משפחת עופר, המשפחה העשירה בישראל, עמדה עד לאחרונה בלבה של סערה תקשורתית. הפרשה הפכה לפומבית ב-24.5.11, עת הודיע הממשל האמריקאי כי חברת הספנות הסינגפורית טנקר-פסיפיק, השייכת למשפחת עופר, הפרה את עיצומי האו"ם כשמכרה מכלית נפט לחברת קש איראנית, ולכן יוטלו עליה סנקציות כלכליות.

דוברי המשפחה, שנאלצה בעבר להתמודד לא אחת עם האשמות שונות שהוטחו בה בנוגע ליחס מועדף שקיבלה מהמדינה, התנהלותה העסקית ויחסה העוין אל התקשורת, עמדו הפעם מול משבר חריף במיוחד: סנקציות אמריקאיות, מתח דיפלומטי והאשמות בדבר קשרים אסורים עם איראן. הודעת הממשל סוקרה מיד על-ידי כלי התקשורת הישראליים, שהפנו את זרקוריהם אל עסקי המשפחה מעבר לים. אלומת האור חשפה היבטים נוספים של סחר הקבוצה עם איראן, ואל הפרשה נוספו מתח עם הממשל הישראלי והאשמות בדבר סחר עם מדינת אויב, שגם איתם נאלצו משפחת עופר ודובריה להתמודד.

תחילה בחרה משפחת עופר לנקוט טקטיקה תקשורתית שהונצחה גם בסרט "שיטת השקשוקה": התנשאות כלפי התקשורת וסירוב לנפק לה הסברים, היצמדות לתפיסה הרואה את התנהלות המשפחה כעולה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל, וממילא הסתתרות מאחורי גבו של השלטון (באופן אירוני, "הון-שלטון" הוא אולי המושג השלילי המזוהה ביותר עם האחים עופר).

אלא שבפרשת הסחר עם איראן, קו ההסברה הזה קלע את המשפחה למבוכה תקשורתית שאיימה לנפץ את תדמיתה. מה שהציל את המשפחה מההתנהלות שלה עצמה היה ספין בטחוני, שהשתלט על הסיקור התקשורתי לאו דווקא בגלל התנהלות מתוחכמת של יועצי התקשורת. מוזיקת המקרה המשיכה לשחק לטובתה של המשפחה: עם פטירתו של אחד האחים עופר נסתם הגולל, לעת עתה, על החלק התקשורתי של הפרשה. מבחינה תקשורתית, בפרשה שהעיתונאים כינו בשם "עופרגייט", היה למשפחה יותר מזל משכל.

השלטון מכחיש

היומיים הראשונים של סיקור הפרשה היו הקשים ביותר למשפחת עופר, שבחרה באסטרטגיה של הכחשה, כנראה מתוך ביטחון שתקבל גיבוי מהגורמים הרשמיים בישראל. לאחר שהכחישה בפני הממשל האמריקאי את מכירת המכלית, יצאו דובריה בהכחשה נוספת, הפעם פומבית, והוסיפו: "הגורמים הרשמיים והמוסמכים של מדינת ישראל יאשרו את דברינו במלואם". אלא שהציפייה הזו נכזבה: כמה מכלי התקשורת, שעסקה בהרחבה בפרשה ביומיים שאחרי הפרסום הראשון, לא הסתפקו בפרסום ההכחשות, ונקטו קו תקיף כלפי משפחת ההון.

בשער הראשי של קונטרס החדשות והמוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", שנדמה כי היה הבוטה ביותר בסיקורו הביקורתי את משפחת עופר בפרק זה של הפרשה, התנוססו כותרות כגון: "המכלית שסיבכה את משפחת עופר" (26.5.11), שדיווחו כי ישראל ביקשה הבהרות מן המשפחה וכי נשקלים כלפיה צעדי ענישה.

