חוסר הכשרה מקצועית מקשה על כתבי בריאות לבצע את עבודתם ומחליש את עמידותם בפני שיקולים זרים - זו אחת המסקנות העולות מעבודת מוסמך שכתב פרופ’ מאיר ברזיס מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית.

לצורך העבודה ראיין פרופ’ ברזיס 35 כתבי בריאות וכן ניתח מאות כתבות ומאמרים בנושאי בריאות שהופיעו בעיתונות היומית. פרופ’ ברזיס גילה שרק למיעוט מהכתבים תואר אקדמי בביולוגיה - זאת בשונה מכתבי הבריאות בארה"ב למשל, שהם רופאים או שעברו הכשרה מיוחדת או התמחות במוסדות בריאות. לכתבים הישראלים אף אין ידע בסיסי במושגי יסוד ברפואה ומדע. מאחורי חלק ניכר מהכתבות מצא צוות המחקר של פרופ’ ברזיס מניע מסחרי. לפעמים האינטרס הכלכלי היה כה בוטה עד שהכתבה נראתה כפרסומת אף שלא צוין שהיא כזו. לעתים קרובות היה בכתבות אינטרס סמוי, כפרסום טיפול חדש בקליניקה ששמה הופיע בכתבה. המחקר גם מצא איפיונים לדרך עבודת הכתבים על-פי סוגי העיתונים: כתבי "הארץ" מסתמכים יותר על ספרות מקצועית ופחות על חברות יחסי-ציבור, כתבי מגזינים מסתמכים יותר על חברות יחסי-ציבור, וכתבי מקומונים מתעניינים פחות בתגליות מחקריות וטיפולים חדשניים. רק שליש מהכתבים משתמשים באינטרנט לצורך עבודתם ויותר מ- 40% לא משתמשים אף פעם בספרות מקצועית או באינטרנט.

למרות הצהרת הכתבים שבידור וסנסציה אינם שיקול מרכזי בבחירת נושאי הכתבות, העלה ניתוח המאמרים ששיקולים אלה מדריכים לא מעט את העיתונים. נמצאו כתבות רבות שבהן נושאים הנתפסים כמושכים - מין או תדמית הגוף למשל. על-פי עורך המחקר, פערים אלה מלמדים שהכתבים נכנעים ללחצים ולאילוצים המופעלים מצד גורמים בעלי אינטרס כלכלי מחוץ למערכת העיתון ובתוכה. כאשר נתבקשו הכתבים לבחור נוסח לידיעה, בחרו מחצית מהם בנוסח הכולל את הביטוי "פריצת דרך", זאת על אף שמומחים סבורים שאין להשתמש בביטוי זה בתקשורת העוסקת בבריאות.

פרופ’ ברזיס מצביע על פער בין מוטיבציה גבוהה לשרת את הציבור, המאפיינת את כתבי הבריאות, לבין חוסר ההכשרה המקצועית המקשה עליהם את עבודתם. כדי שלציבור יהיה מידע אמין בנושאי בריאות ורפואה, ממליץ פרופ’ ברזיס להכשיר כתבי בריאות כפי שנהוג בארה"ב, ולהקנות להם כלים שיאפשרו לספק מידע אמין ולבקר את שירותי הרפואה.

בסקירה על מחקרו, שמפרסם פרופ’ ברזיס בגיליון האחרון של כתב-העת "זמן הרפואה", הוא קובע כי לכתבי הבריאות חוסר ידע בסיסי באפידמיולוגיה ובמושגי ראייה מדעית. רובם אינו נותן הזדמנות למקור המידע לעבור על הכתבה לפני פרסומה כדי להימנע משגיאות. שליש מהנשאלים הודו כי אין הם רואים צורך באימות נתונים ועוד פחות נעזרים בספרות רפואית או במומחים מתחומים נלווים, כדי לבחון את המידע לפני פרסומו. עוד הראה המחקר כי נדיר למצוא בכתבות ציטוטים מדעיים מדויקים או הפניות למקורות מידע נוספים. כן חסר מידע על מניעת מחלות, למרות חידושים מדעיים בתחום זה שפורסמו בהבלטה בחו"ל.

ברזיס מציין גם שהתקשורת הישראלית לא מקדישה מקום וזמן למחקרים על נושאים כמו החלטות בסוף החיים, תקשורת בין רופא לחולה, יחסי התעשייה והרפואה, אימון רופאים על גופות נפטרים - וזאת למרות שבחו"ל מחקרים אלה זכו להד תקשורתי רב.

גיליון 41, נובמבר 2002

יובל פלג

"הכתבים לענייני בריאות חסרים הכשרה מקצועית", מבשר פרופ’ מאיר ברזיס מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית ("העין השביעית", גיליון 41). האם לכתבים לענייני משפט בעיתונות הישראלית יש השכלה משפטית? לכתבי החינוך יש השכלה חינוכית? כתבי הכלכלה סיימו פקולטה לכלכלה? מרביתם לא עשו זאת ואין צורך במחקר מקיף כדי להגיע לנתונים אלו.

מעניינות עוד יותר המסקנות שאליהן הגיע פרופ’ ברזיס. על-פי הכתבה, אחת המסקנות היא ש"חוסר הכשרה מקצועית מקשה על כתבי בריאות לבצע את עבודתם ומחליש את עמידותם בפני שיקולים זרים". ומה הם השיקולים הזרים? לפי ברזיס מדובר למשל באינטרסים כלכליים שגורמים לכתבות להיראות, לעתים, כפרסומת, או לאינטרס סמוי, שהביא לפרסום טיפול חדש במרפאה ששמה מופיע בכתבה.

