כתובית המודה לנועם לניר בסוף הסרט "מוסר השילומים – המלחמה נמשכת" (צילום מסך: מתוך הסרט)
גיא מרוז ואורלי וילנאי דוחים מכל וכל את הטענות כי סרטם "מוסר השילומים – המלחמה נמשכת" מכיל לשון הרע. בתצהירים שהגישו השניים בשבוע שעבר לבית-המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת תביעה בסך ארבעה מיליון שקל שהגישה נגדם הוועידה לתביעות חומריות של יהודים נגד גרמניה (ועידת התביעות), מתארים מרוז ווילנאי את תהליך העבודה על הסרט, את נסיונות ועידת התביעות למנוע את שידורו, ואת המהפך שעבר על איש העסקים נעם לניר, מי שתרם מכספו להפקת הסרט וברגע האחרון התחרט וביקש למנוע את השידור.
מרוז ווילנאי אינם חוסכים ביקורת גלויה, ומרומזת, מלניר. וילנאי מדגישה בתצהירה כי "במהלך היכרותנו לניר עשה דברים חשובים למען ניצולי השואה, ובמקביל הרבה לשים את הדגש על הכבוד שהוא ראוי לקבל בשל מעשיו אלה. אזכורי שמו, התודה שחבים לו הניצולים ואופן הבעתה היו נושאים בהם עסק לא מעט".
השניים מצהירים כי לניר תרם 20 אלף דולר להפקת הסרט הראשון בסדרת "מוסר השילומים", ולאחר צפייה בו הציע סכום כסף נוסף, "תמורת הארכת משך הזמן שבו מופיע שמו על המסך". לפי תצהירי השניים, "כדי לכבד את לניר הארכנו את משך הזמן, אולם כמובן ללא כל תמורה כספית".
לפי וילנאי, היכרותה הראשונה עם לניר באה בעקבות פרסום כתבה בערוץ הראשון על ניצול שואה בשם ספיבק, שאיבד את דירתו. "[לניר] אמר בקול נרגש מכעס, שצפה בכתבה ביאכטה שלו בקפריסין ושהוא רותח מזעם על המדינה". לפי וילנאי, לניר אמר לה שהוא רוצה לקנות את הדירה בחזרה עבור ספיבק, והיא סייעה לקשר ביניהם. "לניר הביע באוזני אכזבה מבחינתו מהאופן המינורי שבו הודו לו בני הזוג ספיבק על מעשהו", מציינת וילנאי.
השניים מצהירים עוד כי לאחר שידור הסרט הראשון קרא להם לניר "לפגישה על היאכטה שלו במרינה בהרצליה" והציע להם לעשות סרט המשך, שיתמקד בוועידת התביעות. "העבודה על הסרט ארכה חודשים ארוכים, במהלכם יצר לניר קשר מדי פעם והתעניין במה שתיחקרנו ותיעדנו", הם מצהירים. "ההתלהבות שלו למשמע ממצאים הקשורים לתפקוד הלקוי של ועידת התביעות היתה רבה. באחד השלבים הסופיים של העבודה על הסרט, כאשר היתה גרסה ערוכה ('גרסת עבודה'), ביקש לניר לצפות בו. לפתע הוא היה חסר סבלנות ודרש לראות את התוצאה כמה שיותר מהר.
"[...] לניר צפה בגרסה הכמעט-מוגמרת של הסרט. כבר בדקות הראשונות הוא החל להשתולל מזעם. היינו המומים; משהו בהתנהגותו של לניר היה כל-כך מוזר, עד שלא ידענו איך להגיב. הוא צעק והשתולל וטען שמדובר בסרט אנטישמי. כל הנסיונות להבין מה קרה ומה הרתיח אותו עלו בתוהו".
לדברי השניים, לניר ביקש עותק מהסרט "כדי להראותו לאמו", אך "בדיעבד התברר שלניר לקח את הסרט לבמאי 'עובדה' גלעד טוקטלי, המקורב אליו (ביים סרט על אביו של נעם לניר, במימונו של נעם לניר, ששודר ב'עובדה'), וביקש ממנו לנסות ולאתר בסרט מקומות בהם אפשר לראות כשל עריכתי". כמו כן, השניים טוענים כי בניגוד למה שהצהיר בפניהם, העביר לניר את הגרסה הבלתי סופית לוועידת התביעות.
