לדנה, לתובל, ליורם ולשאר האנשים שהסכימו להתראיין לצורך כתבה זו יש דבר אחד מובהק במשותף: לכולם יש, או היתה, קריירה בתחום העיתונות. כולם מילאו לפחות תפקיד אחד במערכות תקשורת שונות בעיתונות המודפסת, האלקטרונית או המשודרת. לכולם דבר משותף נוסף: מלבד השקעה, כישרון (אצל חלקם לפחות) והתמדה, חוויית העבודה שלהם כוללת גם שימוש בסמים.

לכל מערכת יש מרפסת

דנה, בת 31, מפרנסת את עצמה בכבוד כבר כעשור מעבודה בעיתונות המומית והארצית, ככתבת וכעורכת. דנה היא אשה יפהפייה, אשת קריירה מוצלחת ואקדמאית מצטיינת, המחזיקה במספר תארים, בן־זוג נאה וחוש הומור אנין. כשהיא נשאלת אם חוותה שימוש בסמים במקום עבודתה, היא מספרת את המעשה הבא, שהתרחש במערכת מקומון גדול במרכז הארץ: "כשהגעתי לעיתון קיבלתי משרד פינתי. אחרי כמה חודשים התחיל לעבוד לידי עורך חדש. לא חלף זמן רב והתחלתי לשים לב שהוא נעלם כמה פעמים ביום. זו היתה מערכת שיחסית לא עושים בה דברים כאלו. בכל אופן, תהיתי להיכן הוא נעלם ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם לא מדובר במשהו מהנה. יום אחד שמתי את נפשי בכפי, כי היה מדובר אחרי הכל בבחור די נאחס ומשעמם באופן כללי, והצעתי להתלוות אליו 'לשאוף אוויר'. התברר שהוא באמת הלך ליפול בסם מחוץ למערכת".

מה זאת אומרת מחוץ למערכת?
הוא היה יורד למטה, נכנס לסמטה שאין בה אף אחד ומעשן ג'וינט; לפעמים שניים. אבל מהר מאוד הפסקתי לעשן אתו.

מדוע?
חלק מכל העניין של העישון, בשבילי לפחות, זה החברה הטובה.

כשאת אומרת "מערכת שיחסית לא עושים בה דברים כאלו", למה את מתכוונת?
האמת שכמעט לא השתמשו שם בסמים. אבל בעיתון שעבדתי בו לפני כן, הרבה אנשים עישנו. אחד מהכתבים, שדי הצליח — עבר די מהר למשרה בכירה בעיתון ארצי והיום כבר לא כל־כך שומעים אותו — היה אפילו מוכר.

דילר?
כן.

והקולגות היו קונים ממנו?
כן, בטח. לא אני, כי אף פעם לא ממש עישנתי בקביעות, אבל היו כמה אנשים שהיו קונים אצלו גראס.

והיו מעשנים במערכת עצמה?
כן, בטח. היה מקום קבוע במרפסת, פינת עישון.

נתקלת גם בשימוש בסמים קשים?
לא, אף פעם לא. אבל אני אף פעם לא לקחתי משהו יותר מגראס, אף פעם לא הייתי בקטע של מסיבות וכאלו — כך שיכול להיות שאני פשוט לא מכירה את האנשים הנכונים. בסך־הכל אני הכי ילדה טובה בעולם.

זה נכון, לדעתך, להגיד שעישון סמים על־ידי עיתונאים במסגרת העבודה זה דבר נפוץ?
אני לא יכולה לתת לך סטטיסטיקות, אבל בוודאי שבתור עיתונאית אני יכולה לומר בפה מלא שזה לא פחות תופעה מכל דבר אחר שבוחרים לכתוב עליו בעיתון שהוא "תופעה".

הגג של המקומון

צהלה היא חברת מערכת של מקומון גדול. אני פוגש אותה יחד עם חומי, כעת סגן־עורך של מגזין נפוץ ולשעבר כתב מגזין ובעל טור פופולרי.

צהלה, היית עדה לשימוש בסמים במקום העבודה?
ישנו הסיפור המפורסם על מסיבה קטנה שעשו פעם ביום רביעי לפני הסגירה, ומישהו הביא ספייס קוקיס. אומרים שהעיתון בקושי יצא לאור. באשר לשאלה, כן.

