בעמוד 38 אנחנו מביאים את דבריו של שופט בית-המשפט העליון יצחק זמיר, שנכתבו במסגרת פסק-דין על תביעת לשון הרע. החידוש שבפסק-הדין מואר ומנותח על-ידי פרופ' מרדכי קרמניצר, והוא משקף הקלה משמעותית במצבם של עיתונאים מול תביעות דיבה, אך שימת הלב מתבקשת לדברי האזהרה של השופט. זמיר, שהיה בעבר נשיא מועצת העיתונות, מוצא לנכון לפנות באופן ישיר אלינו, העיתונאים, ולומר לנו שאם לא נחיל על עצמנו באופן מחייב את כללי האתיקה של המקצוע, יבואו במקומם המחוקק ובתי-המשפט. השופט נזקק למונחים חריפים בהטפתו: הוא מזכיר את "הסכנה הנובעת מחולשתם הנוכחית של כללי האתיקה", מדבר על "אור אדום" וממליץ לא להתעלם מ"הכתובת שעל הקיר".

דבריו של השופט זמיר מאירים מצב פתולוגי שבו נמצאים מוסדות העיתונות ומעמד העיתונאים. מצד אחד, רשויות המדינה – הממשלה והכנסת – תוקפות את העיתונות ונוקטות פעולות שתכליתן לכרסם במעמדה. ראש הממשלה אינו מחמיץ הזדמנות להביע בוז וזלזול בעיתונאים ובעבודתם. כמה מהשרים מחרים מחזיקים אחריו. בכנסת יוצאות אל הפועל יוזמות חקיקה שנועדו להכביד על עבודת העיתונאים. לאחרונה אושרה בוועדת חוקה, חוק ומשפט הצעת חוק המסמיכה את בתי-המשפט לחייב אדם שהורשע בעבירה על חוק איסור לשון הרע בתשלום פיצויים עד לסך של 30 אלף שקל, ללא צורך בהוכחת נזק. עדיין מונחות הצעות להגביל את הדיון במשפטי לשון הרע ל-90 יום. שרירה גם הצעת חוק לאסור על עיתונאים לאפיין בדיווחיהם קבוצות באוכלוסייה.

מצד שני, מוסדות העיתונות מתמוטטים: בהנהלת אגודת העיתונאים בתל-אביב מתנהלת מלחמת עולם, מועצת העיתונות מושבתת, יש מחלוקת בין האיגוד הארצי של העיתונאים למועצת העיתונות, ועדת העורכים – שהיתה אחד משלושת הרכיבים של מועצת העיתונות –  חדלה למעשה לפעול, וכך גם איגוד המו"לים. בכל מקרה, מספר לא מבוטל מציבור העיתונאים אינו כפוף למועצת העיתונות ולתקנון האתיקה שלה. החלל הזה מזמין יוזמות חקיקה לא נוחות, פסיקות לא נעימות של בתי-המשפט, והתקפות בוטות מצד אישי מדינה.

יש להודות שהלחץ ששלוש הרשויות מטילות על הרשות הרביעית בא על רקע של כרסום בכללי המשחק שהנחו את פעילותה ושמרו, פחות או יותר, על רמתה עד השנים האחרונות. זו תופעה כלל-עולמית: התחרות המסחרית העזה בין כלי התקשורת מחוללת תהליכים שבין השאר פוגעים ברמתם המקצועית של עיתונאים ומגדילים את ההסתברות שייכשלו בדיווחיהם. הדינמיקה הזו גורמת לפגיעה באמינות העיתונאים, מסבירה את ריבוין של תביעות דיבה שמוגשות נגדם, ונגזר ממנה ערעור על מעמד העיתונאי ועל תפקידו החברתי.

מתבקש שינוי מפליג ביחסם של העיתונאים למוסדותיהם הוולונטריים ובנכונותם להחיל על עצמם את דיני האתיקה הפנימיים, אחרת יאמרו המחוקק ובתי-המשפט את דברם.

גיליון 16, ספטמבר 1998