משפחת אושרנקו, בעלי מועדון ומסעדה של הקהילה הרוסית בראשון-לציון, לחצו, בלא ידיעתם, על כל כפתורי הדמיון של העיתונות הישראלית, שקשרה את פרשת רציחתם למאפיה רוסית או קווקזית. הנה כמה דוגמאות מהכותרות שפורסמו בתקשורת מיד לאחר הרצח: "פרשנות: 'מזכיר רצח של המאפיה הרוסית'" (וואלה); "מומחים: הרצח מזכיר דרכי פעולה של המאפיה הרוסית" ("ישראל היום"); כותרות דומות הופיעו גם ב"הארץ", ynet, גלי-צה"ל ו"מקו". בכתבה של חן קוטס-בר ב"מעריב" נכתב, בהסתמך על דבריו של שוטר בכיר לשעבר: "ככל שהולכים מזרחה, לאזור חבל קווקז, האלימות הופכת להיות יותר גבוהה, יותר אכזרית, יותר ברוטלית. חסרת מעצורים. רצח הילדים הוא רק המחשה. זה מסר לסביבה".

התקשורת אמנם רק ריאיינה חוקרים, ייצגה באופן "אמיתי" את המציאות והיתה "אובייקטיבית", אולם היא אחראית גם על האופן שבו היא בונה את המציאות. מתוך הדרך שבה קהילות מיוצגות בתקשורת נגזרים גם הדרך שבה החברה נוהגת בהן וגם האופן שבו הן עצמן מתייחסות למקומן בחברה. התקשורת יוצרת מציאות, ולא רק מחקה או מייצגת אותה. היא משתמשת באחֵרות כדי להקרין עליה את הסטריאוטיפים שבהם היא מחזיקה. הדרך שבה התקשורת מפנטזת על האחר חושפת לפנינו לפני הכל את מאגר המטפורות שהיא מחזיקה בו. האחר, במקרה הזה, הוא הקהילות הקווקזיות, כחלק מקהילות יוצאי חבר-העמים שהיגרו לישראל, ומאגר הסטריאוטיפים מכיל בתוכו קשר מיידי בין פשע מאורגן ובין האתניות הרוסית והקווקזית. הנזק לקהילות הללו כבר נגרם.