"סמי עופר ברשימה השחורה". שער "ידיעות אחרונות", 25.5.11

סנקציות אמריקאיות". שער "הארץ", 25.5.11

גם עיתון "הארץ", שבו הוביל יוסי מלמן את סיקור הפרשה, לא חסך בביקורת כלפי כלל המעורבים בה. "הממשלה מתעלמת מחברות שסוחרות עם איראן", קבעה הכותרת כבר ביום הסיקור הראשון. בימים הבאים הדגישו הכותרות ציטוטים של גורמים ממשלתיים המכחישים קשר שלטוני כלשהו לעסקי משפחת עופר באיראן. העיתונים הכלכליים העלו גם הם את הפרשה לראש סדר היום, ובהמשך אף הובילו אותו.

ברם, לא כל כלי התקשורת העניקו נפח גדול לסיפור בימיו הראשונים. ב"ישראל היום" הקדישו לו כותרות שער, אך הידיעות עצמן היו משניות ומצומצמות בהיקפן. כך למשל תיארה כותרתה של ידיעה את המשבר שנוצר מול הממשל האמריקאי כ"אי-הבנה". הבולט באדישותו היה "מעריב", שבאותם ימים לא הציג בשער אף לא הפניה אחת לידיעה בנושא. לעומת זאת, בעמודים הפנימיים פורסמו ידיעות שהציגו בהרחבה את גרסתה של משפחת עופר.

האם זכרון פרשת "איראנגייט" משנות ה-80, שבה נקשרה משפחת נמרודי, מבעלי העיתון, הביא להתעלמות היחסית, או השפעה עלומה של אנשי עופר? בירור במערכת "מעריב" מעלה שמחסור בכוח אדם הוא שמנע להקצות את מספר הכתבים והעורכים הדרוש לסיקור נרחב של הפרשה. כתוצאה מכך לבש הסיקור ב"מעריב", בימים הראשונים, אופי של מחזור מידע שהתפרסם בכלי תקשורת אחרים. "זה לא המצב שרצינו שיקרה", אמרו בגורמים במערכת "מעריב" לאחר ששככו הדי הפרשה.

עופרגייט

השלב הבא, שבו עיתונאים שונים החלו לתור אחר מידע חדש בנוגע לעסקי המשפחה עם איראן, צייר תמונה קודרת לא פחות. העיתונים הכלכליים "דה-מרקר" ו"כלכליסט" הובילו את החשיפות על אודות עגינת ספינות המשפחה בחופי איראן בסימן "גילוי רודף גילוי". המידע שעלה משני העיתונים התכתב עם קודמו, והחידוש היה בעיקר בפן הטכני והכמותי של עגינת ספינותיה של טנקר-פסיפיק באיראן.

הגילויים אמנם הסיטו את הדיון ממכירת המכלית אל גילויי עגינת הספינות, אך בעקבות זאת הפך סימן השאלה מעל ראשה של משפחת עופר למאיים עוד יותר: הדיון התקשורתי החדש בעיתונים עסק גם בשאלה אם התרחשה הפרה של החוק הישראלי האוסר על סחר עם האויב.

בעיתונים הגדולים נערכו בהתאם והציגו, לצד החשיפות הקיימות, תגובות ופרשנויות. מאותה שעה, מכירת המכלית ועגינת הספינות מוסגרו יחד תחת הכותרת של התנהלות עסקית אסורה באיראן ("ישראל היום" אף טבע את השם "עופרגייט", על שער הגיליון מה-30.5.11. אחריו אימצו רוב כלי התקשורת את השם). בטורים עצמם נהגו רוב הפרשנים הבכירים להבדיל בין מכירת המכלית, שאותה שפטו לחומרה, ובין עגינת הספינות לצורכי מסחר, שנתפסה כמשנית בחשיבותה או אף מותרת וכשרה. לצד זאת הסכימו רובם כי אזרחותו הזרה של סמי עופר (של הנסיכות האירופית מונקו) והיותה של טנקר-פסיפיק חברה לא-ישראלית אינן פוטרות ממחויבות כלפי החוק הישראלי הנוגע לסחר האיראני. "כשר, אבל מסריח", היתה רוח הדברים. כך או כך, הכתם שהתפשט על תדמיתה של המשפחה הלך וגדל.

