ביום שישי, 11 במאי, התאספו כמאה מעובדי הארץ בבית סוקולוב, משכן אגודת העיתונאים בתל־אביב, במטרה להקים ועד עובדים לעיתון "הארץ". בין הנוכחים היו עורכים וכתבים, עורך המוסף "תרבות וספרות" בני ציפר, עורך המוסף "ספרים" דרור משעני, סגן עורך "מוסף הארץ" אהוד עין־גיל, הכתבים רותי סיני, יובל יועז, רן רזניק, מירון רפופורט, אסף כרמל, תמרה טראובמן, רוני זינגר, יוסי מלמן ועוד. באירוע נכחו גם המעצב הגרפי הוותיק של העיתון ערן וולקובסקי, צלם אחד, מתרגמים ומגיהה אחת ששרדה את חיסול מחלקת ההגהה ב"הארץ". אולם רוב מניין ובניין הנוכחים היו עורכי העמודים - "משכתבים", כפי שהם מכונים לעתים - המהווים ברגיל את עמוד השדרה של מערכת עיתון יומי.
הכינוס התנהל ללא סדר־יום נוקשה, כיאה לאנשים המועסקים בעיתון בעל נטיות ליברליות, אולם בנימוס ודרך ארץ. בכל זאת, "הארץ". עורכים, כתבים ועסקנים תפסו את תורם מעל בימת הנואמים. יוסי בר־מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל־אביב, בנאום שהיה יכול להיות נאום בחירות, הביע תמיכה נחרצת ונלהבת ברעיון האיגוד. עורך־הדין איתי סבירסקי מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל־אביב, שמלווה את העיתונאים כבר כמה חודשים, הציג את ההיבטים המשפטיים של מאבק עובדים. רותי סיני נשאה דברים שזכו למחיאות כפיים נלהבות. את אורי שוורץ, עורך באתר האינטרנט של "הארץ", בחור ארוך־שיער וביישן למראה, הקהל כמעט נשא על כפיים. נשמעו טענות מטענות שונות על תנאי ההעסקה ב"הארץ" ועל הצורך הדחוף בהתאגדות, על כך שרווחתו של כל עובד תלויה בכושר המיקוח שלו ולכן החלשים נפגעים גם אם הם עובדים מוכשרים יותר, על משכורות שאינן מתעדכנות, על הנהלה אטומה וכוחנית ועל עוד ועוד פגעים תעסוקתיים. בין לבין נבחר הוועד שהיה עילת הכינוס: חמישה עורכי עמודים, מתרגמת ושלושה כתבים (תמרה טראובמן, יובל יועז ורותי סיני). הקביעה שחרזה את נאומיהם של הדוברים היתה כי מדובר במעמד היסטורי.
מבחינה מסוימת אכן מדובר באירוע היסטורי, או לפחות באירוע שיש בו אירוניה היסטורית. שכן, כפי שמקובל לומר, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן היה זה שחיסל את העיתונות המאוגדת בישראל. הקביעה הזאת אינה מדויקת: "שום שביתה מעולם לא נשברה ב'הארץ'", אומר זאב יפת, מי שהיה עיתונאי ב"הארץ" במשך שנים רבות, עשר מתוכן כראש ועד העובדים בעיתון. גם שוקן אמר לא מכבר ל"מעריב", שדעיכתה של העיתונות המאורגנת היתה מתרחשת ממילא, גם בלעדיו. שהרי מאז שנות השמונים נמצאת העבודה המאורגנת בנסיגה בכל המשק הישראלי. מה, אם כן, עורר בעוצמה רבה כל־כך אצל עיתונאי "הארץ" את הדחף לגלגל את ההיסטוריה לאחור?
לכאורה, הכל החל בגלל חידוש קטן, שינוי טכני בסדרי העבודה בבניין "הארץ": התקנת שעון נוכחות. המעבר לדיווח פרטני על שעות עבודה ביטל נוהגים שהיו מקובלים עד אז וגרר פגיעה בשכרם של עובדים מסוימים, שהגיעה לכמה מאות שקלים. היו עובדים שספגו כתוצאה מזה הפחתה של כאלף שקלים משכרם, כחמישית ממשכורת ממוצעת של משכתב. לעומתם, היו עורכים שנהנו מתוספת של מאה או מאתיים שקלים, כתוצאה מכך שבגלל התקנת שעון הנוכחות חושבו גם חצאי שעות עודפות. ב"הארץ" נעשו בעבר קיצוצי שכר כואבים הרבה יותר: עובדים הוצאו לחופשות כפויות, הטבות הצטמצמו ונעלמו. מדוע דווקא הכנסתו של שעון הנוכחות הוציאה אנשים למאבק והביאה להתאגדות? ובכלל, האם "עבודה מאוגדת" היא נוסחת קסם, המבטיחה אושר ועושר? דו"ח מבקר המדינה, שהתפרסם לאחרונה, חשף את הדרך שבה שעון הנוכחות מנוצל לרעה על־ידי עובדי רשות־השידור המאוגדים ותקף את הסיאוב שפשה בה בגלל ועד העובדים החזק. סולידריות, מסתבר, היא ערך שיכול לא רק לדעוך, אלא גם להרקיב. ויוסי ורשבסקי, מנכ"ל "הארץ", מה בסך־הכל הוא רצה לכאורה - להפוך את מערכת העיתון למקום קצת יותר מסודר.
