מאיר שניצר אוהב להשוות דברים לשואת יהודי אירופה. "היום אנחנו שלושה שבועות מיום הטבח, מהאקציה הגדולה", הוא מפטיר בחיוך תוך התרווחות על כיסא בבית-קפה במרכז תל-אביב. יום הטבח הוא היום שבו קיבל לידיו את מכתב הפיטורים מ"מעריב", באמצע נובמבר האחרון, והאקציה היא המהלך הניהולי שבמסגרתו פוטרו כל עובדיו של היומון החבוט, מי לנצח ומי כדי להישכר מחדש, בתנאים מקוצצים, על-ידי בעלי הבית החדשים.

שניצר, שציין ביולי האחרון 19 שנה של כתיבה על קולנוע וטלוויזיה ב"מעריב", היה עד לכל התהפוכות, המשברים וגלי הפיטורים שפקדו את העיתון שפעם היה הנפוץ בישראל. כעת, כמו רבים מעובדי "מעריב" בעבר ובהווה, הוא עמל על פרטיה האחרונים של תביעה משפטית לקבלת כספים שהנהלות העיתון המתחלפות לא הפרישו עבורו במרוצת השנים – מכספי פנסיה ופיצויי פיטורים ועד החזרים עבור כרטיסי קולנוע. בסך-הכל, על-פי חישוביו, במהלך שני העשורים שהעביר בעיתון נגנבו ממנו סכומים המצטברים לכדי מאות אלפי שקלים.

נמרודי מפסיק לצלצל

המבקר הוותיק, יליד 1950, הגיע ל"מעריב" בקיץ 1993, בהזמנתו של המו"ל והעורך הראשי דאז, עופר נמרודי. ההתחלה היתה מבטיחה. "ההצעה שלי לנמרודי היתה מאוד פשוטה", הוא מספר. "פגשתי אותו כמה חודשים לפני הקמת ערוץ 2. אמרתי לו שבתוך חצי שנה הטלוויזיה הופכת להיות האישיו המרכזי – והצעתי לו דבר שלא היה קיים אז בעיתונות: ביקורת טלוויזיה יומית, שתתפרסם בעמודי הניוז ותהיה מעין מאמר מערכת".

נמרודי, באותם ימים בעלים-שותף בזכיינית ערוץ 2 טלעד, קפץ על ההצעה ועל המציע והעניק לו יד חופשית בכתיבה ומה ששניצר מגדיר "משכורת סקנדליוזית", שיותר מהכפילה את משכורתו האחרונה בקבוצת שוקן, שבה מילא עד אז שורה של תפקידים בכירים. "כשותף לזיכיון של ערוץ 2 אולי היו לו כוונות להשתמש בביקורת הטלוויזיה היומית כאיזו מקפצה – אבל את זה נעזוב כרגע", אומר שניצר.

בשנים שקדמו להקמת ערוץ 2, מזכיר שניצר, מבקרי הטלוויזיה של העיתונים הוגבלו על-פי רוב לרשימות ביקורת ספורדיות בעמודי התרבות. "אני באתי והתחלתי להפציץ כל יום", הוא מספר. "אחרי כמה ימים התיישרו שני העיתונים האחרים, 'ידיעות' ו'הארץ' – ובעצם זה נשאר כך עד היום".

יום השידורים הראשון של ערוץ 2 המסחרי זימן למבקר מפגש ראשון עם האתגרים שהציבו בעלויותיו הצולבות של הבוס. "נמרודי נבחן מבחינתי כעורך ראשי פעם אחת – ובגלל שאני מבוגר ממנו בכמה שנים, אני יכול להגיד שהוא היה תלמיד מצטיין", מספר שניצר. "יצא שיום העלייה של ערוץ 2, ה-4 בנובמבר 1993, היה יום שידורים של טלעד. השידורים מתחילים, ונמרודי – העורך הראשי והבעלים של 'מעריב' ושותף בטלעד, להזכירך – מתחיל להתקשר כל שעה ואומר: 'תוכנית גדולה, הא?'. אני השבתי בזהירות: 'זה לא שוס כזה גדול'. וככה זה נמשך, עוד תוכנית ועוד תוכנית. נראה לי שאחרי הטלפון השלישי או הרביעי אמרתי לו, 'תשמע, זה לחץ לא הוגן', והוא הפסיק".

התוכניות שעימן פתחה טלעד את שידוריה, אומר שניצר, היו מחפירות ברמתן – שילוב סר טעם של שעשועונים דביליים, תוכנית אירוח ארכנית בהנחיית רפי רשף וסרט תעודה בשם "עגיל בזין", שגולל את סיפורו של ישראלי שניקב את איבר מינו ("סרט רע ביותר", מבהיר שניצר). "אבל רצה המזל ושובצו גם שתי תוכניות שלדעתי היו הטובות ביותר שערוץ 2 הפיק מעולם – 'החמישייה הקאמרית' בגלגול ההיסטורי שלה ו'ברונו' של שלמה בראבא".

הביקורת שהתפרסמה למחרת ב"מעריב", מספר כותבה, ירדה לדפוס כלשונה – קטילות ותשבחות בכפיפה אחת. בדסק דיווחו לשניצר כי נמרודי עבר עליה אישית, אך נמנע מלפגוע בתוכן. "למחרת הוא התקשר אלי ואמר: 'תשמע, הכאבת לי, אבל אלה כללי המשחק. למדתי", מספר שניצר. "מאז ועד שהוא הפסיק להיות עורך ראשי, עד המעצר, לא היתה שום התערבות מצדו בטקסטים שלי".