את יכולה לתאר?
אני כותבת כשמונה שנים, ועושה עבודות של שכתוב והגהה כחמש שנים. עברתי בארבע מערכות עיתונים. בשתיים מהן, כמעט כל יום הייתי עדה לאנשים מעשנים. זה היה יכול להיות במגרש חניה סמוך לבניין המערכת, במגרש החניה של העיתון וגם במערכת עצמה.

אנשים עישנו בתוך הבניין?
על הגג, במקרה שהיתה גישה לגג, או במרפסת, ובשעות מאוחרות גם בחדרים עצמם.

והייתם נועלים את הדלת, או נוקטים איזשהו אמצעי זהירות?
כאמור, אם זה היה בשעות מאוחרות אז לא. פשוט לא ציפינו שנפגוש מישהו שלא מעשן בעצמו. האמת היא, שחוץ מעורך אחד, עישנתי עם כל העורכים שעבדתי תחתם.

את מתייחסת כל הזמן לעישון, כלומר שימוש במריחואנה. האם היה נפוץ גם שימוש בסמים אחרים?
אני הייתי עדה, או שותפה, רק לשימוש במריחואנה או בחשיש. אבל היתה תקופה מסוימת שהתנהלו עסקאות אקסטזי במערכת.

היית אומרת ששימוש בסמים במקום העבודה מאפיין את מקצוע העיתונות?
אני לא באמת יודעת, אולי גם מהנדסי תוכנה מעשנים בעבודה. זה יכול להסביר הרבה דברים ביחס למחשב שלי.

חומי נשמע החלטי יותר כשמופנית אליו אותה שאלה. "לא באופן מיוחד", הוא אומר. "אני חושב שמעשנים בכל מקום עבודה. נראה לי שיש יותר אנשים שכיף להם לעבור את הסיפור הזה תחת השפעה של סמים. יש כאלה ששותים, יש כאלה שמרביצים לאשה ויש כאלה שמעשנים גראס".

אתה עצמך היית עד לשימוש בסמים במערכות העיתונים שעבדת בהם?
כן, ורק מסוג מריחואנה.

היית אומר שיש משמעות לתפקיד או לדרגה כשהדברים נוגעים לשימוש בסמים במערכת?
לא. זה גם לא קשור לגיל. זה קשור לאופי של הבנאדם.

אתה חושב שההנהלה בעיתונים סובלנית לשימוש בסמים?
לא נראה לי שזה העמיד אותם במצב שזה בעיה מבחינתם. הדברים נעשים במקומות מוצנעים, ולא נגרמו טעויות שעלו בכסף, הסתבכויות עם החוק או אפילו מפח נפש. כל עוד העורך הראשי לא מנהל תחנת סמים ומחלק שקיות בעיתון, אז לא נראה לי שצריכה להיות בעיה.

מקור יודע דבר

תובל הוא כתב באחד העיתונים הארציים, ומשמש גם כעורך לילה. "אצלנו", הוא אומר כשהוא נשאל על שימוש בסמים במערכת עיתונו, "היתה תמיד מזכירת מערכת שכולם ידעו שאפשר להשיג אצלה שכטה". עישון מריחואנה, טוען תובל, היה אצלם דבר שבשגרה: "כמעט כל יום, לפני הלחץ הגדול של הירידה (לדפוס; ש.ט), היינו עולים לגג, מעשנים וחוזרים לעבודה".

רק הכתבים היו מעשנים, או גם העורכים?
גם עורכים, אבל רק זוטרים.

והבכירים יותר, נניח עורכי החלקים, היו מודעים לכך שאתם מעשנים בעבודה?
חד וחלק — לא. לדעתי היו מעיפים את כולם על טיל אם היו יודעים שזה מה שאנחנו עושים שעה לפני הסגירה. כבר העיפו אצלנו אנשים על דברים פחות גרועים.

היית אומר שעישון מריחואנה מאפיין עיתונאים?
חד וחלק. ודאי יותר מעבודה אחרת. מדובר בסך־הכל באנשים צעירים, ובשעות עבודה ביזאריות. הרי אף אחד לא יעשן בשלוש בצהריים כשהוא צריך להעביר איזה דו"ח באיזה משרד. מדובר גם בעבודה צמודה עם אנשים, ונוצר הרבה פעמים במערכת הווי שעישון הוא בהחלט חלק ממנו. אלה גם אנשים שרוצים להרגיש מחוברים לדברים "מגניבים", להיות סוג של אוונגארד. אז זה ודאי קשור לעבודה. אני מכיר גם עיתונאים שמעשנים עם המקורות שלהם. האמת, גם לי היה פעם סיפור כזה. ראיינתי פעם מישהו מתחום הבידור, אפשר להגיד מספר אחת בתחומו בארץ, וכשנגמר הראיון הוא הציע לי ג'וינט.