סמי ועידן עופר (צילום מקורי: משה שי)

מדוע הוסיפה משפחת עופר לשמור על שתיקתה באותם ימים, שבהם הפכה לשק חבטות? האם הוסיפה לקוות שאת הבעיה תפתור עבורה הממשלה? "לאחים עופר היו נקודות לזכותם", אומר כתב "הארץ" יוסי מלמן, "הם הפסיקו את הסחר בתזקיקי נפט עם איראן כבר באפריל 2010 ויכלו להשתמש בעובדה זו להגנתם. משום מה הם לא עשו זאת. הם לא מסרו את העובדה הזו לציבור, והיא פורסמה ככותרת ראשית רק לאחר שהדבר נודע לי".

על-פי מלמן ועל-פי עיתונאים אחרים שכתבו על הפרשה, בני המשפחה ידעו על החקירה המתנהלת נגדם עוד לפני שניתן לה פומבי. ניתן היה להניח כי היחצן הקבוע של החברה בארץ, רני רהב, נערך עם תוכנית תגובה למהומה התקשורתית שעלולה להתחולל. אלא שעיתונאים שסיקרו את הפרשה מעידים כי מלבד ההכחשות שליוו אותה בתחילתה, הפגינה המשפחה בימים הראשונים שתיקה רועמת, גם מאחורי הקלעים.

סגן עורך של אחד העיתונים הכלכליים מסביר זאת באופי העצמאי של הסיקור העיתונאי, שלא איפשר למערך דוברות לפעול מול העיתונות: "זו היתה פרשה במעגל סגור. בכל גלגול שלה העובדות היו פשוטות ובלתי ניתנות לוויכוח. הם לא ידעו מה עומד לצאת לכותרות ביום המחרת, משום שכל המידע נשמר בעיתונים מאוד קרוב לחזה עד שקיבלו שעתיים לתגובה".

"בהתחלה הם פשוט היו בסוג של טראומה", מאבחן כתב מעיתון כלכלי אחר. "הם לא היו מוכנים למה שקרה ולא הבינו את גודל הצונמי המתקרב, אלא העריכו שבתוך יום או יומיים העניין יחלוף מעל ראשם. האסטרטגיה היתה שאם בשלב זה לא יודעים מה יקרה, עדיף שלא לעשות כלום. אחר-כך הם עשו עוד שגיאה והוציאו הודעת הכחשה גורפת מדי, שגרמה לקו ההגנה שלהם לקרוס לאחר שנוצר בו חור אחר חור. בהמשך הם עברו לשיטה של בקרת נזקים".

הפרה והעגל

רק בשלב ההוא השכילה משפחת עופר להעריך את ממדי המשבר בחזית הציבורית. ב-25.5.11 נשכר מוטי שרף, יועץ תקשורת המתמחה בניהול משברים, ובליווי דוברים אחרים גובשה תוכנית פעולה עדכנית שיצאה לפועל יומיים לאחר שהפרשה כבר סוקרה בהרחבה בתקשורת בישראל.

דוברי המשפחה לא פעלו דווקא מתוך עמדה של חולשה, מסביר כתב בטחוני: "לשרף לא היה צורך ליזום מהלכים מול כלי התקשורת. המשפחה נהגה לענות למי ששאל ולא יזמה הליכי תדרוך לכתבים כפי שנהוג". לדעת אותו כתב, התנהלות זו פעלה לטובת משפחת עופר, כי "מה שבטוח הוא שהעגל רצה לינוק יותר ממה שהפרה רצתה להיניק. זה סיפור פנטסטי, כלל האלמנטים שמהם מורכב הסיפור יצרו רעב תקשורתי אדיר, וכל עיתונאי ניסה לפנות ליחצנים ולכל מקורב אפשרי של משפחת עופר. התקשורת רצתה להיות מוזנת ממשפחת עופר כמו שרצתה להיות מוזנת מגורמים נוספים".