התערבות נדירה לטובת המו"ל אירעה בעיצומה של פרשת האזנות הסתר, סביב ביקורת על מה ששניצר מכנה "הופעה תקשורתית כושלת" של עו"ד דן אבי-יצחק, פרקליטו של נמרודי. שניצר שלח את הטקסט לדסק החדשות, ואחרי שהוחלפה הכותרת ותוקנו מלה או שתיים – הטקסט הועלם, וגליון "מעריב" של היום שלמחרת התפרסם ללא ביקורת הטלוויזיה היומית. "זו הפעם היחידה שהיתה התערבות", הוא אומר.

"האדם שהגן עלי הכי יפה שם היה עמוס רגב, ראש אגף החדשות של 'מעריב' [כיום העורך הראשי של 'ישראל היום']", אומר שניצר. "היום אוהבים להשתלח בו, אבל אני שומר לו פינה חמה. למעשה, כל ערב התארחתי בעמודים שלו, ובפעם היחידה שקיבלתי ממנו טלפון, הוא במקרה צדק. זו היתה כמובן ביקורת שהיתה קשורה לנתניהו – נתניהו תמיד הוציא ממני את מיטב הרעל והארס שטמון בי, ויש אומרים שזה לא מעט". פריט המידע הבעייתי היה עלבון אישי שהתייחס למראהו החיצוני של ראש הממשלה, ובעצה אחת הוחלט להסירו. "במקרה הזה רגב צדק", מבהיר שניצר.

ראש בראש עם הצנזורה

שניצר התגלגל לעיתונות מצדו האחר של המתרס. כחובב סרטים שבהיותו תלמיד תיכון זכה במקום הראשון בחידון הטריוויה של זאב רב-נוף, מבקר הקולנוע רב-ההשפעה של "דבר", נרשם עם שחרורו משירות צבאי ללימודים במחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. ב-1974 מונה לתפקיד מנהל הרפרטואר הראשון בסינמטק העירוני, שם התנסה לראשונה ביחסי-ציבור, וב-1978 הקים משרד יחסי-ציבור שהתמחה בקידום סרטים ישראליים ("מסע יחסי-הציבור שאירגנתי ל'דיזנגוף 99' נחשב לאחד הבולטים בתחומו", סיפר בשיחה עימו בקיץ 2012). לפי חישוביו, בתקופה הקצרה שעסק ביחצנות הופצו בסך-הכל 18 סרטים מקומיים – ויחסי-הציבור של 15 מהם הופקדו בידיו.

ב-1980, אחרי שמאס בתחום ("זו הרי התעסקות בתועבה", הודה לא מזמן בשיחה עם "העין השביעית"), גויס לצוות ההקמה של המקומון התל-אביבי המנוח "העיר", שם שימש סגן עורך תחת חנוך מרמרי. מפיקי הסרטים, הוא אומר, ראו בו בוגד. שנה לפני העריקה, מספר שניצר, במסגרת נסיון נפל של בעל הון להקים מגזין ישראלי בסגנון "טיים אאוט", הגה את השם "עכבר העיר" עבור מדריך הבילויים המיועד. השם התגלגל בתל-אביב במשך כמה שנים, ונעצר לא רחוק מהוגהו – בידיו של חברו הטוב קובי ניב, עורכו הראשון של "עכבר העיר" מקבוצת שוקן.

ב-1983 עזב שניצר את "העיר" לטובת עריכת "מוסף 'הארץ'", ובסוף 1984 עבר לכתוב על קולנוע ביומון "חדשות". ל"העיר" הוא שב על תקן העורך הראשי ב-1988. "חזרתי ל'העיר' ומצאתי עיתון אחר לגמרי מזה שהכרתי, עיתון שנוהל על-ידי ההנהלה, ולא על-ידי עורכיו", הוא אומר. "לא הבנתי את כללי המשחק שאליו נפלתי, ובסופו של דבר מאוד לא נהניתי מהכהונה הזאת".

מה שלדבריו החזיק אותו בתפקיד הוא העתירה ההיסטורית שליוותה את הקדנציה, עתירה שהולידה את "בג"ץ שניצר" – פסיקה תקדימית שהגבילה את סמכויותיה של הצנזורה הצבאית וקבעה כי המדינה אינה רשאית לפגוע בחופש הביטוי אלא בנסיבות של "סכנה מוחשית וקרובה" לשלום הציבור. "הבג"ץ הזה היסטורי כי הוא בעצם שינה את כללי המשחק", אומר שניצר.

העתירה, שעליה היו חתומים שניצר, אלוף בן (כתב "העיר" דאז ועורך "הארץ" כיום) וחברת המקומונים, הוגשה נגד הצנזורה הצבאית ונגד שר הביטחון יצחק רבין בעקבות פסילתה לפרסום של כתבה שמתחה ביקורת על תפקודו של ראש המוסד, נחום אדמוני, ואיזכרה את פרישתו המתקרבת. כמה ממתנגדיה של העתירה, אומר שניצר, היו דווקא אנשים שנהנו מתוצאותיה באופן ישיר. "רוני דניאל למשל, שאותו הכרתי ככתב הצבאי של קול-ישראל – עשיתי השלמות בקול-ישראל, לא רק בתוכניות הקולנוע – הוא ממש התנגד למהלך הזה. חנוך מרמרי, אז המשנה לעורך 'הארץ', נשלח – מטעם עצמו או מטעם עורך העיתון גרשום שוקן – כדי לשכנע אותי למשוך את העתירה. כמו כל העיתונות, גם הם נהנו לבסוף מפיצוץ כוחה של הצנזורה מצד אחד ופירוק כוחה של ועדת העורכים המיותרת להפליא".

