בתחילה לא הסתיר אורי אליצור את חשדנותו. איש ימין, עורך בטאון המתנחלים "נקודה", בעל טורים ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 10, לא הבין מה ל"העין השביעית" ולו. מה רוצה ממנו "העיתון השמאלני, החילוני והאליטיסטי" הזה. הוא מריח מטרה, מגמה כלשהי, והוא בטוח שטוב לא ייצא לו מזה. הרי בתקשורת הישראלית, הוא יודע, יש שתי אקסיומות: היא שמאלנית, והיא נגד הימין, ועכשיו, כשיישום תוכנית ההתנתקות מתקרב, זה נכון עוד יותר.
לפני כשלושה חודשים, באמצע חודש יוני, הוא גרם לסערה כשאמר לשבועון "בשבע", הפונה לציבור הדתי־לאומי, שעקירת יישובים מצדיקה סירוב פקודה ואלימות. "לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים... כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלה שבאו לפנות אותו - אקבל בהבנה את התנהגותו". הדברים עוררו, כצפוי, רעש, והוכיחו שהשפעתו של אליצור על השיח הציבורי לא מבוטלת. ההשפעה הזו גם העניקה לו את המקום התשיעי במצעד 25 אנשי התקשורת הדתיים המובילים שערך אתר האינטרנט nrg. וכך נכתב עליו: "בן 57, פובליציסט. תושב עפרה. בעל טור ב’ידיעות אחרונות’ ועורך ’נקודה’. הקול הרהוט של תושבי בנימין. איש גוש אמונים ומועצת יש"ע, שערך גיחה לתפקיד ראש לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וחזר לערוך את ’נקודה’. בעל טור בערוץ 10. אליצור הוא קולה הרהוט של מועצת יש"ע. הוא מבין בתקשורת ויודע כיצד להתל בה (ראו הראיון המתוזמן שנתן לעיתון ’בשבע’ על אופי ההתנגדות לפינוי). אליצור לקח את עמדת בעל הטור הימני עד הקצה, אך מעולם לא פרץ אותה גם לתחומי כתיבה נוספים".
מלים יפות, אבל אליצור לא נותן להן להטעות אותו. הוא מיעוט, ולא סתם מיעוט - מיעוט נרדף, שמתאפק, ולא יכול לכתוב כל מה שהוא חושב. לא ב"ידיעות אחרונות" ולא בערוץ 10. "אולי אני עלה התאנה שלהם", הוא אומר בראיון שנערך במשרדו במערכת "נקודה" בירושלים, "אבל את זה אתה צריך לשאול אותם. במוסף הפוליטי של ’ידיעות אחרונות’ אני כותב לצד כותבים רבים, אבל יש שם רק שניים שמבטאים את העמדה שיותר ממחצית מאזרחי ישראל הצביעו בשבילה בבחירות, אורי אורבך ואני, וזה ברור שאנחנו מופיעים שם בתור משהו שהוא בין עלה תאנה למילוי חובה. כל הכותבים שם מובהקים לגמרי, ואף אחד לא יכול להסתתר מאחורי אובייקטיביות עיתונאית. במוסף הזה ברור לכל קורא מי הוא הימני ומי הוא השמאלני".
וזה משפיע על הכתיבה שלך?
אני מעריך שהרוח הזאת משפיעה גם עלי. איש שמאל יכול להרשות לעצמו לכתוב עמדה שמאלנית הרבה יותר מהעמדה הימנית שאני יכול להרשות לעצמי. ב. מיכאל, מאיר שלו וסילבי קשת יכולים ללכת שמאלה רחוק מאוד וקיצוני מאוד, ואצלם זה עובר. אני כותב בתוך מגבלות סגנון ותוכן שהעיתון, באופן בלתי מודע, מכתיב לי, ואני מקבל אותם על עצמי. למשל, את מה שאמרתי לעיתון "בשבע" לא הייתי כותב ב"ידיעות אחרונות", כי זה עובר את הגבול ומפר את החוזה הבלתי כתוב שלי עם העורכת של המוסף ועם העיתון. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל יש דברים שאני מבין בעצמי. יש סגנון, יש גבולות שבתוכם מתפקדים כותבי העיתון.