לפי התצהירים של מרוז ווילנאי, כמה ימים לאחר מכן נערכה פגישה שבמהלכה הציע לניר לשניים מיליון דולר כדי שיבטלו את שידור הסרט. "משלא נענתה בקשתו לבטל את שידור הסרט", מצהירה וילנאי, "החל לניר – בשיתוף עם ועידת התביעות – במסע של לחצים ואיומים משפטיים נגדנו. במקביל עמד מאחורי פרסום כתבה שקרית בעיתון 'ידיעות אחרונות', אותו ערך באותה התקופה חברו הטוב שילה דה-בר. תחת הכותרת 'מוסר הסילופים' פירסמו לניר ונח קליגר טקסטים מלאי השמצות נגד הסרט עוד בטרם שודר".
לפי וילנאי, "קולגה הביא לידיעתנו כי מאחורי פרסום הכתבה לא עמדו שיקולים ענייניים, אלא ניסיון לקעקע את הסרט כמחווה לנעם לניר. הקלטתי את השיחה ביני לבין אותו מקור".
בנספח לתצהיר של וילנאי מתומללת השיחה, מאפריל 2008, בינה ובין המקור. וילנאי מדברת על הכתבה עם המקור, ואז מצוטטת כאומרת: "מותק, מה אני יכולה לעשות שהעורך של 'ידיעות' הוא חברו הטוב של נועם לניר? אין לי מה לעשות נגד זה". בהמשך מופיע הדיאלוג הבא:
מקור: "אבל את זה... אבל בסדר, אבל מה שאני אומרת פה שאותו דבר הם עשו, כאילו מה אתם באים ותוקפים אותנו, על מה? עשיתם את אותו דבר".
וילנאי: "כן, נכון".
מקור: "אותו דבר. איך... ישב אתמול אחד מהכתבים, או.קיי, אחד מהשניים האלה ואמר לי '****, כל מה שהם עשו בכתבה, זה אמת'. זה אני אומרת לך ביני לבינך. 'אמת. אני ראיתי בעיניים שלי את המסמכים. זה אמת כל מה שהיה להם בסרט'".
וילנאי שואלת את המקור מיהו הכתב שאמר זאת, אך לא מקבלת תשובה.
גיא מרוז פורץ בדמעות של צער
פרט להתייחסות הנרחבת ליחסיהם עם לניר, התצהירים מכילים גרסה ארוכה ושיטתית המבקשת להפריך עשרות רבות של דיבות לכאורה שמשולבות בסרט, לטענת ועידת התביעות. "כתב התביעה שהוגש על-ידי ועידת התביעות בהליך זה הוא 'יצירה' של ממש", מצהירה וילנאי, "אלא שהקשר בינה לבין הסרט שיצרנו, 'מוסר השילומים – המלחמה נמשכת', רופף ביותר. במלאכת מחשבת נגזרו קטעים מתוך הסרט, וכמו 'נערכו' מחדש, תוך הרחקתם מרחק שנות אור הן מהאופן שבו הם נתפסו מלכתחילה על-ידי הצופה, הן מהאופן שבו היה בהם כדי להביע את כוונתנו כיוצרים".
מרוז מתייחס באופן כללי לטענות התובעים נגדו, תוך שהוא מכנה אותן "הכפשות" ומוסיף כי "לבד מחוצפה, עזות מצח, ושפת רחוב אין בהן דבר, והן עומדות חיוורות לעומת פועלי היומיומי למען האנשים המוחלשים ביותר בחברה, ובראשם ניצולי השואה הנזקקים".