בשלב זה מבצע שרף, ככל הנראה, פנייה לכלי התקשורת. סקירת הפרסומים על אודות הפרשה מעלה כי מתחילים להופיע בהם ציטוטים שונים ומעורפלים מצד "מקורבים למשפחת עופר". אלה רומזים על הקשר בטחוני לפעילות העסקית של המשפחה באיראן. זהו תחילתו של הקו הבטחוני שישתלט בהמשך על סיקור הפרשה, אולם בינתיים לא נזנחת התקווה שממשלת ישראל תחלץ את המשפחה מהבוץ האיראני.

שער "ישראל היום", 25.5.11

שער "מעריב", 25.5.11. אף מלה על משפחת עופר

אלמנט בולט אחר היה פניית הפרסה של "ידיעות אחרונות" ביחסו לפרשה. רמז לה אפשר היה למצוא כבר ב-29.5.11, כאשר המשפחה זכתה לכתבת שער מפרגנת במוסף הכלכלי "ממון" תחת הכותרת "לא רק צרות: הסינים מציעים מימון לאחים עופר".

למחרת הפנה שער העיתון אל מאמר של פרשנו הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר, תחת הכותרת "פעלנו ברשות ובסמכות". פלוצקר, שהעיד על עצמו כמעורה בפרטים חשאיים הקשורים לפרשה, הטיף לקבל את גרסת המשפחה וקבע כי מדינת ישראל מאשרת אותה, קביעה שנסתרה במקביל בעיתונים האחרים.

את הביקורת על התנהלות לקויה של האחים סביב מכירת המכלית הסיט פלוצקר אל הממשל האמריקאי, שפעל לכאורה מאינטרסים זרים, ואל "שנאת העשירים" של הישראלים. מה עיצב את עמדתו של פלוצקר? "אני לא חושב שיש לי להוסיף על מה שכתבתי", אמר פלוצקר ל"העין השביעית" לאחר שנשאל אם היו מגעים עם המשפחה שסייעו לו להגיע לעמדה זו, "כל אחד יפרש ויבין את הטקסט כפי שהוא רוצה".

על מקורבים ומקורבים לכאורה

אולם ככל שהוסיפה משפחת עופר לעטות על עצמה אצטלה בטחונית, כך גבר המתח בינה ובין הממשלה. עוד ביום שבו הצהיר פלוצקר כי המדינה עומדת מאחורי המשפחה, הכחיש נתניהו, הפעם רשמית, את גרסתה כי פעלה "ברשות ובסמכות". המשפחה, מצדה, העבירה לתקשורת מסרים המביעים עלבון וזעם כלפי תגובת הממשל הישראלי. החרפת היחסים באה לידי ביטוי כבר למחרת ב"ישראל היום", המקורב לראש הממשלה, כשלצד ידיעה ממוחזרת הציג ציטוטים ופרשנויות תוקפניות כלפי משפחת עופר.

האם בחרה משפחת עופר להעמיק את הסכסוך עם הממשלה בשלב זה כאסטרטגיה תקשורתית? פרשן בכיר באחד הערוצים שסיקר אף הוא את הפרשה אומר השבוע: "משיחות עם המשפחה התרשמתי שהפגיעה בעסקים היתה פחות חשובה להם מהפגיעה במוניטין, מהסתמנות כבוגדים וכמי שמוכרים את בטחון המדינה". עוד מוסיף אותו פרשן כי "על סמך ידיעת הפרטים והעובדות אני חושב שיש להם קייס בטחוני לא רע. הם עשו בעבר דברים עבור המדינה שאין להם תחליף, אבל התגובה שלהם היתה אמוציונלית כשל ילד קטן שנעלב. חשוב להדגיש, אני חושב שאסור היה להם לצאת באמירות האלו. זה קצת הזכיר לי את מה שגלנט אמר אחרי שהפסיד את הרמטכ"לות: '35 שנים הגנתי על המדינה ועכשיו היא לא מגינה עלי'. אם במשך עשרות שנים הפרדתם בין פרו-בונו למדינה ובין תמורה בעסקים, תסתמו גם עכשיו".