יסלח לי פרופ’ ברזיס, אבל מחקרו מפגין חוסר ידע והבנה בסיסית בעולם העיתונות. אינטרסים כלכליים מניעים את מרבית הידיעות המופיעות בעיתונות הישראלית, וכתבות הנראות כפרסומיות ממלאות את כל מדורי העיתון. חוץ מזה, מה יעשה עיתונאי שמקור המידע שלו דורש ששם הקליניקה יפורסם תמורת המידע שהוא מעביר על טיפול חדש? האם יתעלם מהמידע או שיפרסמו עם שם הקליניקה?

ומשהו על יחסי-הציבור בתחום הבריאות. המחקר משבח את כתבי "הארץ" שמסתמכים יותר על ספרות מקצועית ופחות על חברות יחסי-ציבור. האומנם? מסופקני. האם כתבי "הארץ" מפשפשים כל העת בספרות רפואית מקצועית ודולים משם את ידיעותיהם לעיתון? האם הם אינם נעזרים בחברות יחסי-ציבור שמספקות להם את "קצה החוט", ואחר-כך הם פונים לספרות המקצועית להרחיב את היריעה? אם כך, מה רע בפעילות חברות יחסי-הציבור שמפנות כתבים לנושאים מעניינים? לעניות דעתי, יש ליחסי-הציבור חלק נכבד במידע הרפואי המתפרסם בעיתונות הישראלית, ובלעדיהם, המידע שעליו מתלונן פרופ’ ברזיס היה דל עוד יותר.

ואולי לפני שמנתחים את מחדלי כתבי הבריאות, ראוי לבדוק את המתרחש בעולם הרפואה. בעניין זה, טוב תעשה קהילת הרופאים אם תחשוף בפני הציבור את הקשרים הענפים שבין חברות התרופות המממנות חלק ניכר מהמחקרים, לבין הכנסים הבינלאומיים והנסיעות של הרופאים ברחבי העולם. האם לתרומות הללו אין השפעה על הרופאים ומחקריהם, יותר מאשר אי-יכולתם של עיתונאי הבריאות לעמוד מול שיקולים זרים ואינטרסים כלכליים?

בנקודה אחת אני מסכים עם הפרופסור הנכבד. העיתונאים לענייני בריאות לא עושים את מלאכתם נאמנה. הם אינם חושפים מספיק בתחקירי עומק את הקשרים הסבוכים שבין תאגידי התרופות לבין קהילת הרופאים בארץ ובעולם. בעניין שיקולי ה"בידור והסנסציה" נמצא במחקר של ברזיס כי הם מדריכים לא מעט את העיתונים. גם בכך אין כל חידוש. העיתונות ברובה היא פופוליסטית ובקריטריונים לפרסום ידיעה חדשותית, תופסים הבידור והסנסציה מקום מרכזי. הכתבים שהצהירו בפני עורכי המחקר שהשיקולים הללו לא מרכזיים אצלם, פשוט לא אמרו את האמת. הוא הדין במרכיב "המין" בפרסום ידיעות רפואיות. גם בעניין זה המחקר אינו מחדש דבר הסקס על כל צורותיו, וגם בתחום הדיווח על ענייני בריאות, הוא "דרך להעלאת תפוצת העיתון".

במחקר מוזכרים גם "לחצים ואילוצים" שמופעלים על כתבי הבריאות. זה נכון גם לגבי כתבים אחרים בעיתון. המערכת קובעת את מדיניותה והעיתונאים מתיישרים בהתאם לקו שנקבע. כתב לענייני בריאות שמעוניין בהבלטת ידיעתו, ינסח אותה כך שהיא תיראה אטרקטיבית, חדשנית ומעניינת. מסיבה זו בוחרים חלק מהעיתונאים להשתמש במלים "פריצת דרך" כדי לתאר התפתחות בתחום הרפואי, כמו שכתבים לענייני פוליטיקה מרבים להשתמש במלה "מהפך". כתבי הפלילים יודעים, שתמורת מידע בלעדי שהם מקבלים, עליהם לפרסם לעתים את שמו ואת תמונתו של המקור. אותו כלל פועל בתחום הסיקור של ענייני הבריאות.

פרופ’ ברזיס מצביע על פער בין מוטיבציה גבוהה לשרת את הציבור, המאפיינת את כתבי הבריאות, לבין חוסר ההכשרה המקצועית המקשה עליהם את עבודתם. ואני שואל מהי ההכשרה המקצועית הדרושה מכתב לענייני בריאות? האם עליו להיות רופא, פרמדיק, או מספיק חמש יחידות בבגרות בביולוגיה? פרופ’ ברזיס מתלונן גם ש"נדיר למצוא בכתבות ציטוטים מדעיים מדויקים או הפניות למקורות מידע נוספים", ואני מסכים אתו ומוסיף שמוטב כך, כי הציבור הרחב, חסר ההשכלה הרפואית, אינו מבין ואינו צריך להבין את ה"שפה הרפואית". עיתונאי אינו אוהב שבודקים אותו בציציותיו ומבקשים לעבור על הכתבה לפני פרסומה. את זה מסרבים לעשות לא רק כתבים לענייני בריאות אלא גם כתבי צרכנות או רכילאים.

לסיכום, להיות כתב לענייני בריאות בעיתונות הישראלית זה אינו כבוד גדול בעיני חבריו למערכת וגם ככל הנראה בקרב קהילת הרופאים שלא פעם מדברים אליו בזלזול, בהתנשאות ובחוסר רצון לשתף עמו פעולה.

הכותב היה בעבר עיתונאי ועורך. כיום הוא עובד כיועץ תקשורת, בין השאר למרכזים רפואיים, ומרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גיליון 42, ינואר 2003