המוצר החדש מבית נביעות, המכונה "נביעות פלוס אנרגיה", הוא חלק מתופעה תרבותית מרתקת, החושפת רובד משמעותי של התת-מודע הקולקטיבי ושל כמה מאמונותיו המובלעות של הציבור על אודות בריאות ומדע.
המים המינרליים בבקבוקים באו לעולם על רקע "שגעון הבריאות" שאחז בתרבות המערבית לפני כמה עשורים, כדרך התמודדות של חברת השפע עתירת השומנים והפחמימות עם כמה מהמגפות החדשות של העידן הנוכחי – בייחוד השמנה, סוכרת ומחלות לב.
כך למשל פעילות גופנית, מזון דיאטטי ומזון בריאות החלו לתפוס מקום מרכזי באורחות חייהם של בני-אדם רבים. החרדה של אנשים לבריאותם והמדיקליזציה של חיי היומיום הפכו אותם למטרות נוחות מאין כמוהן ליצרניות התרופות ותוספי התזונה, לחברות המזון, ליצרניות המשקאות הקלים ולמכוני הכושר והבריאות.
"המים המינרליים", קטיגוריה חדשה יחסית בהיסטוריה של המזון, השתלבו היטב באורח החיים הספורטיבי והבריאותי, שגייס הן את ה"מדע" והן את ה"טבע" לתעשייה החדשה והמשגשגת. המים המינרליים נהנים מהילה כפולה – של "מדעיוּת" מחד ושל "טבעיוּת" מאידך.
אלא שהמים ה"מינרליים" הם ביסודם המצאה של אנשי שיווק ופרסום. מקור המונח באירופה, שם יוחסו למי המעיינות העשירים במינרלים סגולות שונות, ואתרי תיירות רבים משכו אליהם בצורה זו שוחרי בריאות מרחבי העולם. ההבחנה המדעית בין מי ברז למים מינרליים היא שרירותית ביסודה וקשורה לכמות היחסית של חומרים מסיסים במים.
מדענים מבחינים אמנם בין מים מזוקקים (המכילים, מלבד מולקולות של H2O, כמות מזערית של חומרים נוספים) ובין מים מתוקים רגילים, הנובעים ממקורות שונים והמכילים גם מגוון של מינרלים כגון סידן ונתרן. מסיבה זו, מי הברז המוכרים לנו הם בעצם מים מינרליים לכל דבר: הם מכילים סידן, נתרן, מגנזיום, יוד וחומרים נוספים בעלי ערך תזונתי, ממש כמו המים המינרליים הנמכרים בבקבוקים.
המים המינרליים המבוקבקים גם לא מכילים תמיד כמויות גדולות יותר של מינרלים מסוימים בהשוואה למי הברז. כך מי הברז הישראליים (המכונים גם "מים קשים") מכילים סידן ומגנזיום (מינרלים בעלי ערך בריאותי רב) בכמויות גדולות יותר בהשוואה למים המינרליים שבבקבוק (כמויות אלו של סידן ושל מגנזיום גורמות להיווצרותה של אבנית במכונות הכביסה ובקומקומים החשמליים).
למי הברז יש יתרונות רבים וחשובים: הם זולים מאוד באופן יחסי, הגישה אליהם נוחה והם מכילים (בישראל ובמדינות רבות אחרות) גם פלואוריד, שנוסף להם כדי להגן מפני מחלת העששת, ולעתים גם כמויות קטנות של כלור לקטילה של חיידקים. למרות זאת, דווקא למים המינרליים יצא שם של מים "בריאים", "טהורים" וטעימים.
כך, וחרף העובדה שבמבחני טעימה עיוורים רוב הנבדקים אינם מסוגלים להבחין בין מי ברז למים מינרליים, הציבור מוציא מדי שנה סכומי עתק עבור הזכות לשתות את המים הנמכרים לו על-ידי חברות כגון מי-עדן, נביעות, סן-בנדטו ועוד. גם רבים מן האנשים שעוסקים בפעילות גופנית אינם יכולים שלא לשאת עימם בקבוק של מים מינרליים, שהדמיון הפופולרי מקשר באופן הדוק עם אורח החיים ספורטיבי.
על רקע זה עלה רעיון נוסף במוחם של המשווקים והפרסומאים: ה"מים בטעמים". לוקחים מים מינרליים ומוסיפים להם חומרי טעם וסוכר (אך לא חומרי צבע); מתקבל משקה הדומה במראה – גם מבחינת האריזה – למים המינרליים ה"רגילים", אבל טעמו הוא כשל משקה ממותק. בדרך זו מצליחות יצרניות המים המינרליים לאחוז במקל בשני קצותיו: הדימוי הבריאותי והספורטיבי (ואף הדיאטטי) של המים נשמר, אך נוספים לו גם הטעם והסוכר המפתים את הצרכנים שוחרי הקלוריות. הצרכנים יכולים אפוא ליהנות מהמיטב שבכל העולמות: לדמיין שהם פועלים למען בריאותם מחד גיסא, ולזכות במנת הסוכרים שהם כמהים לה מאידך גיסא. המיטב שבכל העולמות, לבד מזה הקיים במציאות, כמובן.