ועישנת אתו?
האמת שכן.

צחקקתי כמו אידיוט

יורם, שעוסק כיום בתחום הנסיעות, היה כתב ואחר־כך עורך חדשות במשך תקופה ארוכה, עד לפני מספר שנים. "אנשים עישנו במערכת בתקופתי", הוא מספר. "אני מאוד הקפדתי על כך שכתבים בדסק החדשות לא יעשנו בעודם עובדים, ולפעמים אפילו שיחדתי כתב או שניים בהבטחה לג'וינט אחרי העבודה אם יעמדו בדד־ליין". עם זאת, הוא מודה, "אני בטוח שתמצא כתבים שיספרו לך שהערימו עלי ויצאו לעשן על הגג, שבאופן כללי היה זירת העישון המרכזית".

וזה לא יצר בעיה, לתפקד ככתב חדשות תוך כדי עישון מריחואנה?
לי לא היתה בעיה לזהות כתב מסטול ולרדת עליו בצעקות רצח, בעיקר ביום רביעי, יום הדד־ליין. חוץ מזה, די ברור לי שכל כתב שניסה אי פעם לעמוד בדד־ליין כשהוא מסטול, או לדבר עם מקור כשהוא מסטול, לא ירצה לחזור על הניסיון אף פעם. זו הרגשה איומה.

אתה עצמך עישנת בזמן העבודה?
ודאי שלא. בעיני זה חמור מאוד שאנשים עובדים כשהם מעושנים ואני נמנעתי מכך בכל מחיר. זו דוגמה רעה מאוד לכתבים וזה פשוט לא מקצועי, נקודה. לא פחות ולא יותר מאשר להיות שיכור בזמן העבודה. אני זוכר נפילה אחת. זה קרה בשבוע שבו החלפתי את העורך הראשי: היה נדמה לי שהעיתון סגור לגמרי ברביעי בלילה, ישבתי בחדר ועישנתי ג'וינט עם אחד הכתבים הבכירים ופתאום נכנסה עורכת הנדל"ן והזכירה לי שיש לנו ישיבה. צחקקתי כמו אידיוט לאורך כל הישיבה אבל עליתי על כמה פאקים רציניים בפרזנטציה שלה, אז כנראה שחלקים משכלי עדיין היו עמדי.

האם התנהל גם סחר בסמים במערכת?
היה מקרה עם כתב אחד, פרילנסר חדש, שהסתבך מיד כי התחיל להציע לאנשים להשיג להם חומר. הכתבים אולי היו סטלנים, אבל כמו כל כתבי החדשות הם היו חשדנים על גבול הפרנויה והבחור פשוט נשרף אצלם מיד. חלקם היו בטוחים שהוא סוכן משטרתי.

מבין האנשים שהתראיינו לכתבה, יורם הוא בין היחידים שחושבים שבדיעבד, שימוש בסמים במקום העבודה לא היה רעיון טוב: "במחשבה לאחור, כל זה היה מאוד לא טוב. העיתון באותה תקופה היה חתרני מאוד ושרוי בעימותים עם הצבא, העירייה והמשטרה כאחד. הדבר האחרון שהיינו צריכים זו פשיטה שתוציא אותנו חבורה של מסטולים. שום הסבר לא היה עוזר והנזק הציבורי שהיה נגרם לאמינות שלנו היה יכול להיות עצום. הנסיבה המקילה של אותה תקופה היתה, אולי, המתח הנפשי העצום שבו היינו כולנו שרויים, עם פיגוע לשבוע בממוצע.

האם המתח הזה גורם לכך שעישון סמים במקום העבודה אופייני לעיתונאים?
אני בטוח שעיתונאים לא צורכים באופן כללי יותר סמים מאשר אנשים במקצועות אחרים, אבל אולי בגלל האתוס ההיפי של המקצוע הם מעשנים יותר גראס. מעולם לא נתקלתי בעיתון בסם אחר מאשר גראס. תמיד גם היתה לי הרגשה שכתבי החדשות, שרובם גברים, נטו לעשן יותר מכתבי המגזין, שרובן נשים.

