שמואל אלמוג ז"ל, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר בגיל 82, היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור במבנה הנוכחי שלה, כמאגדת את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים. הוא היה האיש שקבע באופן ברור וחד-משמעי את עצמאותה בתחום התוכן והחדשות של הרשות מול הממשלה, הכנסת והממסד. אלמוג אמנם לא עיצב את החוק, אבל התווה דרך שרוב יורשיו לא היו יכולים לסטות ממנה. את היסודות הניח חנוך גבתון כשהיה מנהל קול-ישראל במסגרת משרד ראש הממשלה, ועם קבלת חוק רשות השידור נתמנה למנהלה הראשון של הרשות כשזו כללה את הרדיו בלבד. עם הקמת הטלוויזיה הישראלית תוקן החוק בניסוחו של השר ישראל גלילי, אולם גבתון לא נחשב נאמן דיו ולא זכה בתפקיד הנכסף. אלמוג מונה על-ידי אשכול זמן קצר לפני פטירתו. גולדה מאיר כראש ממשלה סברה שאלמוג הוא מאנ"ש וחייב לפעול לפי הנחיותיה הלא רשמיות, אך הוא נהג כדמוקרט אמיתי וגולדה נותרה מ-זו-ע-ז-עת.

בהשראת אלמוג קבע גלילי כי המנכ"ל הוא העורך הראשי של רשות השידור. קביעה זו היתה חיונית לעתיד עצמאותה של הרשות, והיא היסוד החשוב של הרשות עד היום – אם המנכ"ל המתמנה הוא איש ערכים ועקרונות ואינו מתכופף בפני השררה. זו הסיבה שרוב מנכ"לי הרשות רבו עם הממשלה בנקודה כלשהי, ועד היום אף לא אחד מהם התמנה לקדנציה שנייה (אורי פורת ז"ל היה היוצא מן הכלל, אך הוא כיהן קדנציה נוספת לא רצופה).

אלמוג לא היה איש ניהול דגול כמו שהיה איש רוח ועיתונאי מקצועי. הוא היה בוגר לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית, ובראשית ימי המדינה היה חבר בתנועת הקומוניסטים העבריים יחד עם חבריו לספסל הלימודים טדי פרויס, אהרון גבע, שמואל אטינגר, אהרון כידן ז"ל ואשר רשף יבדל"א. כשהקומוניסטים העבריים הפכו לפרו-סובייטיים עברה הקבוצה למפ"ם, ולאחר משפטי פראג ועלילת הרופאים עברו לאחדות-העבודה או מפא"י. באחדות-העבודה התלוצצו שאלמוג היה מהמשמרת הצעירה של פועלי-ציון-שמאל, סיעה שמאלית קטנטנה. אינני יודע אם הסיפור נכון, אך כל ימיו נשאר אלמוג נאמן לערכים סוציאל-דמוקרטיים, יחד עם הגינות ואיזון כלפי כל השקפה לגיטימית.

גדולתו של אלמוג כמנכ"ל היתה בבחירת המנהלים שכיהנו תחתיו. את המינהל ברשות הפקיד בידי ארנון צוקרמן ומאוחר יותר בידי אהרון מיטל. לאחר טעות ראשונית בבחירת מנהלי הטלוויזיה, הפקיד את הטלוויזיה בידי ארנון צוקרמן, המנהל הטוב ביותר של הטלוויזיה מאז ועד עולם, ובידי דן שילון כמנהל החדשות ומוטי קירשנבאום כמנהל התוכניות.

אלמוג בנה את הרשות, ובתקופתו פרחה במיוחד היצירה הטלוויזיונית המקורית. הוא רצה להמשיך לקדנציה שנייה, אך ספק אם גולדה היתה מסכימה. לימים טען שכלל לא רצה להמשיך, אולם אני זוכר כי התבטא אחרת בשיחות שהיו בינינו בנושא. אלמוג לא היה מעוניין במאבק, והקדים להודיע על פרישתו המתוכננת. נראה כי אילו היה ממתין מעט היה מקבל מינוי לקדנציה נוספת, שכן גולדה פרשה ורשות השידור הופקדה בידי יגאל אלון. מכל מקום, התקדימים שקבע היו כמעט בלתי הפיכים. יורשיו, לפחות המיידיים, המשיכו בדרכו. כך יצחק ליבני וגם טומי לפיד. רק אחרי ימי לפיד החלה ההידרדרות, תוך סטייה מדרכו של אלמוג.

שמוליק אלמוג היה יקה במובן החיובי של המלה. היה לו חוש הומור דק שבא לידי ביטוי בנשפי פורים של החוג להיסטוריה. זכור במיוחד אותו נשף שבו השמיע את נאומי קיקרו ביידיש. אלמוג גם השתתף מדי פעם בתוכנית הסאטירית "שלושה בסירה אחת" בקול-ישראל. עם פרישתו מן המנכ"לות חזר לאהבתו הראשונה – ההיסטוריה של עם ישראל. הוא השלים דוקטורט, הגיע לפרופסורה ונמנה עם מקימי מרכז זלמן שז"ר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל.