אסור על רשות השידור לשדר, בערוץ הראשון בטלוויזיה, הודעות חסות במסגרת משדרי ספורט.
ד) לעומת זאת יש לקבל את העתירה באשר לתיקון כללי מימון החוץ, ויש ליתן צו החלטי, ולפיו כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994, מתבטלים. (כמפורט בפסקות 6 ו-7 לעיל). משמע הכללים המחייבים לצורך העניין הם כללי רשות השידור (מימון חוץ למישדרי טלויזיה), תשמ"ו-1985, כפי שפורשו בפסיקתו של בית-משפט זה.
ה) לא מצאנו מקום להיעתר לבקשת העותרת לפסוק לה פיצוי במסגרת עתירה זו.