גם עורכים היו בין המעשנים?
העורך הראשי לא עישן במערכת וגם לא מחוצה לה. אלכוהול היה הסם שלו, אבל הוא כמעט מעולם לא שתה במערכת בזמני. אבל היו גם זמנים אחרים. אני חושב, בהמשך להערה בעניין הכתב החדש, שכתבים חדשים מאוד לא היו משתתפים בעישונים, ובוודאי שאני, כעורך, לא הייתי מסוחבק אתם כדי לעשן אתם.

חדר עישון

גם העורך הראשי של מאיה, ששימשה ככתבת מגזין בכמה מקומונים, לא נהג להשתמש בסמים. "הוא היה חנון כזה", היא אומרת, "אבל מעולם לא היה לי עורך ישיר שלא עישן סמים, הציע לי לעשן סמים ובחלק מהמקרים גם גידל סמים. בכלל, זה עניין מאוד בולט בעיתונות. ידוע שיש בעולם הזה מעט מאוד אנשים שמעולם לא ניסו או נגעו בסמים — ממגיהים ועד צלמים, דרך גרפיקאים. מדובר בכל המחלקות בעיתון".

היית עדה לשימוש בסמים במערכת?
כל הזמן. היה תמיד חדר שהיה ידוע שאפשר לעשן בו סמים וברוב המקרים הוא גם לא היה נעול. בדרך־כלל מדובר בשעות הערב, כשיש הרבה אנשים במערכת. אף אחד לא ניסה להסתיר את זה. זה אפילו לא היה חדר עישון, זה היה חדר עישון גראס. במקומון אחר, ששכן בחלל פיזי קטן יותר, היינו עולים לגג או יוצאים החוצה. בשעות שהעורך הראשי לא היה נמצא אפשר היה לעשן בכל המערכת.

ומדובר רק במריחואנה?
לא. אני ראיתי לא מעט משתמשים בקוק, בחגיגת, כשזה היה נפוץ. הרבה אנשים גם היו עושים אקסטות, אבל לא במהלך העבודה.

והעישון לא פגע בתפקוד השוטף, לראיין מישהו כשמסטולים?
אני אישית לא חושבת שזה פגע בעבודה שלי, אבל מובן שלא עישנתי ממש לפני שראיינתי מישהו, חיכיתי לאחרי. יכול להיות שיש אנשים שעישנו תוך כדי. אני לא.

מה יודעת ההנהלה

לערן, כעת כתב לענייני תרבות בעיתון ארצי, שימש עולם העיתונות זירה להתנסות ראשונה בשימוש בסמים. "היו במערכת כל מיני חדרים קטנים שאתה תופס בהם פינה ומעשן. כל העורכים עישנו. אני, כשהגעתי לעיתון, זה היה בתחילת שנות התשעים, הייתי די ילד תמים אז, שדווקא בעיתון נחשף לגראס מכל הכיוונים. הייתי הולך עם העורך לארוחת צהריים ובחזרה היינו נכנסים לאיזו סמטה והוא היה מוציא ג'וינט. רק מהאי־נעימות אתה מעשן, שלא להיחשב חנון. אבל אני לא חושב שזה פוגע בעבודה. אני נותן לעיתונאים את הקרדיט שהם אנשים אינטליגנטים שיודעים מתי זה יפגע להם בעבודה. אני לא אעשן אם אני צריך לעשות ראיון רציני, אני לא אשים לעצמי מסמרים ברגליים.

היו בעיתון סמים חוץ מגראס?
היה לי עורך מגזין שהיה עושה קוק באופן קבוע. כן, גם תוך כדי עבודה. כלומר, אף פעם לא ראיתי אותו מסניף, אבל הוא היה נועל את החדר ויוצא עם אף ככה (ערן מוחט באצבעו את אפו; ש"ט), ויום לפני זה היית יושב אתו בבר ורואה אותו מריץ שורות – אז אתה מבין.

וההנהלה היתה בסדר עם זה?
מי זה ההנהלה? המו"לים? אני לא חושב שהם באמת ידעו. ואם אתה מדבר על הנהלה של מקומונים, שגם שם עבדתי, אז לדעתי יש עורכים של מקומונים שמעשנים. כך שבעצם בהנהלה המאוד גבוהה או שלא יודעים או שמתעלמים.