"ועדת העורכים" היתה אותו גוף שאיגד את ראשי מערכות העיתונים הגדולים, שמכורח הסכם שכרתו עם מערכת הביטחון קיבלו מידע חסוי והתחייבו שלא לפרסמו, באמתלה של שמירה על בטחון המדינה. "העיר", שהיה בסוף שנות ה-80 שבועון עם קו שמאלי ביקורתי שלא הגביל עצמו לסוגיות מוניציפליות ותרבותיות, לא היה חבר בוועדה. "לכן הוא יכול היה להגיש את הבג"ץ הזה", מסביר שניצר.

"האמת היא שכולם צדקו וטעו בו בזמן", הוא אומר בהקשרם של המתנגדים לעתירה. "כולם פחדו מהפסיקה, כי עד אז היינו במין אזור דמדומים, מין תחום אפור. אני טענתי אז שהבעיה היא ועדת העורכים – אתה אל תגיע לי להסכמים עם הצנזורה; כעיתונאי, כתקשורת חופשית, הם האויב שלך, לא ידיד, ואתה לא עושה איתם הסכמים. אני יודע שגרשום שוקן החזיק בדעה שלא צריך לעורר את האריה מהנמנום שלו, ולא לדחוק את בית-המשפט להגיע לפסיקה.

"לשמחתי, דחקנו את בית-המשפט, ובמקרה גם נפלנו על זמן טוב, שבו הנשיא אהרן ברק גמר לנסח את ספרו הכנראה מכונן על האופן שבו חוקי היסוד הם למעשה תחליף לחוקה. זו היתה דחיפת רגל לדלת שהזמינה את זה, ובית-המשפט, במקרה לגמרי או שלא במקרה, נעתר ופסק את אחת הפסיקות הנאורות ביותר שלו – שדמוקרטיה וחופש הביטוי קודמים לביטחון. זה מה שהחזיק אותי ב'העיר'; עד שלא הגיעה הפסיקה לא עזבתי, למרות שבאמת מאוד לא נהניתי – אם תשאל אותי היום, אני יכול להגיד שהייתי קרוב יותר לשערי אברבנאל מאשר לשערי עיתון 'הארץ'".

שוקן ומוזס כורתים הסכם סודי

התחנה הבאה של שניצר היתה עיתון "הארץ", לקדנציית בזק של שישה שבועות כמבקר קולנוע וכותב מאמרי דעה. ערב אחד בחודש השני לעבודתו, הוא מספר, נוצר מצב שבו העורך גרשום שוקן, שנהג לעבור על כל מאמרי הדעה ("הוא החזיק מעמודי הדעות כ'עמודים הקובעים'"), נעדר מהמערכת, וכך גם סגנו מרמרי, ששהה בחו"ל.

"אני, באותו שבוע, היה דחוף לי מאוד להכריז על צורך במתן אוטונומיה תרבותית לערביי הגליל – זה היה קצת לפני שעזמי בשארה אמר את זה, הקדמתי אותו ואת אנשיו", אומר שניצר. "העורך בפועל של מדור הדעות היה אז צבי בראל, אדם יקר, שגם צילצל להחמיא לי על הטקסט הזה. זה היה ביום חמישי, וביום ראשון שלאחר מכן המאמר הובא לתשומת לבו של שוקן – והוא הורה פשוט לבעוט אותי החוצה מהרגע להרגע. למעשה אני השמאלן הראשון שנפל קורבן לדעותיו ב'הארץ'".

אחרי התקרית הזאת שב שניצר ל"חדשות", שהיה נתון אז בקשיים כלכליים הולכים ומחריפים. ערב אחד בשנת 1990 התגלגל לידיו סקופ: ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", הגיע לסיכום על רכישת 16.7% ממניות עיתון "הארץ". את המידע, שהגיע לאוזניו במסגרת ארוחת ערב פרטית, מיהר שניצר לשתף. "רצתי למחרת היום למערכת העיתון 'חדשות' ופיזרתי את הידיעה בקרב העיתונאים, שהרי בדיוק אז קיצצו לנו בין 10% ל-15% מהמשכורות בשל מצבו הפיננסי הגרוע של העיתון", הוא מספר.

"בו במקום התבקשתי על-ידי הנהלת העיתון להפסיק את הפצת המידע הזה", אומר שניצר. הרכישה הפכה ברבות הימים להלוואה, אך המידע על שיתוף הפעולה הסודי בין המו"לים נותר חסוי עד 1994, אז נחשף ב"מעריב" של נמרודי. "מעריב" של תקופת נמרודי, אגב, החל בעצמו כשיתוף פעולה קצר ימים עם קבוצת שוקן עת נקנה העיתון מעזבון מקסוול; "אחרי שבועות ספורים שוקן ברח", מזכיר שניצר, "נמרודי קנה את החלק שלו". בראשית 1991, זמן קצר לאחר פטירתו של גרשום שוקן, חזר שניצר ל"הארץ" לקדנציה בת שנתיים, שבסופה, בעקבות ניסיון להטילו לתפקיד עריכה, החליט לעזוב את קבוצת התקשורת שבה צמח ולערוק ל"מעריב".

האולטימטום של שילון

בשנים הראשונות ב"מעריב" הלך תפקידו של שניצר ותפח. "הייתי העובד המצטיין של 'מעריב', הסטחנוב של העיתון", הוא אומר. "כתבתי כל יום טור אישי – ביקורת הטלוויזיה היומית – וביום שישי הוא היה משולש בגודלו, עמוד שלם, ובימי ראשון היה טור נוסף, על שידורי ספורט, התחום שהכי מעניין אותי, עם כל הכבוד לתרבות בישראל ולפוליטיקה. ב-94' או ב-95', כשגל אוחובסקי הקים את מוסף התרבות של 'מעריב', חזרתי לכתוב גם על קולנוע". ב-1995 עלה שניצר לכותרות לאחר שהותקף על-ידי הבדרן דודו טופז, ששבר את משקפיו כנקמה על ביקורת קטלנית ("אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין", הטיח בו הבדרן).