"הם אמרו שזה עושה סדר. שכל אחד יקבל מה שמגיע לו בדיוק", אומר יואב ריבק, בן 26, ממנהיגי ההתאגדות ומי שהנחה את הכינוס בבית סוקולוב. מ־2002 הוא עורך ב"הארץ", תחילה באתר האינטרנט ואחר־כך בדסק החדשות. לפני כשנתיים עזב לתפקיד דומה ב"מעריב", אולם חזר ל"הארץ" אחרי תשעה חודשים.
אלא שבדיקה מעלה שההסבר של הנהלת "הארץ" לא היה כן. כך, למשל, לכמה בעלי תפקידים בעיתון הסתבר ששעון הנוכחות החדש לא נועד להם. "אתם מחוץ להסדר", אמרו להם במדור השכר. מדובר בעובדים, מפיקים וראשי דסק, שחישוב משכורתם לפי שעון הנוכחות היה מוסיף לתלוש המשכורת שלהם אלפי שקלים. "אחר־כך, בישיבה עם ההנהלה", מספר ריבק, "אמרו שיש תפקידים שלא מאופי התפקיד להעביר כרטיס. אנחנו לתומנו חשבנו שעיתונאי זה תפקיד כזה, אבל מסתבר שלא".
הנהגת שעון הנוכחות, הרגישו העובדים, לא היתה רק שינוי בסדרי ההעסקה; היא היתה שינוי בגישה. הנוהג, כפי שהיה עד אז, העיד על תרבות ארגונית המכירה במידה מסוימת של גמישות ויצירתיות הכרוכות בעבודה העיתונאית, בשונה, אולי, מהאווירה המתאימה לעובדים בחנות כלבו גדולה. "היתה תחושה במערכת שזה דבר מעליב", אומר ריבק. "פתאום יש תחושה שמתחשבנים איתך".
המשכתבים מ"דה מרקר" ו"הארץ" החלו בפגישות על גג המערכת. "הנטייה הראשונית היא להתעצבן ולהיאבק על הכסף", אומר ריבק, "אבל אנחנו לא אנשים אלימים, אנחנו אנשים מחושבים. יש משהו מקומם בזה שלא דיברו איתנו לפני כן, אבל יכול להיות שבסך־הכל ההנהלה עשתה כאן משהו צודק". הפגישות מובילות לניסוח מכתב המוחה על השינוי בתנאי ההעסקה. 73 עובדים חותמים עליו והוא נשלח להנהלת העיתון. שום תגובה לא מתקבלת. אגב, גם לכתבה זו בחרו עמוס שוקן ויוסי ורשבסקי שלא להגיב. הקבוצה יוצרת קשר עם עורך־הדין איתי סבירסקי, מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל־אביב. הוא מנסח מכתב ומפרט את העבירות על דיני העבודה שעשתה לכאורה הנהלת "הארץ". "מה שכואב במיוחד לעובדים", הוא מוסיף, "הוא שפגיעה זו בשכר לא נעשית כחלק מתוכנית הבראה או צמצומים, אלא ההפך הגמור - דווקא בתקופה של פריחה והתרחבות. הפגיעה הנ"ל, לרבות האופן החד־צדדי שבו נעשתה והעיתוי שבו נעשתה, הותירה את העובדים המומים". סבירסקי מניף גם את נשק יום־הדין של העובדים: הכרזה על סכסוך עבודה.
"גם המכתב השני זוכה להתעלמות מוחלטת", ממשיך ריבק, "אבל בכל זאת משהו קורה וההנהלה רוצה להרגיע את השטח. היא יוזמת פגישות מחלקתיות. 'דה מרקר' בנפרד, אתר האינטרנט בנפרד, דסק החדשות בנפרד". העובדים זוכים לבסוף ליחס מצד ההנהלה, אבל מגלים שיש לה עמדה ברורה על אופיה של ההידברות: באחת הפגישות, כשסמנכ"לית כוח־האדם, נורית דרגנר, נשאלת מדוע לא הגיבה ההנהלה למכתבים שנשלחו על־ידי נציגות העובדים, היא משיבה כי ב"הארץ" לא מאמינים בנציגויות וכי יחסי העבודה הם אישיים. "אתה רוצה שנציג ידבר בשמך?", שאלה את אחד העובדים שנכחו בפגישה, "אז תביא עו"ד".