לפי מרוז, "עיקר עיסוקי העיתונאי הוא בעזרה לחלש, לנזקק, למי שאין לו הכוחות, הידע, הנגישות או היכולת להתמודד עם הרשויות ולצאת מן המצב אליו נקלע". העיתונאי מוסיף כי קשה לו במיוחד להיווכח בחוסר יכולתו לעזור לכל ניצולי השואה שפנו אליו במהלך השנים. "לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי פורץ בדמעות של צער המהול במצוקה של מי שיודע שהוא חייב לשנות את המציאות הזאת, אולם נהדף בתסכול אל חומות המערכת", הוא מצהיר. "אינני אדם חלש", מוסיף מרוז, "כבר ראיתי, חוויתי והתמודדתי עם מציאות לא פשוטה, אבל זו של ניצולי השואה הצליחה להכות בי באופן כזה שבו ידעתי שאעשה הכל כדי לשנות את המציאות הזאת".
השניים מתייחסים בתצהיריהם גם לסצינות שהם מכנים "סצינות בולדוג", שבהן הם מגיעים עם מצלמה כאורחים לא קרואים ומציגים שאלות בפני מרואיינים מופתעים. "סצינות 'בולדוג' הן מטיבן סצינות 'אגרסיביות' יותר", מצהירה וילנאי, "מטבע הדברים המרואיין הפוטנציאלי או הגוף אליו מגיעים אינו רוצה לקיים את הראיון אשר נכפה עליו. אודה ולא אבוש שאינני אוהבת לקיים סצינות בולדוג, ובכל פעם מחדש 'רועדות לי הידיים' כאשר אנחנו נאלצים להיכנס למקום שאיננו רצויים בו. אולם הסצינות האלה, כאמור, מתקיימות רק כשזו הדרך היחידה להביא לציבור את האינפורמציה ו'לחייב', לפחות במובן הטלוויזיוני, את מי שאינם מוכנים לתת דין-וחשבון על מעשיהם – לעשות כן".
"הלחצים שהיינו נתונים תחתם לקראת שידור הסרט ולאחריו היו חסרי תקדים, בכל קנה מידה", טוען מרוז לקראת סוף תצהירו. "[...] כעיתונאי חוקר, שעבד עבור גופי תקשורת רבים, אני מכיר היטב את הנסיונות של מושאי תחקירים שונים להפעיל לחץ על מנת להביא לביטול שידור התחקיר העוסק בהם, אולם התנהלות כזאת לא הכרתי בעבר. הכוחניות, האופן הבוטה והשימוש האינטנסיבי והיקר כל-כך בשירותי משרדי עורכי-דין מובילים הוכיחו לנו הלכה למעשה את תמונת המצב עליה דיברו ניצולים רבים".
ת"א 2376/08
תגובה
שילה דה-בר, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות", מסר בתגובה: "הטענות מופרכות אך אינן מפתיעות: פינוק עיתונאי הוא תופעה מוכרת. עיתונאים שמורגלים לחנופה ותשואות מתקשים להתמודד עם ביקורת, אדיבה ועניינית ככל שתהיה, ונוטים להתנחם בהצגתה של הביקורת כתוצאת שחיתות או כרדיפתם על רקע לא ענייני, זדוני. למרבה הצער, נראה שזה אחד מאותם מקרים, ואין דבר שניתן לעשות בנידון.
"אני מעריך את המחויבות והעקשנות של וילנאי ומרוז כאשר הם עוסקים בעיתונות נטו, אך לפעמים עקשנות הופכת לטרחנות. אם פורסמו עליהם 'שקרים והשמצות' ב'ידיעות אחרונות' כפי שהם טוענים, ואם ממילא הם מסובכים בהליכים משפטיים סביב שידור סרטם, מדוע לא תבעו את העיתון באותה הזדמנות?
"ובאשר לנועם לניר ונח קליגר: זה נכון, אני רואה בשניהם חברים. לא רק שאין בכך פסול, אלא שאני רואה בכך מקור לגאווה: אני מאמין שתרומתם של קליגר ולניר לנושא רווחת ניצולי השואה, ולנושא זכרון השואה בכלל, לא נופלת בהרבה מזו של וילנאי ומרוז. מכאן ועד עיוות בשיקולי עריכה – הדרך ארוכה, אינסופית".