במלים אחרות, אתה מתכוון לצנזורה עצמית.
נכון. כשכתבתי ב"ידיעות אחרונות" שעקירת יישובים היא פשע נגד האנושות, לא כתבתי מה לדעתי המסקנות מכך, כי הרגשתי באופן לא לגמרי מודע שבחוזה הבלתי כתוב שלי עם העיתון, זה מעבר לגבול. יכול להיות שאם הייתי כותב את זה, היו מצנזרים אותי, אבל אף פעם לא העמדתי את זה במבחן. צנזורה עצמית היא רק תשובה אחת לשאלה מדוע אמרתי את דעתי על סירוב פקודה והפעלת כוח דווקא בראיון לעיתון "בשבע", ולא כתבתי אותה בטור שלי ב"ידיעות אחרונות". כשהתראיינתי לעיתון "בשבע" ידעתי שרק כך הדברים שלי יקבלו הד תקשורתי וציבורי. אנחנו מכירים את כללי התקשורת: מהטור שלי ב"ידיעות אחרונות" אף אחד לא היה מצטט, אבל ראיון בעיתון אחר - זה כן יעורר הד. הרבה זמן אני חושב את הדברים הקשים האלה, אבל לא רציתי לומר אותם כי עד כה הנושא לא עמד ממש על הפרק. כשהחלטתי שהגיע הזמן לדבר על זה, הדבר הנכון מבחינתי היה לעשות זאת בראיון.
והסערה שהדברים עוררו גרמה לך לחזור בך?
ממש לא. אני עדיין חושב שזה נכון. יצאתי נגד ההצגה של סוגיית פינוי היישובים כעניין של כללי משחק דמוקרטיים, כאילו מדובר בהתמודדות לבחירות או במשחק טניס. לא מדובר במשחק דמוקרטי, אלא בזוועה אנושית. מה שנראה לי סביר ומתקבל על הדעת שייעשה במקרה של פינוי יישובים הוא בדיוק מה שיתקבל על דעתו של כל אדם סביר, אם יבואו לעקור כפר ערבי: התושבים שם ישתוללו, יכו ויזרקו אבנים.
ולמה לא כתבת את זה ב"נקודה"?
ב"נקודה" אני קצת פחות חופשי, כי אני העורך. "העמוד הפותח", שאותו אני כותב, מבטא לכאורה את עמדת המערכת. בעניין ההתנגדות בכוח לפינוי יישובים אני לא מבטא את עמדת המערכת, ורבים בציבור שלי חולקים עלי.
יש עוד רעיונות שאתה מצנזר ולא כותב ב"ידיעות אחרונות"?
מחקתי הרבה פעמים את המרירות שלי כלפי התקשורת השמאלנית. הרבה פעמים אני רוצה לומר את זה, ומרגיש שיש לי דוגמאות חיות וטריות ומעצבנות בעניין, אבל אני לא כותב את זה ב"ידיעות אחרונות" ולא אומר את זה בערוץ 10. אני מרגיש שזאת לא הבמה המתאימה, היא לא תקלוט את זה. ייתכן שהצנזורה העצמית שלי היא הסיבה לכך שלא היתה לי כמעט אף פעם צנזורה חיצונית.
מתי כן צינזרו אותך?
הפעם האחת והיחידה היתה אחרי פיגוע נורא שבו נרצחו השכנה שלי והנכדה שלה בפיצוץ בשכונת הגבעה־הצרפתית. האמהות של המחבלים הופיעו בטלוויזיה ואמרו שהן גאות בבנים שלהן. בטור שלי ב"ידיעות אחרונות" כתבתי שצה"ל צריך להפציץ את סוכת האבלים ולשלוח את האמהות הגאות האלה להיפגש עם הבנים שלהן בגן־עדן. את זה העיתון לא פירסם. אמרו לי שזו קריאה לרצח.