היית אומר ששימוש בסמים במקום העבודה מאפיין את מקצוע העיתונות?
זה מאפיין את כל המקצועות ה"יצירתיים" – קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון. זה מאוד מקובל בכל המקומות האלה. עוד משלב הלימודים בבתי־הספר המקצועיים זה הולך חופשי.

הריח של האולפן

שימוש בסמים לא מאפיין רק מערכות עיתונים. חדווה היתה תחקירנית בתוכנית בוקר בערוץ טלוויזיה.

היית עדה לשימוש בסמים במקום העבודה?
בהחלט. בעיקר באולפנים ובעיקר אצל נושאי תפקידים כמו צלמים, במאים, עורכי וידיאו, תאורנים, נתבים וכאלה.

השארת מישהו בחוץ?
כן, עורכים וכתבים. לא ראיתי אף פעם מישהו עולה לשידור מסטול. אבל אתה נכנס לאולפן ואתה ממש מריח את הריח. הבמאי־אולפן והצלמים ממש עובדים עם ג'וינט ביד. אחד הבמאים בערוץ לא רק שהיה מסתובב עם ג'וינט ביד, הוא גם היה משדל כל בחורה שעוברת להצטרף אליו לשאכטה.

ולא היה פחד ממישהו ממונה?
עבודה על תוכנית בוקר מתרחשת בלילה, כך שבכלל אין דין ואין דיין.

ראובן הוא איש צוות טכני בערוץ מסחרי, שהספיק לעבוד כמעט בכל הארגונים המשדרים בארץ. הוא מסכים לקביעתה של חדווה כי עישון גראס אופייני יותר לאנשי המקצועות הטכניים, אולם טוען כי גם האנשים שנמצאים לפני המצלמה לא נמנעים מהסם. "פחות גראס", הוא קובע, "יותר קוק".

היית אומר שהטלוויזיה היא מקום עבודה שמאופיין בשימוש בסמים?
זה יהיה לגמרי פופוליסטי לנסח את זה כך. ברור שסמים קיימים, ברור גם שיש מקומות שבהם הם נפוצים יותר. זה תלוי מי האדם שמנהל את העסק וזה תלוי בסוג הריכוז שהעבודה דורשת, וזה לגמרי לא תלוי בגיל, בהשכלה או בנחמדות. אני בן ארבעים, אני מעשן כמעט כל יום כבר עשרים שנה, ואני עובד כמעט כל יום. עובדים אתי גם אנשים שאם היה נופל להם ג'וינט ליד הם לא היו יודעים מה לעשות אתו. אני גם יודע על מקרה שכתב חטף אגרוף מכתב אחר בגלל ויכוח על עישון ג'וינט באולפן.

ובכל זאת?
לא מזמן היתה כתבה במוסף "הארץ". ראיינו שם איזו דמות מעולם הבידור (סוכנת השחקנים לביאה הון, בכתבה "נאום האוסקר שלה" מאת אלון הדר, 26.8.05; ש"ט) ושאלו אותה למה היא לא עצרה את אסי דיין וכל החבר'ה הבוהמיינים האחרים מלהשתמש בסמים. היא אמרה שהיא לא אמא שלהם, ושחוץ מזה, סמים נמצאים בכל מקום, לא רק בעולם הזוהר. זה נכון, אני לא אגיד שכולם משתמשים בסמים, כי זה לא נכון, אבל זו תופעה בהחלט נפוצה, והיא קיימת גם בתקשורת, לא פחות ולא יותר מבכל מקצוע אחר.