התגמול על הכתיבה, אומר שניצר, היה ראוי ביותר באותן שנים, ועורכיו מיעטו להתערב בתוכן. נמרודי, שבאמצע העשור הסתבך בפלילים בשל מעורבותו בפרשת האזנות הסתר וספיחיה, נותר בעל הבית, אך ב-1995 נאלץ לפנות את כס העורך הראשי ליעקב ארז. "יעקב ארז שמר עלי, הוא באמת שמר עלי", אומר שניצר. "פעם בכמה חודשים הוא היה מעדכן אותי שהוא עומד בלחץ מתמיד מצד ראשי טלעד, שכל הזמן מתלוננים על סיקור לא הוגן שלי, בעיקר על אילנה דיין, שמצאתי את התוכניות שלה בעייתיות".

אחד הנסיונות לנגוס בחופש הביקורת שלו, אומר שניצר, הוצג בפני עורכי "מעריב" כעסקת חליפין. "מקור בדסק אמר לי שדן שילון, שהיה אז מר טלוויזיה ותפס את עצמו כאלוהים, התנה ראיון אקסקלוסיבי למוסף 'סופשבוע' של ראש השנה בביקורת חיובית שלי על תוכנית הטלוויזיה של אשתו, מירי", מספר שניצר. "אמרתי לדסק שאצפה בתוכנית, ששודרה בשעת לילה, ואשלח את הביקורת ברגע האחרון", אומר שניצר. "כתבתי ביקורת שלילית, מה לעשות, ושלחתי אותה לדסק. אחר-כך סיפרו לי שהעורכים עמדו שם עם מטפים, כאילו עוד שנייה תפרוץ דליקה. אבל הביקורת פורסמה". הראיון עם שילון לא.

"ב-99' ביקשתי לפרוש מביקורת טלוויזיה – עבודה יומיומית, של אדם שכבר אז היה לא צעיר ונדרש לצפות מדי יום בחמש שעות של טלוויזיה לפחות, ולכתוב טור קבוע בין השעות עשר בלילה לרבע ל-11", מספר שניצר. "זו עבדות לשמה, ואני גם סירבתי שיהיה לי מחליף פעם בשבוע. כנראה הייתי אימפריאליסט יותר מאשר היום. ביקשתי להפסיק, ונמרודי שיכנע אותי להישאר בתפקיד עוד שנה. תמורת זה הובטח לפצות אותי בתפקיד כתב 'מעריב' בניו-יורק", הוא מוסיף. "נמרודי עמד בדברתו, למרות שבשלב הזה כבר נעצר והועמד למשפט בפעם השנייה". בסופו של דבר הוחזר שניצר ארצה טרם זמנו – והושב בחזרה על ספת מבקר הטלוויזיה, תפקיד שלא רצה בו יותר, ואת מטלותיו מילא מאז כמי שכפאו שד.

ב-2002 הוחלף עורך "מעריב" יעקב ארז באמנון דנקנר, ועל רקע מצבו המידרדר של העיתון החלו גם קיצוצים במשכורותיהם של העובדים, ובכללם המבקר הוותיק. את הורדות השכר החוזרות ונשנות של העשור שחלף מאז ממשיל שניצר לפריסת נקניק סלאמי; מהמשכורת ה"סקנדליוזית" של ראשית שנות ה-90, הוא אומר, נותרה בסופו של דבר משכורת סבירה בלבד.

"שבוע לפני המינוי של דנקנר, בעודו פוגש אותי במסדרון, הוא הוריד אותי מביקורות הטלוויזיה, לשמחתי המרובה", אומר שניצר. אחרי נסיון נפל לרקוח פורמט של ביקורת תרבות יומית בפריזמה רחבה ("למה זה לא קרה? כי דנקנר הוא אדם חידתי, במלים מעודנות. על שבחיו הוא מרבה לדבר בעצמו – על חסרונותיו שידברו אחרים"), הונחת שניצר על כס מבקר הקולנוע, תפקיד שהמשיך למלא עד פיטוריו מהעיתון ב-2012.

כמו ארז, אומר שניצר, גם דנקנר הגן עליו מפניו מושאי ביקורת פגועים. "בתקופתו של דנקנר כעורך הגיע מכתב תוקפני ממפיץ הסרטים הבולט בישראל – מוקי גריידינגר, הבעלים של רשת רב-חן וחברת תיאטראות-ישראל, נציג דיסני בארץ – שדרש את פיטורי בעקבות ביקורת שלילית שכתבתי על סרט בהפצתו, 'הכפר', שבמקרה היה גם סרט מתועב וגרוע. במקרה לגמרי זו היתה גם הדעה הכללית בכל העולם", מספר שניצר. "דנקנר, שעד כמה שאני יודע לא שמר לי חיבה רבה עוד מהתקופה שביקרתי אותו על ההופעות שלו ב'פופוליטיקה', הגן עלי יפה מאוד", הוא מוסיף. "אני לא יכול לשמור לו הרבה דברים חיוביים – אבל את זה בהחלט. הוא נבחן, ועמד במבחן יפה מאוד".

התנהלותו של דנקנר בנוגע למאמרי הדעה, אומר שניצר, היתה שונה. "בתקופת יעקב ארז כתבתי די הרבה מאמרי דעה – מצידוד בנשיא ונצואלה הוגו צ'אבז ועד התנגדות לבדיקת 'סמים' ממריצים לאצנים האולימפיים", הוא מספר. "שום דבר לא נפסל, עד שהגיע אמנון דנקנר. בגלל שדנקנר הוא אדם דעתן יותר מכל אחד אחר, או כזה שלדעתו יודע יותר מכל אחד אחר – הוא נהג להתערב בטורים, ועשה את זה באופן שהביא אותי לצעקות – לא מכות, אבל צעקות איומות בפרוזדור. עומדים שני אנשים מבוגרים וצועקים אחד על השני. החיכוכים האלה הפכו לדבר קבוע. לדעתי הגענו למצב שלא היה טור שלא הייתי מקבל עליו צעקות.