הספין הבטחוני של דוברי המשפחה החל לקרטע, אולם דובריה המשיכו לשיר לעיתונאים אותו פזמון. כדי למנוע במקביל התנגחויות נוספות עם הממשלה נקטו הדוברים בימים הבאים תעלולים שונים, לעתים גלויים עד גיחוך. כך, למשל, פורסמו בוקר אחד ב"ידיעות" ציטוטים מצד "מקורבים למשפחה", המתארים עד כמה היא חשה נזעמת ומופקרת נוכח הכחשת הממשלה. ביום למחרת פירסם "גלובס" מסרים זהים בתוכנם מצד "גורמים בסביבת המשפחה", ובסופה של הידיעה מסר מאת שרף, המכחיש קשר כלשהו להתבטאויות ה"מקורבים לכאורה" יום קודם לכן ב"ידיעות אחרונות".

אולם ב-31.5.11 בא לעזרת המשפחה גורם בלתי צפוי, שחיזק, במודע או שלא במודע, את המימד הבטחוני-חשאי של הפרשה. באותו יום התכנסה ועדת הכלכלה של הכנסת לדון בפרשת עסקי משפחת עופר עם איראן. האופי הבהול שהעניק יו"ר הוועדה ח"כ כרמל שאמה להתכנסות, ובמיוחד האופן יוצא הדופן, המוקיוני כמעט, שבו נעל אותה לפני שהחלה, לאחר שקיבל פתק עלום תוכן מעוזרתו, העמיקו את הרושם כי מדובר בעניין בטחוני.

ח"כ כרמל שאמה (משמאל) נועל את ישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת. 31.5.11(צילום: ליאור מזרחי)

כלי התקשורת על פרשניהם זנחו את קו הסיקור שהתמקד בעלילותיהן של ספינות האחים עופר, והתמקדו כולם ב"תעלומת הפתק הצהוב". עיסוק זה היה נוח לעיתונאים מסוימים, כפי שהתוודה אחד מהם, שמסקר את התחום הכלכלי: "בכנות, כעיתונאי, הרגשתי לפעמים שאני לא מחדש שום דבר בסיפור. היו ימים שידעתי שכדי להיות מעניין חייבים לצאת עם ידיעה, אבל האלטרנטיבה היחידה שהיתה לי היא למחזר ידיעות מאתמול".

אך הג'וקר האמיתי צץ מן החפיסה רק בהמשך. באותו שבוע הפך ראש המוסד לשעבר מאיר דגן לתומך המוצהר ביותר של משפחת עופר, כשהתבטא פעמיים לטובתה: ב-30.5.11 השמיע דגן אמירה לקונית על הטיפול התקשורתי המוגזם, לדבריו, בפרשה. יומיים אחר-כך אמר במפורש: "הם [משפחת עופר] לא עברו על החוק אם רק שלחו סחורה ועגנו באיראן. איש לא הטיל על איראן חרם". "הם לא צריכים אותי כדי להגן עליהם", ניקה את עצמו דגן באותה נשימה מחשדות אפשריים שהתבקש לגונן על האחים. "אני דואג לאלפי העובדים של משפחת עופר שעלולים להיפגע מהנושא".