כשעיתונאים מדווחים על סמים

מדוע כל זה חשוב? ובכן, כפי שכבר היטיבו לנסח המרואיינים עצמם, שימוש קבוע או מזדמן בסמים במקום העבודה אינו דבר ייחודי לעיתונאים. מהי, אם כן, מעבר לסיפוק יצר הרכילות, חשיבותה של העובדה הפשוטה הזו? ייתכן שהלקח צריך להילמד במקום ששני המרכיבים – עיתונות וסמים – נפגשים במישור המקצועי: היכן שעיתונאים מדווחים על סמים. "כשהמציאות נהיית מוזרה, המוזרים נהיים המומחים", נהג לומר האנטר תומפסון, אולי העיתונאי האמריקאי הפופולרי ביותר בעשרות השנים האחרונות, ולבטח המסטול ביותר. למה הוא התכוון? קשה לומר. בכל זאת, מדובר באדם שלמונח שניתן לסגנון העיתונאי שהמציא, "עיתונות גונזו", אין שום מובן ("מה המשמעות של זה?", אמר פעם כשנשאל את השאלה הזו בדיוק, "ובכן, אין לזה שום מובן עד כמה שאני יודע"). ובכל זאת, ניתן לפרש את המימרה האמורה כמתייחסת לעולם העיתונות ולמעמדו של תומפסון עצמו – שלא הסתיר את החלק החשוב שהיה לסמים בחייו – באותו עולם. כשהמצב נהיה מוזר, כלומר, כשהשימוש בסמים, לדוגמה, נהיה נפוץ, הרי שהמוזרים, אלה שמאמצים אורח חיים כזה, נהיים המומחים, כלומר, הם היחידים המסוגלים להעניק פרשנות למציאות ולכן גם מקבלים לגיטימציה להתנהגותם. בעצם, הם כבר לא מוזרים. אבל ככל שהדבר נוגע לסמים, לעיתונות ולקשר שבין השניים, האם כך הם אכן פני הדברים?

באוגוסט האחרון פרסם ג'ק שפר, העורך הראשי של המגזין "סלייט", מאמר תחת הכותרת "מדוע כושלת העיתונות בדיווחיה על סמים?" או בלשונו הציורית יותר ("Why Does Drug Reporting Suck?"). שפר מצטט מחקר משנות השבעים הקובע כי הסיקור העיתונאי של תחום הסמים הוא "מוסרני בתפיסתו, נאיבי ביחסו למקורות ושמרני בביצוע שלו", ומשקף "בערות, פחד והנחות יסוד שקריות", בדיוק כמו בשנות השלושים. המחקר מדגיש את ההשפעה של הסביבה העיתונאית על הכתב: מאחר שהם לא באמת מכירים את הנושא, הרי שאין מי שיבקר כתבה כזו או אחרת. לכן המשתמשים בסמים מוצגים כחיות שאי־אפשר לשלוט עליהן, כאיום מיידי ומסוכן ביותר על החברה או כמשוגעים. בשנות השבעים, ממשיך שפר, היה לעיתונאים תירוץ נוח: סמים היו במרחק אלפי קילומטרים מ"מסגרת הנוחות" שלהם. עיתונאי ממוצע מעולם לא פגש נרקומן, מעולם לא עישן מריחואנה והאמין באגדה האורבנית על תלמידי הקולג' שלקחו אל.אס.די ובהו בשמש עד שהתעוורו. אבל כיום, טוען שפר, "עורכי העיתונים צעירים מספיק – או מבוגרים מספיק, תלוי איך מסתכלים על זה – כך שצפו בעיניהם בשימוש בסמים, ואני מוכן להתערב שרובם גם חוו שימוש בסמים בעצמם... .הם יודעים שלא כל משתמש בסמים הופך לצ'רלס מנסון... .מהו, אם כך, התירוץ שלהם?".

מעבר למה שמנינו בראש הכתבה, לעיתונאים שהתראיינו לה דבר משותף נוסף: אף אחד מהם לא הסכים להתראיין בשמו. כולם דרשו שפרטים מזהים כלשהם יטושטשו. רובם ככולם מאותה הסיבה: שימוש בסמים, מחוץ לאלכוהול, סיגריות וקוקה־קולה, עדיין אינו חוקי במדינת ישראל. אחד המרואיינים אף טען כי כתבה זו פסולה לחלוטין וכי "יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם". רק מרואיינת אחת, עיתונאית ותיקה בגיל העמידה שכבר מזמן החליפה מקלדות והחלה לכתוב באנגלית, טענה כי הימנעותה מחשיפה אינה קשורה לפחד מן החוק. את השיחה הטרנס־אטלנטית היא חתמה כך: "מה שמדאיג אותי זה לא שמישהו יעלה על זה שבימי חיי עישנתי כמה וכמה ג'וינטים. אני מודאגת, תאמין או לא, מהשם הרע שזה יכול להוציא לעיתון שעבדתי בו, עיתון שעדיין יקר ללבי". אפשר לסכם את הסוגיה הזו בעוד ציטטה משל תומפסון: "אני שונא להמליץ למישהו על סמים, אלכוהול, אלימות או שיגעון, אבל הם עבדו מצוין בשבילי".

גיליון 59, נובמבר 2005