"הפיצוץ האחרון היה בעקבות טור שפירסמתי על אורי אבנרי. אורי אבנרי כתב באופן קבוע בעמודי הדעות של 'מעריב' בדמדומי תקופת ארז. כשהגיע דנקנר – אם לצטט אותו, כי הוא אמר את זה באוזני – הוא הודיע: 'בוגדים לא יכתבו אצלי בעיתון – בוגדים כדאי שיהיו תלויים בכיכר העירייה', והעיף אותו. הפסקתי לכתוב טורי דעה לכמה שנים".

המבקר מגויס

בוא נדבר קצת על ביקורת. אמרת את זה קודם, וזה משהו שאומרים עליך – אתה מוכר כמבקר עם דעה שלילית נחרצת. מבקרים אחרים נוהגים לומר עליך שאתה מבקר קולנוע שלא אוהב סרטים.
"שמעתי גם את זה. על אותו משקל אפשר להגיד שאני לא אוהב את עצמי – אחרת למה שאתעלל בעצמי התעללות שמתחילה עוד בשנת 80'? זה נראה לי קצת מרחיק לכת. אני חושב שהטעם שלי מגובש על-ידי, אני משתדל שהוא לא יושפע מהלכי רוח אופנתיים – ואני מגויס. אני לא מוכן לפלבל בעיניים ולהגיד שאני אובייקטיבי. כשמגיע סרט כמו 'לבנון', למשל, אני רואה את הסכנות שבסרט – ולא את הפרס הבינלאומי המאוד-מאוד חשוב שבו הוא זכה, הפרס הכי חשוב שסרט ישראלי קיבל אי-פעם, 'אריה הזהב' בפסטיבל ונציה. אני מגויס לחשיבה פוליטית – ואם במקרה לבמאי או ליוצר של סרט אין חשיבה פוליטית, אז הבעיה היא שלו, ולא שלי".

מה לגבי קולנוע בינלאומי?
"במקרה של קולנוע בינלאומי אני ניצב במקום שרבים לא ניצבים בו, ומשתדל לא להיכנע למערכות יחסי-הציבור. ויש לי בעיה – אני נרתע מסרטי התבגרות אמריקאיים. יש לי רתיעה מהשקפת העולם שהוליווד מייצגת ב-15 השנה האחרונות, יש לי רתיעה מהמניפולציה של הוליווד, ויש פער גילים הולך וגובר ביני לבין קהל היעד של הסרטים שאני מוכרח – כמצוות העיסוק שלי – לבקר.

"בפסטיבל סלוניקי האחרון הוצאתי את כוחותי וראיתי חמישה סרטים טורקיים, סרט עיראקי, שני סרטים מאיראן ושני סרטים מכורדיסטן. רוב הביקורת בישראל לא היתה מקדישה לזה אפילו דקה. מה אני יכול לעשות? זה הקולנוע היותר מעניין. קולנוע טורקי לעד יהיה יותר מעניין מקולנוע מסחרי הוליוודי, ויסלחו לי כל מעריצי הקולנוע ההוליוודי. זו התשובה שלי. אני לא שונא, נהפוך הוא – אני מאוד-מאוד אוהב קולנוע אקספרימנטלי, אני מאוד-מאוד אוהב ניסויים חדשים".

לדברי שניצר, תחום ביקורת הקולנוע סובל מאנומליה: בעוד שבתחום המקביל של ביקורת מוזיקה נהוג להצמיד מבקרים שונים לסוגות שונות – פופ, רוק, ג'אז, מוזיקה קלאסית – בתחום ביקורת הקולנוע התפיסה הרווחת היא שסרט הוא סרט ושאין צורך ביותר ממבקר אחד. ב"ניו-יורק טיימס", הוא מספר, פתרו את הכשל באמצעות הפעלתם במקביל של שלושה מבקרי קולנוע, שכל אחד מהם מתמחה בגזרה אחרת של האמנות השביעית.

"אני לא יכול להיות מבקר נכון או אובייקטיבי או מדויק של סרטי זומבים או סרטי התבגרות. מה תעשה לי? לא יכול", הוא מסביר. "אין לי את האי-ניסיון של הצופים שעבורם זה נועד – יש לי נסיון-יתר שמפענח את סרטי הזומבים באופן שכנראה לא ראוי לפענח אותם. אולי טעו המעסיקים שלי שלא שמו מישהו לצדי, ואולי הם בכלל טעו שלא בעטו בי החוצה". שניצר מסכם: "הוויכוח הוא לא אם אני אוהב או שונא קולנוע. בהגדרה הכי גסה האפשרית, אני מודרניסט – ונחתתי עם המודרניזם שלי לתוך עולם פוסטמודרני, שהיום הוא אפילו כבר מעבר לזה".

כשהוא מתבקש לנקוב בשמותיהם של כמה סרטים מהשנים האחרונות שאהב במיוחד מציין שניצר את "סרט לבן" של מיכאל הנקה מ-2009 ("זה בכלל לא מהמישור של קולנוע, זה מהמישור שבו שופטים את הפסיונים של באך, או ציורים של ג'קסון פולוק"), וסרט צרפתי חדש, "שלגי הקילימנג'רו" של רובר גדיגיאן ("סרט מופלא בעיני, על המכה שנקראת אבטלה").