לפי פרשנים פוליטיים, המניע של דגן היה בעיקר פוליטי-אישי, אך היה זה העוגן הטוב ביותר שיכלה המשפחה לבקש מול הכחשת ראש הממשלה את גרסתה. כתב כלכלי שעמד בקשר רציף עם יועצי המשפחה מתאר: "זה השלב שבו משפחת עופר עלתה על הגל שעליו המשיכה לרכוב מאז. מיד אחרי דברי דגן אמר לי אחד מהם: היום אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב. חזרנו לשליטה".

"ידיעות אחרונות" הציג כל אחת מהתבטאויות דגן בכותרת ראשית, כשהוא נוקט שוב עמדה חד-משמעית לטובת המשפחה. גם הפרשן הבטחוני אלכס פישמן הצטרף לעמדת עמיתו פלוצקר, במאמר שכותרתו: "יש דברים שחייבים להכחיש". פישמן פירסם פרשנויות נוספות בעניין זה, ביניהן ב"מוסף השבת" ב-3.6.11.

בשיחה שנערכה עימו טוען פישמן כי לא שוחח מעולם עם מוטי שרף, רני רהב ולצורך הנושא הזה עם כל מקורב אחר למשפחה. "אני מספיק מחובר למשרד החוץ, משרד הביטחון וגורמים אמריקאיים. היה קל להשיג מהם את החומרים, משום שלכל גורם היה אינטרס לנקות את עצמו. בזכות החומרים ששאבתי מהם, הצלחתי להגיש כתבה גם בלי ליצור קשר עם המשפחה".

הבחנת בימים האחרונים של הסיקור בפעילות של מקורבים למשפחה סביב התקשורת?
"בוודאי, היתה כאן מעורבות כזאת. כל הסיפור של יחסי-הציבור מצדם הוא זה שהכניס את המעורבות הממשלתית החזקה לסיפור".

חברים מצ'פרים

בדומה ל"ידיעות אחרונות", גם העיתונים האחרים עברו לעסוק בעיקר במימד הבטחוני של הפרשה, אם כי בגישה חנפנית פחות. ב"הארץ" במיוחד לא הרפו מהקו שהזכיר את האופי הבעייתי המקורי של התנהלות המשפחה במכירת המכלית, ומלמן לא שכח לציין את "צבא היחצנים ועורכי-הדין שנשכרו על-ידי משפחת עופר", שהזינו לדעתו את כלי התקשורת בספינים.

"משפחת עופר באמצעות יחצניה, ובעיקר מוטי שרף, עשתה מניפולציה גדולה לפחות על חלק מהתקשורת הישראלית", אומר כעת מלמן. "הניסיון שלהם להסיט את הנושא מעבירה על החוק הישראלי וסנקציות האו"ם אל תרומתם האדירה לבטחון ישראל הצליח. על דבריו של דגן בנתה התקשורת תלי תלים. לדעתי, הוא אמר שהתקשורת מגזימה לא משום שהוא חושב שמשפחת עופר לא עברה על החוק, אלא בעיקר כי רצה להגן על דרכי הפעולה של המוסד, שנעזר לפעמים באנשי עסקים. הרמיזות המצדיקות את המעשים בשם בטחון המדינה לא היו שעתה היפה של העיתונות".

את הנסיונות העיתונאיים לברר אם הטענה הבטחונית מבוססת או שמדובר בספין בלבד יש להבין על רקע מעורבותו של גורם נוסף: הצנזורה הצבאית. מתברר כי מיד לאחר דבריו של דגן, הנחתה הצנזורה את כלי התקשורת למסור לידיה כל מידע העוסק בענייני חברות עופר באיראן לפני פרסומו. בכל השיחות שנערכו לצורך הכנת סקירה זו, עם כתבים ועורכים כלכליים, לא דווח על מקרה שבו הצנזורה הצבאית פסלה ידיעה הקשורה לפרשה זו. ועדיין, "אותה מעורבות של צנזורה יצרה גם את הרושם אצלנו העיתונאים שאולי לא מדובר בעוד סיפור של שחיתות", אומר כתב "גלובס". "אולי גם משום כך קיבלה הפרשה אופי סיקור מעט אחר".