ואתה אמרת לעצמך, "נו, שוב השמאלנים האלה".
הייתי בסערת נפש בגלל הפיגוע, אז לא נלחמתי על זה. אבל בהחלט, השמאל מכתיב מה מותר ומה אסור להגיד, כולל מה מותר ומה אסור להגיד לימין, שהשמאל נותן לו מקום. אבל לא תמיד זה בא בצנזורה ישירה כזאת. בדרך־כלל לא יעשו את זה כך. יש דרכים אחרות. אם תכתוב פעם אחר פעם דברים שהם מחוץ למשבצת המוגדרת של מה מותר ומה אסור להגיד, מהר מאוד תיחשב בעיתונות הזוי וחצי שפוי, ואם אתה איש אקדמיה, תיחשב שם לא מקצועי ולא רציני, ואם אתה משורר - תיהפך לפזמונאי ויפסיקו להשמיע אותך. אני יודע שלעולם לא אהיה בין הוגי הדעות הבכירים ב"ידיעות אחרונות" מפני שאני נמצא במשבצת של הכותב הימני.
אז למה אתה עדיין כותב שם?
יש לי גם ביקורת. הייתי רוצה שהעיתון הגדול במדינה ייראה אחרת, יותר דומה להשקפות העולם שלי, יותר מאוזן בין ימין לשמאל, אבל זה לא כך. ובכל זאת, אמנם אין לי מניות שם או השפעה גדולה, אבל העיתון נותן לי במה, ואני שמח ומעוניין לכתוב שם את דעותי. יותר טוב שנותנים לי לדבר מאשר להפך.
נוצר הרושם שב"נקודה" אתה, איך נאמר, מתפרע יותר.
כל במה מיועדת לקהל אחר, ולקהל אחר אני מדבר בלשון אחרת. אני לא משנה את דעותי, אני משנה את הדגשים שלי, את הסגנון שלי. ב"נקודה" הכתיבה היא יותר פנימית, לתוך המחנה, ויש לה תפקיד חשוב מאוד - לשכנע את המשוכנעים. אנשים צריכים חיזוק לדעותיהם, שמישהו יבטא אותם, ושירגישו שהם לא לבד. מעגל הקוראים ב"ידיעות אחרונות" הוא מעגל הרבה יותר רחב מאשר המחנה הגרעיני שאליו אני כותב ב"נקודה", ולכן הכתיבה שונה. למשל, הביקורת על התקשורת. התקשורת היא בגדול נגדנו, ובמחנה שלי זה נושא מאוד פוליטי. הרי העיתונות הישראלית משרתת סדר־יום פוליטי מובהק מאוד, והיא מגויסת עד כדי פגיעה קשה ביותר בנורמות העיתונאיות, ביומרות של העיתונאים. זה הוויכוח הישן כל־כך. ב"נקודה" אני אכתוב על זה הרבה, ב"ידיעות" - לא. על־פי הבנתי, זה לא בסדר־היום של קובעי האופנה, קובעי המותר והאסור הבלתי מודעים והבלתי מוגדרים בעיתון. אני מקבל את הכללים שלהם כי אני אורח אצלם.
ואולי היום הוויכוח הזה הוא לא רק ישן, אלא גם לא רלבנטי?