המהלך הכוחני של מפיצי הסרטים

את הפיחות שחל בעשורים האחרונים במעמדם של מבקרי תרבות מציע שניצר להמחיש באמצעות השתלשלותה של תקרית שאירעה בימיו ככתב ביקורות קולנוע ב"חדשות", שחזרה על עצמה לפני שנים אחדות. יום אחד ב-1985, הוא מספר, הפסיק לקבל ממפיצי הסרטים הזמנות להקרנות מוקדמות, וזמן קצר לאחר מכן קרה הדבר גם למבקר הקולנוע של העיתון "דבר", ד"ר יגאל משיח. "הפסיקו להזמין אותנו לא כי אנחנו שונאי קולנוע, אלא כי אנחנו לא אנשי יחסי-ציבור של קולנוע", הוא אומר.

המבקרים פנו לאגודת העיתונאים, וזו זימנה ישיבה שבה התבקשו עורכיהם הבכירים של העיתונים המרכזיים למצוא פתרון לבעיה. העורכים, ובהם דב יודקובסקי ("ידיעות אחרונות"), עידו דיסנצ'יק ("מעריב") ודני בלוך ("דבר"), התייצבו כמבוקש – וסוכם על פתיחה בחרם נגדי, שיכוון כלפי המפיצים. הקרנה מוקדמת של סרט, קבעו העורכים והמבקרים, דינה כמסיבת עיתונאים, ולא יעלה על הדעת שהכניסה אליה תיאסר על עיתונאים המסרבים להתיישר לפי דרישות המארגנים. במשך כמה שבועות החרימו המבקרים את ההקרנות המוקדמות – והמפיצים התקפלו.

"הם נכנעו", אומר שניצר, "אבל עד תאריך מסוים – עד לפני כמה שנים". ב-2006, בניסיון להבטיח תקופת חסד לסרטים עם צאתם לאקרנים, הפסיקו כמה מהמפיצים להזמין להקרנות מוקדמות מבקרים שסירבו לחכות עם פרסום ביקורותיהם פרק זמן של תשעה ימים, במקרה שמדובר בביקורת שלילית. בין המבקרים הללו מונה שניצר את עצמו, את אורי קליין ("הארץ"), את יעל שוב ("טיים אאוט"), את יאיר רוה ("פנאי פלוס") ואת ישי קיצ'לס (מבקר הקולנוע של "ישראל היום", שכתב אז ב"העיר").

בניגוד ל-1985, אומר שניצר, ב-2006 נכשלו המבקרים כישלון חרוץ בגיוס מערכותיהם. "אי-אפשר היה בכלל להעלות על הדעת שמישהו יסכים להאזין לנו", הוא אומר. "זה הפער, זה ההבדל". אחדים מחמשת המבקרים שמנה, הוא אומר, מוחרמים עד עצם היום הזה. עם היחצנים, אומר שניצר, דווקא אין לו בעיות. "מרביתם אנשים חביבים, וחלקם הגדול הם מידידי – וחלקם ידידי המופלגים".

הידידות עם היחצנים, הוא מדגיש, לא ראוי שתזלוג למישור המקצועי. לדברי שניצר, בכל פסטיבלי הסרטים הישראליים שנשלח לסקר הוא מקפיד ששהייתו תמומן מתקציב העיתון, ולא על-ידי הנהלת האירוע – התעקשות יוצאת דופן בקרב מבקרי הקולנוע המקומיים. "בנקודה הזאת אני עומד בפרמטר הפיוריסטי ביותר", הוא אומר. "אני לא מוזמן על-ידיכם, ואתם לא מזמינים אותי".

חרף מצבו הכלכלי הרעוע של "מעריב", הוא מספר, לאורך השנים מימן העיתון את שהייתו בבתי-מלון לצורך סיקור פסטיבלי חיפה וירושלים. "לכן, כשהשנה לעיתון לא היה כסף – או שלניר חפץ לא היה עניין בסיקור הפסטיבלים – הפסטיבלים האלה לא סוקרו ב'מעריב'", הוא אומר. על ההידרדרות במצבו של "מעריב" מעידה התנהלותו סביב פסטיבל הקולנוע בעיר הבירה בשנים האחרונות: עד לפני שלוש שנים, מספר שניצר, שכר עבורו העיתון חדר לכל ימי הפסטיבל; בשנה שלאחר מכן קיבל חדר לחצי שבוע; בשנה הבאה אושר לו מימון ליומיים וחצי במלון, וגם זאת רק לאחר שהצליח לגייס בכוחות עצמו גורם מסחרי שיעניק חסות לטור ("פשוט בושה", הוא קוצף); השנה הוצע לו חדר במלון ליום אחד בלבד. הוא סירב, והפסטיבל לא סוקר.

במקרה אחר, לפני שנתיים, נאלץ לרקום עסקת בארטר עם חברת נופש כדי שניתן יהיה לשולחו לפסטיבל קאן (העורך דאז, יואב צור, טען שאין לעיתון כסף) – כרטיס טיסה בשווי 350 דולר בתמורה לכמה משבצות פרסום בשער האחורי של "מעריב". היתה זו חוויה מתסכלת. "ראשית, זה לא התפקיד שלי", מסביר שניצר, "שנית, זה מבזה אותי; ושלישית, זה הופך אותי לשותף לדבר עבירה".

השורד המתמיד

השנים האחרונות היו אכזריות במיוחד לאנשי התרבות של "מעריב". מוסף התרבות השבועי שהקים אוחובסקי בשנות ה-90 הוחלף ב-2005 במוסף בעל השם החד-משמעי "פרומו", שהחליף את שמו בחזרה ל"תרבות" ואז קוצץ, טולטל ולאחר מכן נסגר לטובת הצבתו של השבועון החבוט "רייטינג" כמוסף התרבות של היומון המתכרסם. ב-2011 נסגר "רייטינג" ופינה את מקומו ל"ז'ורנל" – ניסוי עיתונאי יוצא דופן, שנועד לצאת כמוסף יומי, אך במהרה נושל מעורכיו וכותביו הבולטים, ולאחר מכן גם ממהדורתו היומית.