"מה לא ברור באיראן?". שער "ישראל היום", 31.5.11

"החבר הכי טוב שלי". שער "ידיעות אחרונות", 5.6.11

אולם מה שסייע יותר מכל למשפחת עופר לא היה ההתבטאות של דגן בעניינם, אלא דווקא דברים אחרים שאמר באותה הזדמנות, ובמיוחד הביקורת החריפה שמתח על המדיניות הבטחונית של הממשלה הנוכחית. מלבד "הארץ", שהבליט את דברי דגן על משפחת עופר בכותרת הראשית, בחרו שאר העיתונים להציג בשעריהם את ההתבטאויות הכלליות יותר. כך רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" ובן כספית ב"מעריב" ייחסו חשיבות שולית לאמירות דגן בהקשר למשפחת עופר. בימים הבאים הוסיפו כלי התקשורת להתמקד בעיקר בוויכוח הניטש בין דגן ובין הממשלה, ופרשת "עופרגייט" נדחקה ממוקד תשומת הלב.

לבסוף, מותו של סמי עופר, אחד מצמד "האחים עופר" ומי ששלט בעסקי הספנות של המשפחה, סילק באופן סופי את הפרשה מסדר היום הציבורי. כלי התקשורת פנו לסיכומים והספדים, שמטבעם נוטים ללבוש גוון חיובי, בבחינת "אחרי מות קדושים אמור".

אמנם ב"הארץ" וב"דה-מרקר" הזכירו גם את הצדדים השליליים בהתנהלותה העסקית של המשפחה, אולם "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" ספדו לסמי עופר באהדה גלויה ואף הקצו בהמשך שטח נרחב לסיקור הלווייתו. ב"ידיעות אחרונות" הוציאו סופית את המרצע מן השק וביטלו כל סיכוי לסיקור מאוזן של הפרשה כשפירסמו בשער הפניה לטור מאת רפי גינת, עורכו הראשי לשעבר של העיתון, שלשונה "החבר הכי טוב שלי".

בין המחמאות והשבחים לנפטר התייחס גינת גם לפרשת הסחר האיראני: "הם תרמו תרומה מכרעת לבטחון ישראל. סמי סיכן את עצמו ואת מפעל חייו למען המדינה. מתאים לו. חבל שאסור לפרט יותר מזה. חבל, אבל מוצדק". על כך השיבה לו רותי סיני במדור הדעות של "מעריב" מאוחר יותר: "קשה ליישב את רוחב הלב שאותו מהלל גינת עם תאוותו של עופר לפרסום, למשל במוזיאון תל-אביב".

על הפרשה עצמה, פרשת הסחר עם איראן, כתבה סיני, "היה או לא היה". ההאשמות כלפי המשפחה וסוגיית הסחר של חברות ישראליות עם איראן יתבררו, אולי, בפעם אחרת.

מבחן התוצאה

סוף דבר, פיתולי הפרשה אינם צריכים להטעות: במבחן התוצאה נכשלה משפחת עופר במאבק על תדמיתה. היא לא יזמה אלא נגררה, ולולא התערבותם של שני כוחות עליונים – מאיר דגן ומותו של סמי עופר – היתה יוצאת מובסת לחלוטין בהתמודדות עם האתגר התקשורתי הקשה שהנחית עליה הממשל האמריקאי בחודש שעבר.

באשר להתנהלות התקשורת, זו הפגינה בחלקה יצירתיות ופעלתנות עיתונאית בסיקור הפרשה, ובכל אופן, לא נגררה אחרי גרסאות הצדדים. חלק אחר בחר לשמש שופר לטענות המשפחה. "ידיעות אחרונות" הצטיין בכך.