וזה בדיוק מה שהעובדים עשו, אבל ביחד. הם בדקו דרכים שונות להתאגדות, ובמהלכן נוצר קשר עם אגודת העיתונאים. יוסי בר־מוחא, מנכ"ל האגודה, קיבל אותם בזרועות פתוחות. אגודת העיתונאים היתה זקוקה לעירוי הדם הזה כמו פצוע שההיסטוריה דרסה והשאירה אותו לדמם בצד הכביש. העורכים ב"הארץ", רובם צעירים במחצית השנייה של שנות העשרים לחייהם, היו זקוקים באותה מידה לממון ולניסיון שנצבר באגודה. בכינוס שיתרחש שבועיים אחר־כך יאמר בר־מוחא מעל הדוכן: "תחלבו אותנו".
האתגר שניצב בפני קבוצת ההתארגנות הראשונה היה לגייס את חבריהם לפעולה. כדי להקים ועד יציג, נדרשת תמיכה של יותר משליש מעובדי המפעל. לרווחתם, כמאה העיתונאים שהשתתפו בכינוס, והביעו תמיכה בתביעה שהוצגה בו, הגיעו למכסה הדרושה. מעתה יש ועד. מה הלאה? "דרכי הפעולה לא נקבעו עדיין", אומר ריבק, "לפי הקולות שהושמעו בכינוס, אנחנו לא הולכים למאבק. עיקר המאמץ שלנו יהיה להבטיח תמיכה בהתאגדות, שתהיה שרירה וקיימת. רק כשנראה שיש תמיכה, נציג את עצמנו בפני ההנהלה ונעלה בפניה את הדרישות. אנחנו מודעים לכך שייתכן שהבעת הנכונות שהובעה בכינוס תתמוסס. אם מפני שזה ייקח זמן, אם מפני שזה ילבש אופי של מאבק כוחני שירתיע אנשים. יש תמיד סיכוי שמומנטום יאבד, זה יכול לקחת שבועות וחודשים. כרגע הדגל הוא עצם ההתאגדות". כשאני שואל אותו אם הוא מודע לכך שייתכן כי יאלצו להפעיל את נשק יום־הדין ולשבות, הוא עונה: "לא מתוכננת שביתה בזמן הקרוב". האם אינו פוחד שיפטרו אותו? ריבק משיב בשלילה. "בתגובות שלו, העיתון תמיד מציין ש'הארץ' פועל לפי החוק. גם אנחנו פועלים לפי החוק. לא נעשה שום דבר מטופש. לפטר אותי זה דבר לא חוקי. לכן אני לא חושב שיפטרו אותי. אבל גם אם יפטרו אותי - זה לא דבר מפחיד".
עובדים אחרים בעיתון משיבים תשובות דומות: "אני כמובן לא רוצה שזה יקרה", אומר אריאל גוטליב, עורך עמודים ב"דה מרקר", "אם יהיה איום כזה נצטרך להילחם בו, כשההגנה הכי טובה היא הסולידריות של שאר העובדים. אבל ברור שזה על הפרק: אני מבחינתי החלטתי שזו לא סיבה מספיק טובה לשבת ולא לעשות כלום". "אין לי הרבה מה לפחד כי אין לי הרבה מה להפסיד", אומר עובד אחר, גם הוא עורך עמודים. "אם יפטרו אותי אלך לעבוד בהייטק כ־Q.A, השכר יהיה יותר גבוה והעבודה יותר משעממת".
הלך הרוח שמנשב בתשובות האלה מלמד כי, באופן אירוני, ייתכן שדווקא מדיניות ההעסקה של שוקן תאפשר את מאבק העובדים מולו. עובדים שאינם יכולים לאבד את השלווה שמעניק חוזה קיבוצי, משום שכזה אינו קיים; עובדים בשכר נמוך, המרחיק את מי שאינם רווקים וצעירים, ובקיצור: עובדים שאין להם מה להפסיד. כך או כך, בר־מוחא מבטיח בשמה של אגודת העיתונאים כי "נעקוב אחרי כל מהלך בהעסקתם של אותם עובדים שהתאגדו ושנבחרו לוועד. אני מאמין שעמוס שוקן לא יעשה צעד שעלול לפגוע בשמו הטוב, כאדם הומני שיש לו עיתון ייחודי ובעל שם. אם נידרש, נשלם גם את משכורתם של עיתונאים שישבתו. אני מקווה מאוד שעמוס שוקן יתעשת ויבין שככל שהעיתונאי מקבל שכר הוגן יותר, ולא שכר רעב שהוא מתבייש להביא הביתה, כך עבודתו היא טובה יותר".
"'הארץ' הוא גם בית", אמר אחד הנוכחים בכינוס, "ולכן חשוב לנו להילחם על דמותו". עובדי "הארץ", ששוחחתי איתם לצורך הכנת הכתבה, הפטירו שבעיתונים המתחרים המצב הוא לאו דווקא יותר טוב. "מה שחשוב הוא שהמסר יעבור לעיתונים אחרים", אומר ריבק בסיום שיחתנו. "רוב האנשים שבאו לכינוס מבינים שיש לזה חשיבות מעבר לעיתון 'הארץ'. שכשאתה נותן לעיתונאי מה שמגיע לו, אתה מקבל עיתון טוב יותר. זה לא רק עניין המשכורות והתנאים שלנו".
גיליון 68, יוני 2007