שניצר עבר בכל התחנות הללו, ובאורח מוזר הצליח גם לשמור על מקומו. איך עלה הדבר בידו? בין היתר הודות לפיקוח משפטי צמוד של עורך-דינו, שבעצותיו וחקירותיו על היעלמות כספי הפנסיה סיכל את הנסיונות לדחוק את רגליו של העובד הוותיק ועתיר העלויות.

במרץ 2011, הוא מספר, רגע לפני שעלה על טיסה לפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי בסלוניקי, התפרסמה באתר ברנז'ה ידיעה שלפיה הוחלט לזמנו לשיחת פיטורים. "אף אחד לא הודיע לי ב'מעריב' שזומנתי או לא זומנתי – ההודעה היחידה היתה מכתבים שצילצלו כדי לברר מה דעתי על פיטורי", הוא מספר. "הם באמת הפתיעו אותי, וגם שיבשו את חיי בפסטיבל. בעודי ביוון הצצתי לתגובתו של אבי משולם [עורך 'מעריב' דאז], כשבישרו לו ששניצר אומר שהוא בכלל לא קיבל הודעה. משולם אמר: אז נחכה לו עם שובו". זמן קצר לאחר מכן נמכר העיתון לנוחי דנקנר, משולם פוטר, ושניצר ניצל.

את עידן דנקנר, שבו עמד בראש העיתון ניר חפץ, מסמן שניצר כקו פרשת המים שבו הוטה "מעריב" במובהק לטובתם של אנשי יחסי-הציבור והמפרסמים. "כש'ז'ורנל' נפתח אני חגגתי – הייתי אז בחופשה פרטית בניו-יורק, ושם ישבתי וכתבתי מאמר של עמוד כל יום. אבל כמה שבועות אחר-כך המוסף הומת – הספקתי לחזור לארץ, והבחנתי שרוחו של המוסף מתה. לקח עוד קצת זמן עד שהוא נרצח ונקבר".

לדברי שניצר, בראשית 2012, זמן לא רב לאחר שהעורך המייסד של "ז'ורנל", עמית שהם, התפטר מתפקידו – החלו ביקורות הקולנוע שלו להיערם על רצפת חדר העריכה. "באיזשהו יום פתאום הפסיקו לפרסם אותי. אני כותב, כותב וכותב – וזה לא מתפרסם", הוא מספר. "באתי לעורכי 'ז'ורנל', הצעירים ממני בעשרות שנים, ושאלתי אותם: 'מה קורה?'. אחרי התפתלות הם אמרו לי, 'תשמע, אנחנו לא יודעים מה לעשות, ניר חפץ הורה לנו להפסיק לפרסם ביקורות, ש'ז'ורנל' יהיה מוסף כיפי לקוראים'. מעולם לא פגשתי את חפץ, אבל נאמר לי דרך אנשי 'ז'ורנל' שזו הסיבה".

בעצת עורך-דינו, מספר שניצר, המשיך לכתוב מאמר גדול לגליון שישי ושתי ביקורות בשבוע, כדי שלא ניתן יהיה לטעון כי הוא אינו מבצע את תפקידו. העקשנות השתלמה, ויום אחד – עד היום הוא אינו יודע כיצד או מדוע – שבו ביקורות הקולנוע להתפרסם.

לא לצאת בדיזולב

כמו נסיון הפיטורים של שלהי תקופת משולם, גם הודעת הפיטורים מ"מעריב" החדש, של הרוכש הטרי שלמה בן-צבי, תפסה את שניצר בסלוניקי. כמו כל עובדי "מעריב" המפוטרים, גם הוא טרם קיבל את דמי הפיצויים. בניגוד לרוב העובדים, הנסמכים במאבקם על ארגון העובדים של ההסתדרות ועל הוועד הזמני והפעלתני שצמח בעיתון על רקע החרפת המשבר, שניצר מתכוון להיאבק על זכויותיו באמצעות עורך-דינו הפרטי.

יצא לך לבוא במגע עם הוועד בחודשים האחרונים?
"הייתי בשניים מהכנסים, ובכנס האחרון גם התפרצתי ונשאתי נאום נרגש, כי לא עמדתי בפני השקרים של סוכני הביטוח [סוגיית היעלמותם של כספי הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות של עובדי 'מעריב' עומדת במרכזה של חקירה משטרתית שנפתחה לאחרונה]. אני חבר ארגון העובדים, והוועד הזה היה הוועד היציג שלי".

לטעמו, ראוי היה לנהל מאבק חריף יותר. "חשבתי שחבל שעובדי העיתון לא שבתו מוקדם יותר, אלא הלכו בדרכי נועם. בחוכמה שלאחר מעשה, לאור התוצאה שאושרה בבית-המשפט – פיטורים בלי כלום בשלב זה – פשוט נבעטנו החוצה כיחפנים, כפחות מעובדי קבלן – אם זו אותה תוצאה שהיתה מתקבלת במקרה של הכרזה על פשיטת רגל, אז בדיעבד היה עדיף להשבית את העיתון שביתה פראית, ארוכה, ולכפות על בן-צבי בכל זאת משא-ומתן מתוך עמדה – אני לא יודע אם של עוצמה, אבל מתוך עמדה של לתפוס אותו בגרון. אולי אז לא היינו יוצאים בדיזולב כזה", הוא אומר, ומוסיף שריקה רפה להמחשה.