קראתי מאמרים שאומרים שהתקשורת ימנית, וזה מגוחך. אולי יש כמה כתבים ימנים, אבל העורכים עדיין שמאלנים. אם תשים קלפי במערכת עיתון, תמצא שם הרבה חד"ש ומרצ. וכשבאים לסקר אותנו, עדיין מחפשים את הסטריאוטיפ. רק לאחרונה בכתבה בערוץ 10 הציגו את ערב שירי נעמי שמר במערת המכפלה באופן הזוי, מוזר ומרוחק, כי הדעה הקדומה אומרת שלא יכול להיות שבחברון יש אזרחים ישראלים שסתם יושבים ושרים משירי נעמי שמר כמו במקומות אחרים בארץ. אתה מוכרח להראות אותם ככה, כי אחרת אתה לא מביא את הסחורה. בסיפור יש טובים ויש רעים, והכתב יודע שאם הוא יביא סיפור שחורג מזה, העורך לא יקבל אותו. העולם הפך את מדינת ישראל כולה לאיש הרע בסיפור ואת הפלסטינים לאיש הטוב. העיתונאי הישראלי, שמעורה בעולם וקורא את התקשורת העולמית, רוצה לשכנע את עצמו ובעיקר את העולם שלא כל מדינת ישראל היא האיש הרע, אלא יש רעים בתוך מדינת ישראל והם שמוציאים לה שם רע. וזה אני. הרעים זה הימין.
לפני כשנה וחצי, במאמר ב"נקודה" על מפת הדרכים, כתבת שבקרב על התודעה, השמאל מנצח. "הקרב על התודעה מתנהל בתקשורת, באקדמיה, בבית־המשפט ובזירה הבינלאומית. בכל הגבעות האלה אנחנו חייבים להקים מאחזים רבים". אתה עדיין חושב כך?
אחת המשימות המרכזיות שאני רואה ב"נקודה" היא להיות חממה לכותבים שאחר־כך ייצאו לתקשורת הכללית. אנחנו כמחנה, כציבור, כאליטה אלטרנטיבית, צריכים להתנחל שם. המטרה היא לשנות את סדר־היום התקשורתי של מדינת ישראל. אני לא יודע לענות ביושר על השאלה מה הייתי עושה אם, נניח, כל התקשורת היתה היום ימנית, כמו שהיא היום שמאלנית, והעורך הראשי של "ידיעות אחרונות" היה ישראל הראל, ושל "הארץ" היה אורי אורבך ושל ערוץ 2 היה חגי סגל וכו’. האם הייתי מספיק פתוח כדי להבין שזה מצב לא תקין ושצריך לתת לשמאלנים גם כן חמישים אחוז? לא יודע, אולי הייתי מתנהג כמו השמאלנים ואומר להם: מה אתם רוצים, אני שולט שם, אני לא רוצה אתכם. אולי. היום, כשאני בצד הנפגע, אני אומר לעצמי: יש במדינת ישראל חמישים אחוז מצביעים, הוגי דעות, אליטה ואנשי מדע שהם ימנים, אבל כל הממסדים, ובראשם התקשורת, כבושים על־ידי השמאל, כבושים ממש. אפשר להשתחרר מהכיבוש הזה רק על־ידי כניסה מלמטה. זו עבודה לעשרים או שלושים שנה. אמנם היום אנחנו במצב יותר טוב מבעבר ויש יותר פתיחות כי בעשר השנים האחרונות נכנסו מלמטה עוד ועוד אנשים מהמחנה שלי, אבל עדיין, אם אתה בודק בדור הצעיר כמה אנשי ימין ודתיים יש לעומת אנשי שמאל, תגלה שמשקלם של הימנים קטן בהרבה ממשקלם באוכלוסייה. אנחנו נתונים תחת כיבוש.
ומה אתה עושה נגד זה? מה צריך לעשות צעיר ימני, דתי, שרוצה להתחיל בקריירה תקשורתית?
לצעיר כזה אני אגיד: צנזר את עצמך, למד מהם הגבולות, מה אפשר להגיד ומה אי־אפשר, ובעוד הרבה שנים, לא במהפכות ולא באופן קיצוני, כשאתה תהיה העורך, הטון ישתנה. אני מדבר על אבולוציה ולא על רבולוציה. מבחינת הכובש השמאלני שכובש את התקשורת, אני זה המקרה הקל. אני לא מסוכן, מפני שאני נשמע להוראות. אני כותב את עמדות הימין כפי שמרשים לי הקודים שמקורם בשמאל ומוכתבים על־ידי העיתונות.
רן בנימיני הוא הכתב לענייני משטרה של קול–ישראל
גיליון 54, ספטמבר 2004