מהן התוכניות שלך עכשיו?
"תשובתי המאוד הגונה – אין לי שום מושג", מודה שניצר. בתקופה הקצרה שלאחר "מעריב" הספיק לכתוב מאמר על יצירתו של הקולנוען אברהם הפנר עבור כתב-העת של סינמטק תל-אביב, ביתו הראשון, ובימים אלה הוא מייעץ ליוצריה של סדרה תיעודית על תולדות השמאל, שתשודר בחודש ינואר בערוץ 8 ("על צד שמאל" של הבמאי רון כחלילי).

"זו מספיק עבודה", הוא אומר, "אבל אחרי זה? אין לי בדל מושג. עונת המכללות כבר נסגרה, והעונה הבאה מתחילה רק בנובמבר 2013. אילו 'מעריב' על כל גלגוליו לא היה עורם קשיים כאלה על הפנסיה שלי, הייתי אמור לבלות את שנות דמדומי ברווחה יחסית, ובטח בלי דאגה למה שיהיה מחר. המצב כיום הוא הפוך, למרבה הצער. אני משער מתוך צלילות מרבית שהפרק העיתונאי פרופר בחיי הסתיים – גם בגלל גילי, גם בגלל העלות שלי, וגם בגלל שאין עיתונות. אני בטח אנותב לאתר זה או אחר, בתמורה סמלית זו או אחרת. במקרה הטוב תהיה תמורה סמלית, במקרה האחר זה יהיה בחינם. זהו".

במבט לאחור, קובע שניצר, המלאכה המהנה ביותר שיכולה להזדמן לעיתונאי היא הקמה של עיתון מאפס. "זו תמיד החדווה הכי גדולה. לא לערוך אותם – זו צרה צרורה – אלא להקים אותם", הוא אומר. כמה ימים לאחר שיחתנו הוצע לשניצר לקחת חלק בשבועון חדש, "סופהשבוע", אך נכון למועד פרסום הראיון עדיין לא ברור איזה אופי יישא עיתון זה ובאיזו מתכונת יעסיק את כותביו.

ובכל זאת, מה באשר לעתיד? "חודשי החורף שלי סגורים לגמרי – יצא הספר של ראול הילברג על השואה, 1,300 עמוד, הוצאת יד-ושם. דצמבר-ינואר – תתפסו אותי שם", מבטיח שניצר. "אחרי זה אני חוזר לנושא שאני מקדיש לו את מירב הזמן שלי חוץ מעיתונות – צבירת חומר קריאה על השואה. הרי רוב הדוגמאות שלי על מה שקרה ב'מעריב' לקוחות מגטו ורשה", הוא אומר, ומקנח בנתון סטטיסטי: על-פי חישוב שערך, שיעור העיתונאים ואנשי המינהלה ששרדו את גל הפיטורים האחרון ב"מעריב" עומד על 15%. "נדמה לי שזה נמוך אפילו מגטו ורשה".

תגובות

דן שילון: "זו השמצה שקרית. לא פניתי מעולם, במישרין או בעקיפין, למבקר, לדסק, למערכת או לעיתונאי כלשהו בבקשה להימנע מביקורת עלי ו/או על אשתי ו/או על כל אדם אחר, או בבקשה לכתיבה מפרגנת עלי ו/או על אשתי ו/או על כל אדם אחר. גם לא הערתי, לאחר מעשה, למבקר כלשהו ו/או לכל עיתונאי אחר על דברים שאמר או כתב. זו פעם ראשונה בחיי המקצועיים שהחלטתי להגיב. חופש המידע והביטוי, חופש הדעה והביקורת, היו מאז ומעולם ערכים מקודשים בעיני. בכל תפקידי בתקשורת לחמתי בהקפדה על קידוש הערכים האלה ועל שמירתם. מר שניצר מסתמך על 'מקור בדסק' בלי לבדוק את אמיתות הדברים, ומנסה לעשות מזה, באתרכם, הון תדמיתי, האמור להאדירו כעיתונאי אמיץ וחסר פניות. ולאיש הזה ייקרא עיתונאי בישראל?".

אמנון דנקנר: "בכל שנותי כעורך 'מעריב' לא החלפתי צעקות וצרחות עם איש, לא במשרדי ולא במסדרון. כמעשן של שלוש חפיסות סיגריות ביום (כבר לא) לא יכולתי להרים את קולי גם אילו רציתי, ולא רציתי. באותה מידה גם לא הנחתי לאיש לצעוק עלי, ועופר נמרודי, חובב הרמות קול ידוע, יעיד כי בפעם היחידה שבה צעק עלי בשיחת טלפון בראשית כהונתי נענה בטריקה מיידית ומאז פסק. לכן התמונה שמאיר שניצר מצייר את שנינו עומדים ומחליפים צרחות במסדרון היא גם דמיונית וגם מגוחכת. לא פסלתי מאמרים של שניצר, ולכל היותר, אחרי פרסומם, הייתי מתווכח איתו על תוכנם, כמו שעשיתי עם כותבים רבים אחרים. גם לעורך ראשי מותר שתהיה דעה.

"טענתו של שניצר כי אמרתי שאורי אבנרי בוגד וכי כבוגד יש לתלות אותו בכיכר העיר היא שקר וכזב. לא חשבתי כך אז ואיני חושב כך היום. אילו זו היתה דעתי הייתי מפסיק את כתיבתו של אבנרי ב'מעריב' מיד כשהתחלתי לפעול כעורך ראשי, והנה בניגוד לטענתו המופרכת של שניצר כי 'העפתי' את אבנרי', בירור שערכתי היום באמצעות יצחק לבני אצל אורי אבנרי העלה כי הוא זוכר כמוני שהפסקת כתיבתו בעיתון לא היתה קשורה אלי ובאה ביוזמתו".